Читать книгу: «הרפתקת הגיבורים »

פרק שתיים

טור נדד במשך שעות בין הגבעות, מפעפע, עד שלבסוף הוא בחר גבע והתיישב, ידיים מצטלבות מעל רגליו, וצפה על האופק. הוא ראה את המרכבות נעלמות, ראה את ענני האבק אשר השתתהו שעות לאחר מכן.

לא יהיו עוד ביקורים. עכשיו הוא היה מיועד להישאר כאן בכפר הזה למשך שנים, מחכה להזדמנות נוספת - אם הם יחזרו אי פעם. אם אביו אי פעם יאשר לו את זה. עכשיו יהיו אלה רק הוא ואביו, לבד בבית, והאב בטוח יוצאי את כל עומק הזעם שלו עליו. הוא ימשיך להיות המשרת של אביו, שנים יעברו, והוא יגמור בדיוק כמהו, תקוע כאן, חיי חיים עלובים, חיים של עבד - בעוד שאחיו ירוויחו תהילה ומוניטין. העורקים שלו בערו מהשפלה של כך. אלה לא היו החיים שהוא צריך היה לחיות. הוא ידע זאת.

טור שבר את מוחו בחיפוש משהוא שאפשר היה לעשות, דרך כלשהי בה יוכל לשנות את המצב. אבל לא היה שום דבר לעשות. אלה היו הקלפים החיים חלקו לו.

לאחר שעות של ישיבה, הוא קם מעוצב והתחיל בדרכו חזרה למעלה בגבעות המוכרות, גבוה וגבוה יותר. באופן בלתי נמנע, הוא נסחף חזרה אל העדר, בתלולית הגבוהה. כשטיפס, השמש הראשונה ירדה מהשמיים, והשנייה הגיע אל שיאה, משליחה גוון ירקרק. טור לקח את זמנו בעודו הולך לאיטו, בהיסח דעת הוריד את קלעו ממותניו, ידית העור שלו שחוקה היטב משנים של שימוש. הוא הושיט את ידו אל תוך השק הקשור לירכו ומשש בקצות האצבעות את אוסף האבנים שלו, כל אחד חלק יותר מהשני, הם נבחרו באופן ידני מתוך הנחלים הטובים ביותר. לפעמים הוא ירה על ציפורים; בפעמים אחרות, על מכרסמים. היה זה הרגל אשר השריש בתוך עצמו במהלך השנים. בהתחלה, הוא היה מחמיץ הכול; ואז, פעם אחת, הוא פגע במטרה נעה. מאז כוונתו הייתה טובה. כעת, השלכת אבנים הפכה לחלק ממנו – והיא עזרה לשחרר חלק מכעסו. אחיו אולי מסוגלים להעביר חרב דרך בול עץ – אבל הם לעולם לא היו מצליחים לפגוע בציפור עפה עם אבן.

מבלי לחשוב יותר מדי טור הכניס אבן לתוך הקלע, נשען לאחור, והשליך את האבן עם כל הכוח שהיה לו, מעמיד פנים שמשליך אבן על אביו. הוא פגע בענף בעץ מרוחק, והוריד אותו נקי. ברגע שהבין כי יכל להרוג חיות נעות בפועל, הוא הפסיק לכוון עליהם, חרד מכוחו ואינו חפץ לפגוע בשום דבר; כעת מטרותיו היו ענפים. אלא עם כן, כמובן, שועל הגיע בעקבות העדר שלו. עם הזמן, הם למדו להתפנות מהדרך, וכבשותיו של טור, כתוצאה, היו הבטוחות ביותר בכפר.

טור חשב על אחיו, על איפה הם היו ברגע זה, והוא העלה אדים. אחרי יום נסיע הם יגיעו אל חצר המלך. הוא יכל לדמיין את זה. הוא ראה אותם מגיעים אל תרועת החצוצרות, אנשים הלבושים במיטבם, מברכים אותם. לוחמים מברכים אותם. חברי הכסף. הם יכונסו פנימה, יינתן להם מקום מגורים בתוך צריפי הלגיון, מקום להתאמן בשדות המלך בשימוש הנשקים הטובים ביותר. כל אחד יקרא נושא כלים לאביר מפורסם. יום אחד, הם יהפכו לאבירים בעצמם, יקבלו סוסים משלהם, סמל האצולה משלהם, ויהיו להם נושאי כלים משלהם. הם ייקחו חלק בכל הפסטיבלים ויסעדו מאחורי שולחן המלך. היו אלה החיים הקסומים. והם חמקו מתוך אחיזתו.

טור הרגיש חולה פיזית, וניסה לגרש את כל המחשבות הללו מראשו. אבל הוא לא יכל. היה חלק בתוכו, חלק עמוק כלשהו, אשר צרח עליו. הוא אמר לו לא לוותר, שגורלו היה דגול יותר מזה. הוא לא ידע מה הוא היה, אבל ידע שהוא לא היה כאן. הוא הרגיש שהוא היה שונה. אולי אפילו מיוחד. שאף אחד לא הבין אותו. ושהם כולם המעיטו בערכו.

טור הגיע אל התלולית הגבוהה ביותר והבחין בעדרו. מאומנים היטב, הם עדיין נשארו כולם ביחד, מכרסמים את בשביעות כל חלקת דשא שיכלו למצוא. הוא ספר אותם, מחפש אחר סימנים אדומים שהכתים על גבם. הוא קפא כשסיים. כבש אחד היה חסר.

הוא ספר שוב, ושוב. הוא לא יכל להאמין בזה: אחד היה חסר.

טור אף פעם לא איבד כבש לפני זה, ואביו לעולם לא יוותר לא על כך. גרוע יותר, הוא שנא את הרעיון שאחד הכבשים אבוד, לבדו, פגיע בתוך הערבה. הוא שנא לראות משהו חף מפשע סובל.

טור רץ אל ראש התלולית וסרק את האופק עד שמצא אותה, הרחק, במרחק כמה גבעות: הכבש היחיד, הסימן האדום על גבו. היה זה הפראית שבחבורה. לבו צנח כשגילה כי לא רק שהכבשה ברחה, אבל בחרה גם, מכל המקומות, לנוע מערבה, אל דארקווד.

טור לגם. דארקווד היה מחוץ לתחום – לא רק עבור הכבשים, אלא גם עבור בני אדם. היה זה מקום מחוץ לגבולות הכפר, ומאז שלמד ללכת, טור ידע שלא להעז להיכנס לשם. הוא לעולם לא נכנס. ללכת לשם,

האגדה סיפרה, היה מוות בטוח, היערות לא מסומנות ומלאות חיות זדוניות.

טור הביט למעלה על השמיים המחשיכים, מתלבט. הוא לא יכל לתת לכבשתו ללכת. הוא חשב שאם יזוז מהר, יוכל להחזיר אותה בזמן.

לאחר מבט אחרון אחורה, הוא הסתובב וזנק בריצה מהירה, מתרחק לכיוון מערב, אל דארקווד, עננים עבים מתאספים מעליו. הייתה לו הרגשה טובענית, אך נראה כאילו רגליו הובילו אותו על דעת עצמם. הוא הרגיש שאין דרך חזרה, אפילו אם היה רוצה.

היה זה כמו לרוץ אל תוך חלום רע.

*

טור האיץ במדור סדרת הגבעות מבלי לעצור, לתוך החופה של דארקווד. השבילים פסקו איכן שהיער התחיל, והוא רץ בטריטוריה לא מסומנת, עלי הקיץ כסוסות מתחת לרגליו.

ברגע שנכנס ליער הוא נבלע על ידי החשכה, האור חסום על ידי עצי האורן המתנשאים לעל. היה פה גם קר יותר, וכשחצה את הסף, הוא הרגיש צינה. זה לא היה רק מהחשכה, או הקור – היה זה ממשהו אחר. משהו שלא יכל לתת לו שם. הייתה זו הרגשה ש... צופים בך.

טור הביט למעלה על הענפים העתיקים, מסוקסים, עבים יותר ממנו, מתנדנדים ומחריקים ברוח קלה. הוא בקושי עבר חמישים צעדים לתוך היער כשהתחיל לשמוע קולות חייתיות מוזרות. הוא הסתובב ובקושי יכל לראות את הפתח ממנו נכנס; הוא הרגיש כבר עכשיו כאילו לא הייתה דרך החוצה. הוא התלבט.

דארקווד תמיד ישב בפריפריה של המושב ובפריפריה של תודעתו של טור, משהו עמוק ומוסתורי. כל רועה שאיבד כבש לטובת היער מעולם לא העז ללכת בעקבותיו. אפילו אביו. הגדות לגבי המקום הזה היו אפלות מדי יותר מדי מתמידות.

אבל היום משהו לגבי היום היה שונה, משהו שגרם לטור לא לדאוג על כך יותר, שגרם לו להשליך את הזהירות אל הרוח. חלק ממנו רצה לבעוט בגבולות, להתרחק ככל האפשר מהבית, ולאפשר לחיים לקחת אותו לאן שייקחו.

הוא המשיך יותר קדימה, ואז נעצר, לא בטוח לאן להמשיך מכאן. הוא הבחין בסימנים, ענפים מכופפים איפה שכבשתו הייתה חייבת לעבור, ופנה לאותו הכיוון. לאחר זמן מה, הוא פנה שוב פעם.

לפני ששעה נוספת חלפה, הוא היה אבוד לחלוטין. הוא ניסה להיזכר בכיוון ממנו הגיע – אבל לא היה בטוח יותר. תחושה לא קלה התיישבה בבטנו, אבל הדרך היחידה, הוא חשב, הייתה קדימה, לכן הוא המשיך הלאה.

טור הבחין בפיר של אור שמש במרחק, והמשיך לכיוונו. מוצא את עצמו מול קרחת יער קטנה, הוא עצר בקצה שלה, מעורה – הוא לא יכל להאמין למה שראה לפניו.

שם עמד, עם גבו כלפי טור, לבוש בגלימת סאטן, ארוכה וכחולה, היה בן אדם. לא, לא בן אדם – טור יכל לחוש זאת מכאן. הוא היה משהו אחר. דרואיד, אולי. הוא עמד תמיר וזקוף, ראשו מכוסה בברדס, דומם לחלוטין, כאילו לא הייתה לו דאגה אחת בעולם.

טור לא ידע מה לעשות. הוא שמע על דרואידים, אבל אף פעם לא פגש אחד. מהסימונים על גלימתו, קישוט הזהב המשוכלל, היה ברור שזה לא סתם דרואיד: היו אלה סמלי המלכות.

לאחר מה שהורגש כמו נצח, הדרואיד הסתובב באיטיות עם הפנים עליו, וברגע שעשה זאת, טור זיהה את הפנים. נשמתו נלקחה ממנו. היו אלה אחת הפנים המוכרות ביותר בממלכה: הדרואיד הפרטי של המלך. ארגון, יועץ המלך מהממלכה המערבית במשך מאות שנים. מה הוא עשה פה, הרחק מחצר המלך, באמצע דארקווד, הייתה תעלומה. טור תהה אם הוא דמיין את כל זה.

"עינך אינן מטעות אותך", אמר ארגון, כשמבטו ישירות על טור.

קולו היה עמוק, עתיק, כאילו מדובר על ידי העצים עצמם. עיניו השקופות והגדולות נראו, כאילו קדחו ישר דרך טור, מסכמים את כולו. טור הרגיש אנרגיה אינטנסיבית מקרינה מהדרואיד – כאילו עמד אל מול השמש.

טור כרע ברך במיידיות וכפף את ראשו.

"אדוני", אמר הוא. "צער לי להפריע לך".

חוסר כבוד כלפי יועץ המלך היה נובע למאסר או מוות. העובדה הזו הייתה מושרשת בתודעת טור מאז שהוא נולד.

"עמוד, ילד", אמר ארגון. "אם הייתי רוצה שתשתחווה, הייתי אומר לך".

באיטיות, טור קם והסתכל עליו. ארגון התקרב בכמה צעדים. הוא עצר והתבונן על טור, עד שטור התחיל להרגיש נבוך.

"יש לך את עיני אמך", אמר ארגון .

טור היה מורתע. הוא מעולם לא פגש את אמו, ומעולם לא פגש מישהו, מלבד אביו, שהכיר אותה. נאמר לו שהיא נפטרה בזמן ההולדה, משהו שבגללו לטור תמיד הייתה רגשת אשמה. הוא תמיד חשד כי זו הייתה הסיבה שמשפחתו שנא אותו.

"נראה לי שבלבלת אותי עם מישהו אחר", אמר טור. "אין לי אמא".

"האומנם?" שאל ארגון עם חיוך. "האם נולדת בידי גבר בלבד?"

"התכוונתי להגיד, אדוני, שאמי נפטרה בהולדה. נדמה לי שאתה מתבלבל לגבי".

"אתה טורינגרין, ממשפחת מקלאוד. הצעיר מבין ארבע אחים. האחד שלא בחרו בו".

עיניו של טור נפתחו רחב. הוא לא ישע כיצד לאכל את זה. שמישהו בקומתו של ארגון ידע מי הוא היה – היה זה יותר ממה שיכל להבין. הוא לא תיאר לעצמו אפילו שהוא היה מוכר למישהו מחוץ לכפר.

"איך... אתה יודע את זה?"

ארגון חיך בחזרה, אבל לא ענה.

לפתע טור התמלא סקרנות.

"איך..." הוסיף טור, מגשש אחר מילים, "...איך אתה מכיר את אמי? האם פגשת אותה? מי היא הייתה?"

ארגון הסתובב והלך.

"שאלות לזמן אחר", אמר הוא.

נבוך, טור צפה בו הולך. היה זה מפגש כל כך מסחרר ומסתורי, והוא קרה כל כך מהר. הוא החליט שלא יכול לתת לארגון לעזוב; הוא מיהר בעקבותיו.

"מה אתה עושה פה?" שאל טור, ממהר להדביק אותו. ארגון, הנעזר במטה שלו, חפץ שנהב עתיק, צעד מהר עד מטעה. "לא חיכית לי, נכון?"

"למי עוד?" שאל ארגון.

טור מיהר להשיגו, במעקב אחריו דרך היער, והשאיר את קרחת היער מאחוריו.

"אבל למה אני? איך ידעת שאהיה פה? מה בדיוק אתה רוצה?"

"כל כך הרבה שאלות", השיב ארגון. "אתה ממלא את האוויר. עליך להקשיב במקום."

טור עקב בעוד שהם התקדמו דרך היער העבה, מנסה כמיטב יכולתו להישאר שקט.

"באת בחיפוש אחר הכבשה שאיבדת", הצהיר ארגון. "מאמץ אצילי. אבל אתה מבזבז את זמנך. היא לא תשרוד."

עיניו של טור התרחבו.

"איך אתה יודע את זה?"

"אני מכיר עולמות שלעולם לא תכיר, ילד. בכל מקרה, לא כרגע."

טור תהה בעודו מטפס כדי להידבק.

"את לא תקשיב, למרות זאת. זהו האופי שלך. עקשן. כמו אמך. אתה תמשיך אחר הכבשה שלך, נחוש להצילה."

טור הסמיק כיוון שארגון קרא את מחשבותיו.

"הנך ילד נמרץ", הוא הוסיף. "בעל כוח רצון חזק. גאה מדי. תכונות חיוביות. אבל יום אחד הן יהיו הסוף שלך."

ארגון התחיל לעלות רכס אזובי, וטור המשיך בעקבותיו.

"אתה רוצה להצטרף ללגיון המלך", אמר ארגון.

"כן!" ענה טור, בהתרגשות. "האם יש איזה שהו סיכוי עבורי? התוכל לגרום לזה לקרות?"

ארגון צחק, צליל עמוק, חלול, אשר גרם לצינה בעמוד שדרתו של טור.

"אני יכול לגרום לקרות להכל ולכלום. גורלך כבר נכתב. אבל זה תלוי בך אם תבחר בו."

טור לא הבין.

הם הגיעו לראש התלולית, איפה שארגון עצר והפנה אליו את פניו. טור נעצר כמה צעדים ממנו, ואנרגיית ארגון בערה דרכו.

"גורלך הוא גורל חשוב," אמר הוא. "אל תנטוש אותו."

עיניו של טור התרחבו. גורלו? חשוב? הוא הרגיש שמתנפח מגאווה.

"אני לא מבין. אתה מדבר בחידות. בבקשה, ספר לי עוד."

ארגון נעלם.

הלסת של טור נפלה למטה. הוא הסתכל בכל כיוון אפשרי, מאזין, תוהה. האם הוא דמיין את כל זה? האם זו הייתה אשליה כלשהי?

טור הסתובב ובחן את היער; מנקודת תצפית זו, גבוה על התלולית, הוא יכל לראות רחוק יותר מאשר לפני כן. כשהביט, הוא זיהה תנוע במרחק. הוא שמע קול והיה בטוח שזו היא כבשתו.

הוא ירד למטה דרך הרכס האזובי ומיהר בכיוון הקול, חזרה דרך היער. כשהלך, לא יכל לנער את מפגשו עם ארגון. הוא בקושי יכל להבין את מה שהתרחש. מה עשה כאן דרואיד המלך, מכל המקומות? הוא חיכה לו. אבל למה? ומה הייתה כוונתו לגבי הגורל שלו?

ככל שניסה טור לפענח את זה, כך פחות היה מובן לו. ארגון הזהיר אותו לא להמשיך, אבל באותו הזמן פתה אותו לעשות זאת. כעת, כשהלך, הרגיש טור תחושת נבואת לב מתגברת, כאילו משהו חשוב היה עתיד לקרות.

הוא עקף עיקול ועצר מזועזע על ידי המראה לפניו. כל חששותיו הגרועות ביותר אושרו ברגע אחד. שיערו עמד על קצבותיו, והוא הבין שעשה טעות חמורה בהגעתו עמוק כל כך לתוך דארקווד.

במרחק של פחות משלושים צעדים ממנו היה סיבולד. גולמני, שרירי, העומד על ארבע, קרוב לגודל של סוס, היה זה היצור שהכי יראו ממנו בדרקווד, אולי אפילו

בממלכה כולה. טור מעולם לא ראה אחד, אבל שמע את האגדות. הוא דמה לאריה, אבל גדול יותר, רחב יותר, גלדו ארגמן עמוק ועיניו זוהרות צהוב. האגדה אמרה שצבע הארגמן שלו באה מהדם של ילדים תמימים.

טור שמע רק על כמה תצפיות ספורות של החיה הזו במשך כל חייו, וגם אלא נחשבו למפוקפקות. יתכן וזה היה כיוון שאף אחד בעצם לא שרד את המפגש. חלק החשיבו את סיבולד לאל היער, ולאות. איזה מין אות, לטור לא היה מושג.

הוא לקח צעד נזהר לאחור.

הסיבולד, לסתות שלו חצי פתוחות, מהניבים נוזל ריר, הביט בחזרה עם עיניו הצהובות. בפה שלו הייתה הכבשה הנעדרת של טור: צועקת, עם הראש למטה, חצי מגופתה חדורות על ידי הניבים. היא הייתה כמאט מתה. נראה כאילו הסיבולד התהולל מהריגה, בעודו לוקח את זמנו; נדמה שהוא נהנה מלענות אותה.

טור לא יכל לסבול את הזעקות. הכבשה התנועעה, חסרת עונים, והוא הרגיש אחראי לכך.

הדחף הראשוני של טור היה להסתובב ולרוץ, אבל הוא כבר ידע שזה יהיה חסר תועלת. החיה הזו יכלה לרוץ מהר יותר מכל דבר. ריצה רק תעודד אותה. והוא לא יכל להשאיר את כבשתו למות ככה.

הוא נעמד קפוא מפחד, וידע שחייב לפעול בדרך כלשהי.

הרפלקסים שלו תפסו פיקוד. הוא הושיט את ידו לתוך נרתיקו, הוציא אבן, והכניס אותה בתוך הקלע שלו. עם יד רועדת, הוא מטח, לקח צעד קדימה, והשליך.

האבן שטה דרך האביר ופגע במטרתה. ירייה מושלמת. היא פגע לכבשה בגלגל העין, והמשיכה פנימה אל תוך מוחה.

הכבשה הפכה לרפויה. מתה. טור חסך מהחיה את הייסורים.

הסיבולד נעץ מבט, נעוצבן שטור הרג את הצעצוע שלו. הוא פתח את לסתות הענק שלו באיטיות והפיל את הכבשה, אשר נחתה עם חבטה על רצפת היער. ואז הוא כיוון את מבטו על טור.

הוא נהם בצליל עמוק ורשע שעלה מתוך בטנו.

בעוד שהחיה ארבה לכיוונו, טור, הלב דופק, הכניס אבן נוספת לתוך המקלע שלו, נשען לאחור, והתכונן לרות שוב פעם.

הסיבולד שזינק לתוך ריצה מהירה, נע מהר מכל דבר שטור ראה מתי שהו בחייו. טור לקח צעד קדימה והשליך את האבן, מתפלל שהוא יפגע, מבין שלא יהיה לו זמן לירייה נוספת לפני שהחיה תשיג אותו.

האבן פגע לחיה בעינה הימני, והוציאה אותה החוצה. הייתה זו זריקה עצומה, כזו שהייתה מפילה חיה קטנה יותר על ברכיה.

אבל זו לא הייתה חיה קטנה יותר. היצור הזה היה בלתי ניתן לעצירה. הוא צווח מהנזק, אבל מעולם אפילו לא האט. אפילו ללא עין אחת, אפילו עם אבן תקוע בתוך מוחו, הוא המשיך להסתער ללא מחשבה על טור. לא היה שום דבר שטור יכל לעשות.

רגע מאוחר יותר, החיה הייתה עליו. היא הוציאה את הציפורניים הענקיות שלה וחבטה בכתפו.

טור צווח. ההרגשה הייתה כאילו שלוש סכינים חתכו דרך בשר גופו, דם חם גועש בלי סוף מתוכו.

החיה רתקה אותו לאדמה, עם כל הארבעה. המשקל היה עצום, כמו פיל העומד על חזהו. טור הרגיש את בית החזה שלו נשבר.

החיה הרימה את ראשה לאחור, פתחה רחב את לסתותיה כדי לחשוף את הניבים שלה, והתחילה להוריד אוותם לכיוון גרונו של טור.

ברגע שעשתה זאת, טור הושיט את ידיו ותפס בגרונה; היה זה כמו להחזיר בשריר אחיד. טור בקושי יכל להיאחז. ידיו התחילו לרעוד, בעוד שהניבים ירדו יותר ויותר למטה. הוא הרגיש את הנשימה החמה

שלו על כל פניו, הרגיש את הריר מטפטף על צווארו. קול רעם יצא מעמקי חזהו של היצור, שורף את אוזניו של טור. הוא ידע שהוא הולך למות.

טור עצם את עיניו.

בבקשה, אלוהים. תן לי כוח. הרשה לי להילחם ביצור הזה. בבקשה. אני מתכנן לפניך. אני אעשה כל מה שתבקש. אהיה חייב לך חוב ענקי.

ומשהו קרה. טור הרגיש חום עצום עולה בתוך גופו שלו, עובר דרך עורקיו, כמו שדה אנרגיה הרץ דרכו. הוא פתח את עיניו וראה משהו שהפתיע אותו: מכפות ידיו נבע אור צהוב, וכשדחף הוא בחזרה לתוך צווארה של החיה, מדהים, אבל הוא היה מסוגל להשתוות לכוחה ולמנוע ממנה מלהתקרב.

טור המשיך לדחוף עד שהוא למעשה היה דוחף את גב החיה. כוחו גבר והוא הרגיש קליע תותח של אנרגיה – רגע לאחר מכן, החיה עפה באוויר לאחור, טור השליך אותה עשרה צעדים טובים. היא נחתה על גבה.

טור קם על רגליו, לא מבין מה התרחש.

החיה השתלטה שוב על רגליה. ואז, בזעם, היא הסתערה שוב – אבל הפעם טור הרגיש שונה. האנרגיה עברה דרכו; הוא הרגיש חזק יותר מאשר היה אי פעם.

כשהחיה צנחה לתוך האוויר, טור התכופף למטה, טפס אותו בבטנה, והשליך אותה, נותן למומנטום שלה למשוך אותה.

החיה עפה דרך היער, התרסקה לתוך העץ, וקרסה על האדמה.

טור הביט, נדהם. האם הוא רק עכשיו זרק סיבולד באוויר?

החיה מצמצה פעמיים, ואז הסתכלה על טור. היא קמה על רגליה והסתערה שוב.

הפעם, איך שהחיה זינקה, טור תפס אותה בגרונה. שניהם נפלו על האדמה, החיה מעל טור. אבל טור התגלגל מעליה. טור אחז בה, חונק אותה עם שתי ידיו, בעוד שהחיה המשיכה לנסות להרים את ראשה ולמשוך אותו עם ניביה. היא רק פספסה. טור, המרגיש את כוחו החדש, חפר את ידיו בפנים ולא עזב. הוא נתן לאנרגיה לעבור דרכו. ובקרוב, מדהים ככל שהיה, הוא הרגיש את עצמו חזר יותר מהחיה.

הוא חנק את סיבולד למוות. בסופו של דבר, החיה הפחה לרפויה.

טור לא עזב למשך דקה שלמה לאחר מכן.

הוא קם לאט, מחוסר נשימה, מביט למטה, עיניים פקוחות רחב, בעודו מחזיק את ידו הפצועה. מה קרה פה עכשיו? האם הוא, טור, הרג הרגע סיבולד?

הוא הרגיש שזה היה אות, ביום הזה מכל הימים. הוא הרגיש באילו משהו רב חשיבות קרה פה. הוא הרגע הרג את החיה המפורסמת והמפחידה ביותר בכל הממלכה. לבדו. ללא נשק. זה לא נראה אמיתי. אף אחד לא יאמין לו.

הוא הרגיש את העולם מסתובב כשהוא תהה איזה כוח השתלט עליו, מה היה פרוש הדבר, מי הוא היה באמת. האנשים היחידים הידועים כמחזיקים בכוח כזה היו הדרואידים. אבל אביו ואמו לא היו דרואידים, אז הוא לא יכל להיות אחד.

או שהוא כן יכל?

טור הרגיש שמישהו עומד מאחוריו, והסתןבב כדי לגלות את ארגון עומד שם, מסתכל על החיה.

"איך הגעת לכאן?" שאל טור, נדהם.

ארגון התעלם ממנו.

"האם הייתה עד למה שקרה?" שאל טור, עדיין לא מאמין. "אני לא יודע איך עשיתי את זה."

"אבל אתה כן יודע," השיב ארגון. "עמוק בתוך תוכה, אתה יודע. אתה שונה מאחרים."

"זה היה כמו... גל של עוצמה," אמר טור. "כמו כוח שלא ידעתי שיש לי."

"שדה האנרגיה," אמר ארגון."יום אחד תכיר אותו די טוב. אולי אפילו תלמד לשלוט בו."

טור חבק את כתפיו; הכאב היה מייסר. הוא הביט למטה וראה את ידו מכוסה בדם. הוא הרגיש מסוחרר, מודאג לגבי מה יקרה אם לא יקבל סיוע.

ארגון לקח שלושה צעדים קדימה, הושיט את ידו, תפס את ידו החופשייה של טור, והציב אותה חזק על הפצע. הוא החזיק אותה שם, נשען אחורה, ועצם את עיניו.

טור הרגיש תחושה חמה עוברת דרך גפו. תוך מספר שניות, הדם הדביק על ידו התייבש, והוא הרגיש את כאבו נדעך.

הוא הביט למטה ולא הצליח להבין את זה: הוא היה מרופא. כל מה שנשאר היו שלוש צלקות במקום בו הטופרים חתכו אותו – אבל הם היו סגורים ונראו בני מספר ימים. לא היה יותר שום.

טור הסתכל על ארגון בתדהמה.

"איך עשית את זה?" הוא שאל.

ארגון חיך.

"אני לא עשיתי את זה. אתה עשית. אני רק כיוונתי את כוחך."

"אבל אין לי את הכוח לרפא," ענה טור, מבולבל.

"האומנם?" השיב ארגון.

"אני לא מבין. שום דבר מזה לא מסתדר לי," אמר טור, בחוסר סבלנות מתגברת. "בבקשה, ספר לי."

ארגון הביט הצידה.

"יש דברים שעליך ללמוד עם הזמן."

טור חשב על משהו.

"האם זה אומר שאני אוכל להצטרף אל לגיון המלך?" שאל הוא בהתלהבות. "מובן שאם אני מסוגל להרוג סיבולד, אז אני מסוגל להחזיק מעמד מול בנים אחרים."

"מובן שאתה מסוגל," ענה הוא.

"אבל הם בחרו באחי – הם לא בחרו בי."

"האחים שלך לא יכלו להרוג את החיה הזו."

טור הביט בחזרה, חושב.

"אבל הם כבר סרבו לי. איך אצטרף אליהם?"

"ממתי הלוחם צריך הזמנה?" שאל ארגון.

מילותיו שקעו עמוק בפנים. טור הרגיש את גופו מתחמם.

"האם אתה אומר שאני צריך פשוט להתייצב? לא מוזמן?"

ארגון חייך.

"אתה יוצר את גורלך. האחרים לא."

טור מצמץ – ורגע מאוחר יותר, ארגון נעלם. שוב.

טור הסתובב סביב, מסתכל בכל כיוון, אבל לא היה שום זכר ממנו.

"כאן!" הגיע הקול.

טור הסתובב וראה סלע ענקית לפניו. הוא הרגיש שהקול הגיע מלמלה, והוא טיפס את האבן הענקית במיידי.

הוא הגיע למעלה, והיה נדהם לראות את ארגון.

מנקודת תצפית זו, למרות זאת, הוא יכל לראות מעל צמרות עצים של דארקווד. הוא ראה איכן דארקווד נגמר, ראה את השמש השנייה הופכת לירוק כהה, ומעל כל זה, הכביש המוביל אל חצר המלך.

"הדרך פתוחה עבורך לקחת," הגיע הקול. "אם אתה מעז."

טור הסתובב אבל לא ראה אף אחד. היה זה רק קול, מהדהד. אבל הוא ידע שארגון היה שם, איפשהו, ממריץ בעדו הלאה. והרגיש, עמוק בפנים, שהוא צדק.

ללא רגע היסוס נוסף, טור ירד במהרה מהסלע ויצא לדרכו דרך היער אל הכביש המרוחק.

במאוץ אל גורלו.

פרק שלוש

המלך מקגיל – שמנמן, עגול-חזה, עם זקן עבה מדי עם אפור, שיער ארוך לתאום, ומצח רחב מקומט על ידי קרבות רבים – עמד על הסוללה העליונה של ארמונו, מלכתו לצידו, והשגיח על החגיגות הפורחות. אדמותיו המלכותיות השתרעו מתחתיו בכל תפארתן, נמתחים הרחק ככל שהעין יכלה לראות, עיר משגשגת מוקפת חומה על ידי אבני המבצרים העתיקים. חצר המלך. מחוברים ביניהם על ידי מבוך של רחובות מתפתלים ישבו בנייני אבן מכל צורה וגודל – עבור הלוחמים, המשגיחים, הסוסים, הכסופים, הלגיון, השומרים, הצריפים, הנשקים, הנשקייה – ובין כל אלה, מאות מגורים עבור ההמון של אנשיו, אשר בחרו לחיות בתוך חומות העיר. בין הרחובות הללו התפרסו אקרים של דשא, גנים מלכותיים, רחבות אבן מרופדת, מזרות העולות על גדותיהן. חצר המלך שופרה במהלך המאות שנים, על ידי אב שלו, ועל ידי האב של האב לפני כן – ולכן היא הייתה בשיא התפארת שלה. ללא ספק, היה זה כעת המעוז הבטוח ביותר בממלכה המערבית של הטבעת.

מקגיל היה מבורך עם הלוחמים הטובים והנאמנים ביותר שאף מלך לא ידע כמותם, ובזמן חייו, אף אחד לא העז לתקוף. המקגיל השביעי להחזיק בכס, הוא החזיק אותו היטב בשלושים ושתים שנות מלכותו, היה מלך טוב ונבון. הארץ שגשגה גדולות בתקופת שלטונו. הוא הכפיל את מימדי צבאו, הרחיב את הערים שלו, הביא שפע לעמו, ואף לא תלונה אחת הייתה להימצא בין אנשיו. הוא היה ידוע כמלך נדיב, ולא הייתה תקופה כזו של שפע ושלום כמו שמאז שלקח את הכס.

מה שפרדוקסאלי היה בדיוק הדבר שהחזיק את מקגיל ער בלילות. כיוון שמקגיל הכיר את ההיסטוריה שלו: בכל התקופות, לא הייתה מעולם מתיחה כה ארוכה ללא מלחמה. הוא לא תהה יותר אם תהיה התקפה – אלא מתי. וממי תבוא.

האיום הגדול ביותר, כמובן, היה ממעבר לטבעת, מהאימפריה של פראים אשר שלטו בפריפריה של וואילדס, אשר שעבדה את כל האנשים מחוץ לטבעת, מעבר לקניון. עבור מקגיל, ושבעת הדורות לפניו, הוואילדס מעולם לא הווה איום ישיר. בגלל הגיאוגרפיה הייחודית של ממלכתו, בצורת מעגל מושלם – טבעת – המופרד משאר העולם בקניון עמוק ברוחב של מייל, ומוגן על ידי שריון אנרגיה, אשר פעל מאז מלכות המקגיל הראשון, לא היה להם הרבה מה לפחד מהוואילדס. הפראים ניסו פעמים רבות לתקוף, לחדור דרך השריון, לחצות את הקניון; הם לא הצליחו אפילו פעם אחת. כל עוד הוא ואנשיו נשארו בתוך הטבעת, לא היה שום איום חיצוני.

זה לא אמר, בכל זאת, שלא היה שום איום מבפנים. וזה היה מה שהשאיר את מקגיל ער עד מאוחר בלילות. זו, למעשה, הייתה המטרה של חגיגות היום: נישואין של בתו הבכורה. החתונה המאורגנת במיוחד בכדי לפייס את אויביו, לשמר את השלום השביר בין ממלכות מזרחית ומערבית של הטבעת.

בעוד שהטבעת התפרסה לאורך חמש מאות מייל טובות בכל כיוון, היא הייתה מחולקת בדיוק באמצע על ידי רכס הרים. האדמות הגבוהות. בצידו השני של האדמות הגבוהות התמקדה הממלכה המזרחית, השולטת בחצי השני של הטבעת. והממלכה ההיא, נשלטה במשך מאות שנים על ידי היריבים שלהם, המקקלאודים, ניסתה תמיד לשבור את הסכם השביר עם המקגילים. המקקלאודים היו נרגנים, לא מרוצים עם חלקם, משוכנעים כי הצד שלהם של הממלכה ישב על אדמה פורייה פחות. הם התחרו על אדמות גבוהות גם כן,

מתעקשים שכל רכז ההרים היה שלהם, כאשר לפחות חצי ממנו השתייך למקגילים. התכתשויות על נושא הגבולות היו תמידיות, וכך גם איומים לפלישה.

בעוד שמקגיל הרהר על כל זה, הוא היה מעוצבן. המקקלאודים צריכים להיות שמחים; הם היו בטוחים בתוך הטבעת, מוגנים על ידי הקניון, הם ישבו על האדמות הנבחרות ביותר, ולא היה להם דבר לפחד ממנו. למה לא יכלו להיות מרוצים עם החצי שלהם של הטבעת? היה זה רק מכיוון שמקגיל חיזק את צבאו עד כדי כך, שפעם ראשונה בהיסטוריה, המקקלאודים לא העזו לתקוף. אבל מקגיל, המלך הנבון שהיה, חש משהו באופק; הוא ידע שהשלום הזה לא יכל להימשך. לכן, הוא ארגן את החתונה הזו של בתו הבכורה לנסיך בכור של מקקלאודים. וכעת היום הגיע.

הוא הביט למטה, הוא ראה פרוסים מתחתיו אלפי נתינים לבושים טוניקות בצבעים בהירים, מסתננים מכל פינה של הממלכה, משתי הצדדים של האדמות הגבוהות. כמאט כל הטבעת כולה, כולה נשפכים לתוך המבצר. אנשיו התכוננו במשך חודשים, פקדו לעשות כך שהכול יראה משגשג, חזק. לא היה זה רק היום לנישואין; היה זה היום לשלוח מסר למקקלאודים.

מרגיל סרק את מאות החיילים שלו מתיישרים בצורה אסטרטגית לאורך הסוללות, בתוך העצים, בין החומות, יותר חיילים מאשר היה מצטרך – והרגיש מרוצה. היה זה מראה הכוח שחפץ. אבל הוא הרגיש גם על הסף; האווירה הייתה טעונה, בשלה להתנגשות. הוא כיווה ששום חום מוח, מוצת במשקה, לא יקום מאף אחת מהצדדים.

הוא בחן את שדות התחרויות, שדות המשחקים, וחשב על היום יבוא, הממולא במשחקים ותחרויות וכל סוגי חגיגות. יהיו הן מתוחות. המקקלאודים בטוח יופיעו עם צבא קטן משלהם, וכל תחרות, כל מאבק, כל מרוץ, יקבל משמעות. אם אפילו אחד מאלו היה הולך גחון, הוא היה מתפתח לקרב.

"מלכי?"

הוא הרגיש יד רכה על שלו והסתובב לראות את מלכתו, קראה, עדיין היפה מכל הנשים הכיר אי פעם. נשואה אליו באושר לאורך כל תקופת מלכותו, היא נשאה לו חמישה ילדים, שלושה מהם בנים, ולא התלוננה אפילו פעם אחת. יתרה מכך, היא הפכה ליועצת המהימנה ביותר שלו. עם הליכת השנים הוא הבין שהיא הייתה נבונה יותר מכל אנשיו. למעשה, נבונה יותר ממנו.

"היום הוא יום פוליטי," אמרה היא. "אבל גם יום הנישואים של בתנו. נשא ליהנות. הוא לא יקרה פעמים."

"אני דאגתי פחות כשלא היה לי כלום," השיב הוא. "כעת כשיש לנו את הכול, הכול מדאיג אותי. אנחנו בטוחים. אבל אני לא מרגיש בטוח."

היא הסתכלה עליו בחזרה בעיניים רחמניות, גדולות ובצבע לוז; הם נראו כאילו החזיקו בחוכמת העולם. רסיסיה ירדו, כפי שנהגו לעשות תמיד, נראים רק טיפה ישנוניים, והיו ממוסגרים על ידי שערה היפה, חלק וחום, בגוון עדין של אפור, אשר נפל על שתי צידי פניה. נוספו לה כמה כמטים, אבל היא לא השתנתה אפילו טיפה.

"זה בגלל שאינך בטוח," היא אמרה. "אף מלך אינו בטוח. יש יותר מרגלים בחצר שלנו מאשר אי פעם תרצה לדעת. וזו היא הדרך של הדברים."

היא נשנע כלפיו ,נישקה אותו וחיכה.

"נסה ליהנות מזה," היא אמרה. "זו היא חתונה אחרי הכול."

עם זאת, היא הסתובבה וירדה מהסוללה.

הוא צפה בה הולכת, ואז הסתובב והביט על חצרו. היא הייתה צודקת; היא תמיד הייתה צודקת. הוא אכן רצה ליהנות מזה. הוא אהב את בתו הבכורה, ואכן הייתה זו חתונה אחרי הכול. היה זה היום היפה ביותר של תקופת השנה היפה ביותר, אביב בשיאו, עם קיץ מפציר, שתי השמשים מושלמים בתוך הרקיע, ורוחות קלות ביותר נרגשות. הכול היה בפריחה מלאה, עצים בכל מקום מוצפים בלוח צבעים של ורודים, סגולים, כתומים ולבנים.

לא היה משהו שחפץ בו יותר מאשר לרדת למטה ולשבת עם אנשיו, לצפות בביתו מתחתנת, ולשתות פינטות של אייל עד שלא היה יכול לשתות יותר.

אבל הוא לא יכל. הייתה לו רשימה ארוכה של חובות לפני שיכל היה לדרוך אל מחוץ לארמונו. אחרי הכול, יום החתונה של בתו משמעותו הייתה התחייבות עבור המלך: הוא צריך היה להיפגש עם מועצתו; עם ילדיו; ועם שורה ארוכה של העותרים, אשר היה להם את הזכות לראות את המלך ביום הזה. יהיה לו מזל אם היה מספיק לצאת מהארמון בזמן לטקס שקיעת השמש.

*

מקגיל, לבוש בבגדי המלכות המיטביים שלו, מכנסי קטיפה שחורות, חגורה זהבה, גלימה מלכותית העשויה הממשי הסגול והזהב הטובים ביותר, מעטפת לבנה, מגפי עור זוהרות עד לשוקיו, וחובש את כתרו – חישוק זהב מצועצע עם אבן אודם גדולה ממוקמת במרכזה – צעד בשחצנות דרך מסדרונות הארמון, מוקף במטפלים. הוא פסע דרך חדר אחר חדר, יורד במדרגות דרך המעקה, חותך דרך חדרי המלכות שלו, דרך עולם קשתי ענק, עם תקרת הרם שלה ושורות של זכוכיות צבעוניות. לבסוף, הוא הגיע לדלת אלון עתיקה, עבה כגזע עץ, אותה פתחו נתיניו לפני שהתפנו לצדדים. חדר הכס.

היועצים שלו עמדו בדום כשמקגיל נכנס, הדלת נסגרה בטריקה מאחוריו.

"תתיישבו," אמר הוא, נמהר יותר מהרגיל. הוא היה עייף, ביום הזה במיוחד, מרשמיות אינסופית של השליטה בממלכה, ורצה לסיים איתם מהר.

הוא התהלך לאורך חדר הכס, אשר מעולם לא הספיק להרשים אותו. התקרה שלו המריאה חמישים רגל לגובה, קיר אחד שלם הווה לוח של זכוכית צבעונית, קירות וריצפה עשויים אבן בעובי של רגל. החדר בלי בעיה יכל לכנס מאה מכובדים. אבל בימים כמו היום, כשהתכנסה מועצתו, היו שם רק הוא ומספר יועציו בתפאורה החלולה. החדר נשלט בידי שולחן רחב בצורת חתי מעגל, מאחוריו עמדו יועציו.

הוא הלך ביהירות דרך הפתח, ישירות באמצע, אל הכס שלו. הוא עלה במדרגות האבן, עבר את האריות המגולפים, ושקע בתוך רפידת כריות הקטיפה האדומה של כסו, מחושל כולו בזהב. אביו ישב על הכס הזה, כמו גם האב שלו, וכל המקגילים שלפניו. כשישב, הרגיש מקגיל את הכובד של אבות – של כל הדורות - על עצמו.

הוא עבר על היועצים הנוכחים. היה כאן את ברום, הגנרל הדגול ביותר שלו והיועץ לענייני צבא; קולק, גנרל לגיון הבנים; אברטול, הזקן שבחבורה, איש מלומד והיסטוריון, מנחה המלכים מזה שלוש דורות; פירט, יועצו על ענייני הפנים של החצר, איש דק, עם שיער אפור קצר ועיניים חלולות אשר אף פעם לא נשארו דוממות. פירט לא היה אדם שמקגיל אי פעם בטח בו, והוא גם מעולם לא הבין את התואר שלו. אבל האב שלו, והאב שלפניו, החזיקו יועץ לענייני החצר, ולכן, מתוך כבוד אליהם, שמר על כך גם הוא. היה כאן את אוון, הגזבר שלו; בראדאייג, יועצו לענייני חוץ; איירנאן, המוכס שלו; דוואיין, יועצו בענייני ההמון; וקלווין, המייצג של האצולה.

מובן שלמלך הייתה סמכות מוחלטת.אבל הממלכה שלו הייתה ממלכה ליבראלית, ואביו תמיד התגאה בכך שנתן לאצילים קול בכל העניינים, מתועל דרך נציגם. היסטורית היה זה מאזן לא יציב בין המלכות לבין האצילים. כיום הייתה ביניהם הרמוניה, אבל בתקופות אחרות היו התקוממויות ומאבקי כוח בין האצולה לבין המלוכה. היה זה מאזן טוב.

כשסרק מקגיל את החדר, הוא זיהה שאדם אחד היה חסר: אותו האיש עמו חפץ לשוכח הכי חזק – ארגון. כרגיל, מתי ואיכן יתגלה היה בלתי צפוי. העובדה הרגיזה את מקגיל עד אינסוף, אבל לא הייתה לו בררה, אלא לקבל זאת. דרכם של דרואידים היה כמוס עבורו. ללא נוכחותו, מקגיל הרגיש עוד יותר חסר סבלנות. הוא רצה לסיים עם זה, לעבור לאלף דברים אחרים אשר המתינו לו לפני החתונה.

הקבוצה של יועצים ישבה עם הפנים כלפיו סביב שולחן חצי-עיגולי, מפוזרים כל עשרה צעדים, כל אחד יושב על כסא מאורן עתיק עם ידיות עץ עם חריטה מפורטת.

"מלכי, אם יורשה לי להתחיל," קרא אוון.

"הנך רשאי. ותהיה קצר עם זה. זמני צר היום."

"בתך תקבל שפע של מתנות היום, אשר, כולנו מקווים, ימלאו את גנזיה. אלפי האנשים המשלמים מס הוקרה, מציגים מתנות לך אישית, וממלאים את בתי הבשת והפונדקים שלנו, יעזרו למלא את הגנזים שלנו גם. יחד עם זאת, ההכנות לחגיגות של היום ירוקנו כמות משמעותית מהאוצר המלכותי. אני מציע העלאה במיסוי העם, ויתכן גם האצילים. מס חד פעמי, כדי להסיר את הלחץ של המאורע האדיר הזה."

מקגיל ראה את הדאגה על פניו של גזברו, ובטנו צנחה מהמחשבה שהאוצר יתרוקן. עם זאת, הוא לא יעלה את המסים.

"עדיף שיהיה אוצר דל ונתינים נאמנים," השיב מקגיל. "עושרנו בא מתוך השמחה של הנתינים שלנו. אנו לא נטיל עוד יותר."

"אבל מלכי, אם אנחנו לא –"

"אני החלטתי. מה עוד?"

אוון שקע חזרה, מדוכדך.

"מלכי," אמר ברום בקולו העמוק. "לפי פקודתך, הצבנו תפזורת של כוחותינו בחצר למשך האירוע של היום. תצוגת הכוח תהיה מרשימה. אבל אנחנו מפוזרים דל. במקרה ותהיה התקפה במקום אחר כלשהו בממלכה, נהיה פגיעים."

מקגיל הדהד, שוקל היטב.

"אויבינו לא יתקפו אותנו בזמן שאנו מאכילי אותם."

האנשים צחקו.

"ואילו חדשות מהאדמות הגבוהות?"

"לא דווח על שום פעילות במשך שבועות. נראה שכוחותיהם ירדן למטה בהכנה לחתונה. אולי הם מוכנים לעשות שלום."

מקגיל לא היה בטוח.

"זה אומר שאו שארגון החתונה עבד, או שהם מחכים לתקוף אותנו בזמן אחר. ואיזה מבין השניים אתה חושב שקורה, איש זקן?" שאל מקגיל, והסתובב אל אברטול.

אברטול כחכח בגרונו, קולו ,כשענה, צרוד: "מלכי, אביך והאב של אביך לפניו מעולם לא בטחו במקקלאודים. רק בגלל שהם שוכבים ישנים, לא אומר שהם לא יתעוררו."

מקגיל הנהן, מעריך את הרגש.

"ומה עם הלגיון?" שאל הוא, פונה אל קולק.

"היום אנו מברכים מגויסים חשדים," ענה קולק, עם מנוד ראש זריז.

"הבן שלי בינם?" שאל מקגיל.

"הוא עומד גאה איתם כולם, ילד טוב שכמוהו."

מקגיל הנהן, ואז פנה אל בראדאייג.

"ואילו חדשות ממעבר לקניון?"

"מלכי, הפטרולים שלנו זיההו יותר ניסיונות לפרוץ את הקניון בשבועות האחרונים. יתכן ויש סימנים לכך שהוואילדס מתגייסים למתקפה."

לחש מהוסס התפזר בין האנשים. מקגיל הרגיש את בטנו מתכווצת מהמחשבה. שריון האנרגיה היה בלתי אפשרי לפריצה; עדיין, זה לא נבא שום דר טוב.

"ומה יקרה במידה ותפרוץ מתקפה בהיקף מלא?" שאל הוא.

"כל עוד השריון פעיל, אין לנו מה לחשוש. הוואילדס לא הצליחו לפרוץ את הקניון במשך מאות שנים. אין סיבה לחשוב אחרת."

מקגיל לא היה בטוח. המתקפה מבחוץ איחרה את מועדה הרבה יותר ממה שהיה צפוי, והוא לא יכל שלא לתהות מתי היא תתרחש.

"מלכי," אמר פירט בקול האף שלו, "אני מרגיש מחויב להוסיף כי החצר שלו מלא במכובדים רבים ממלכת מקקלאוד. לא לבדר אותם יחשב לעלבון מצדך, יריבים או לא. הייתי מציע שתבלה את שעות הצהריים שלך מברך את כל אחד מהם. הם הביאו עמם פמליה אחבה, מתנות רבות – וגם, השמועה אומרת, מרגלים רבים."

"מי יודע, אולי המרגלים כבר כאן?" שאל מקגיל בחזרה, מביט בזהירות על פירט כשאמר – ותוהה, במו תמיד, אם לא היה אחד בעצמו.

פירט פתח את פיו כדי לענות, אבל מקגיל נאנח והרים את כף ידו, היה לו מספיק. "אם זה הכול, כעת אני אעזוב, בכדי להצטרף לחתונת בתי."

"מלכי," אמר קלווין, מכחכח בגרונו, "כמובן, ישנו עוד עניין אחד. המסורת, ביום חתונת הבכור שלך. כל מקגיל נקב בשם יורשו. האנשים יצפו ממך לעשות את אותו הדבר. הם מזמזמים. לא יהיה זה מומלץ לאכזבם. במיוחד בעוד שחרב הגורל עדיין נייח."

"תרצה שאנקוב בשם יורשי בעודי בשיא כוחותי?" שאל מקגיל.

"מלכי, לא התכוונתי לשום עלבון," מעד קלווין, מביט בדאגה.

מקגיל הרים את כף ידו. "אני מכיר את המסורת. ואכן, אני אנקוב בשם אחד היום."

"התוכל לידע אותנו לגבי מי הוא?" שאל פירט.

מקגיל נעץ בו מבט מלמעלה, נרגז. פירט היה רכלן, והוא לא בטח בבן אדם הזה.

"תדע את החדשות בזמן הנכון."

מקגיל קם, והאחרים קמו גם הם. הם השתחבו, הסתובבו, והזדרזו החוצה מהחדר.

מקגיל עמד שם חושב במשך הוא לידע כמה זמן. בימים כאלה הוא חפץ שלא להיות מלך.

*

מקגיל ירד מהכס שלו, המגפיים מהדהדות בשטיקה, וחצה את החדר. הוא פתח את דלת האורן העתיקה בעצמו, משך בידית הברזל, ונכנס אל חדר צדדי.

הוא נענה משלווה ובדידות של החדר חמים הזה, כמו תמיד, קירותיו בקושי עשרים צעדים בכל כיוון, ועם זאת עם תקרה גבוהה מאוד וקמורה. החדר היה בנוי כולו מאבן, עם חלון זכוכית צבעונית, קטן ועגול בתוך הקיר. האור נמזג פנימה דרך הצהובים והאדומים שלו, מאיר חפץ יחיד בחדר שאחר היה ריק.

חרב הגורל.

הוא נמצא שם, באמצע החדר, שוכב אופקית על שיני ברזל, כמו אישה מפתה. כמו שעשה כשהיה ילד, מקגיל התקרב אליו, עקף אותו, בחן אותו. חרב הגורל. החרב האגדית, מקור העוצמה והכוח של הממלכה כולה, מדור אחד למשנהו. כל מי שהיה לו הכוח להניף אותו נהיה האחד הנבחר, האחד המיועד לשלוט בממלכה כל חייו, לשחרר את הממלכה מכל איומים, בתוך ומחוץ לטבעת. הייתה זו אגדה יפה לגדול איתה, וברגע שנמשח בתור מלך, מקגיל ניסה להניף אותו בעצמו, כיוון שרק מלכי מקגיל היה מותר להם לנסות. המלכים לפניו, כולם נכשלו. הוא היה סבור כי הוא שונה. הוא היה בטוח שהוא האחד.

אבל הוא טעה. כמו כל מלכי מקגיל האחרים שקדמו לו. וכישלונו הכתימה את מלכותו מאז אותו היום.

כשהביט בו כעת, הוא בחן את הלהב הארוך שלו, עשוי ממתכת מסתורית שאף אדם יכל לפענח. מקור החרב היה עוד יותר מעורפל, השמועה אמרה כי עלה מתוך האדמה בזמן רעידה.

בעת בחינתו, הוא חווה בפעם נוספת את עקיצת הכישלון. הוא יכל להיות מלך טוב, אבל הוא לא היה האחד. אנשיו ידעו זאת. אויביו ידעו זאת. הוא יכל להיות מלך טוב, אבל לא משנה מה עשה, הוא לעולם לא יהיה האחד.

במידה והיה, הוא חשד שהיה הרבה פחות אי שקט בחצרו, פחות מזימות. האנשים שלו היו בוטחים בו יותר ואויביו לא היו אפילו שוקלים לתקוף. חלק ממנו כיווה שהחרב פשוט תעלם, והאגד יחד איתו. אבל הוא ידע שהיא לא תעלם. זאת היית הקללה – והכוח – של האגדה. חזקה יותר, אפילו, מצבא.

"משקל החרב כבד," נשמע קול.

מקגיל הסתובב, מופתע שיש איתו מישהו בחדר הקטן.

שם, עומד בפתח הדלת, היה ארגון. מקגיל זיהה את קולו לפני שראה אותו והיה בו מנית מגורה מכך שלא הופיע מוקדם יותר ושמח שהיה איתו כאן עכשיו.

"אתה איחרת," אמר מקגיל.

"תחושת הזמן שלך לא תקפה עבורי," השיב ארגון.

מקגיל הסתובב חזרה אל החרב.

"האם אי פעם חשבת שאהיה מסוגל להניף אותו?" שאל הוא מהורהר. "שיום אחד אני אהפוך למלך?"

"לא," השיב ארגון יבש.

מקגיל הסתובב והסתכל עליו.

"ידעת שאני לא אהיה מסוגל. ראית את זה, נכון?"

"כן."

מקגיל הרהר על זה.

"מפחיד אותי כשאתה עונה ישירות. זה לא דומה לך."

ארגון נשאר שקט, ובסופו של דבר מקגיל הבין שהוא לא יגיד יותר דבר.

"אני נוקב בשם היורש שלי היום," אמר מקגיל. "זה מרגיש עקר, לנקוב בשם היורש ביום הזה. זה מפשיט את שמחת המלך מחתונת ילדתו."

"אולי שמחה כזו נועדה להיות מיתנה."

"אבל נשארו לי כל כך הרבה שנים למלוך," התחנן מקגיל.

"יתכן שלא כל כך הרבה כפי שאתה חושב," ענה ארגון.

מקגיל צמצם את עיניו, תוהה. האם היה זה מסר?

אבל ארגון לא הוסיף דבר.

"שישה ילדים. את מי אני אמור לבחור?" שאל מקגיל.

"למה לשאול אותי? אתה כבר בחרת."

מקגיל הסתכל עליו. "אתה רואה הרבה. ובכן, זה נכון. אבל אני עדיין רוצה לדעת מה אתה חושב."

"אני חושב שעשית בחירה נבונה," אמר ארגון. "אבל תזכור: מלך לא יכול לשלוט מתוך הקבר. ללא קשר במי אתה חושב שאתה בוחר, לגורל יש דרך משלו לבחור."

"האם אני אחיה, ארגון?" שאל מקגיל בכנות, שואל את השאלה שתשובתה רצה לדעת מאז התעורר לילה לפני כן מחלום רע נוראי.

"חלמתי בלילה שעבר על עורב," הוסיף הוא. "הוא בא וגנב את הכתר שלי. ואז אחד אחר סחב אותי הרחק. וכשעשה זאת, ראיתי את ממלכתי פרוסה מתחתי. היא הפכה לשחורה כשהלכתי. עקרה. שממה."

הוא הסתכל על ארגון, עיניו דומעות.

"היה זה חלום? או משהו יותר?"

"חלומות הם תמיד משהו יותר, לא כך?" שאל ארגון.

מקגיל נפגע על ידי תחושה טובענית.

"איכן הסכנה? רק תגיד לי את זה."

ארגון התקרב קרוב והביט בתוך עיניו עם אינטנסיביות כזו, שמקגיל הרגיש כאילו הביט לתוך מימד אחר לגמרי.

ארגון נשען קדימה, לחש:

"תמיד קרוב יותר ממה שאתה חושב."

פרק ארבע

טור התחבא בתוך קש באחור של עגלה בעוד שזו טלטלה אותו לאורך כביש הכפר. הוא עשה את דרכו אל הכביש לילה לפני וחיכה בסובלנות עד שעגלה גדולה מספיק שלא ישימו עליו לב תעבור ליד. אז היה כבר חשוך, והעגלה דהרה ממול בדיוק לאט מספיק בכדי שהוא ישיגו אותה בריצה טובה ויקפוץ פנימה מאחור. הוא נחת בתוך החציר וכבר את עצמו בפנים. למזלו, העגלון לא הבחין בו. טור לא ידע בוודאות אם העגלה נעסה אל חצר המלך, אבל היא נעה באותו הכיוון, ועגלה בגודל כזה, ואם סימולים כאלו, יכלה לנסוע לכמה מקומות אחרים.

בעוד שרכב טור דרך הלילה, הוא נשאר ער שעות, חושב על מפגשו עם הסיבולד. עם ארגון. על הגורל שלו. הבית הקודם שלו. על אמו. הוא חש שהיקום ענה לו, סיפר לו שהיה לו גורל אחר. הוא שכב שם, ידיים שלובות מאחורי ראשו, והביט למעלה בשמי הלילה, הנראים דרך הבד המרופט. הוא צפה ביקום, בהיר כל כך, הכוכבים האדומים שלו כל כך רחוקים. הוא היה נרגש כיוון שלראשונה בחייו, הוא החל במסע. הוא לא ידע לאן, אבל הוא נסע. בדרך זו או אחרת, הוא יעשה את דרכו אל חצר המלך.

כשפתח טור את עיניו היה זה בוקר, האור הציף פנימה, והוא הבין שנסחף. הוא התיישב בזריזות, מסתכל מסביב, נוזף בעצמו על כך שישן. הוא צריך היה להיות ערני יותר – היה לו מזל שלא גילו אותו.

העגלה עדיין נעה, אבל ללא טלטולים כמו לפני. זה יכל היה לומר רק דבר אחד: כביש טוב יותר. הם בטח היו בקרבת עיר. טור הביט למטה וראה עד כמה הכביש היה חלק, בלי אבנים, או בורות, ומיושר על ידי צדפות לבנות טובות. לבו פעם מהר יותר; הם התקרבו אל חצר המלך.

טור הביט החוצה מאחור העגלה והיה המום. רחוב ללא רבב היה מוצף עם פעילות. עשרות עגלות, בכל מיני צורות וגדלים הנושאות כל מיני דברים, מילאו את הדרכים. האחת הייתה עמוסה בפרוות; השנייה בשטיחים; האחרת בתרנגולים. ביניהן עברו מאות סוחרים, חלק מובילים בקר, אחרים סוחבים סלים של סחורות על ראשיהם. ארבעה גברים סחבו צרור של משי, מאזנים אותו על ישי מוטות. היה זה צבא של בני אדם, כולם הולכים לכיוון אחד.

טור הרגיש חי. הוא מעולם לא ראה כל כך הרבה אנשים בבת אחת, כל כך הרבה מוצרים, כל כך הרבה מתרחש. הוא חי בכפר קטן כל חייו, וכעת הוא היה ברכזת, בלוע על ידי אנושות.

הוא שמע קול חזק, נהמת שרשראות, טריקה של חתיכת עץ ענקית, חזקה כל כך שהאדמה רעדה. רגעים מאוחר יותר צליל אחר, של פרסות סוסים מקישות על עץ. הוא הביו למטה והבין שהם חצו גשר; מתחתם הם עברו חפיר. גשר נע.

טור הוציא את ראשו החוצה וראה עמודי אבן עצומים, שאר ברזל ממוסמר למעלה. הם עברו דרך שער המלך.

היה זה השער הגדול ביות שראה אי פעם. הוא הביט למעלה על הקוצים, מתפעל שאם היו נופלים, היו פורסים אותו לחציים. הוא הבחין בארבעה מכסופי המלך שומרים על הכניסה, והלב שלו דפק מהר יותר.

הם עברו דרך מנהרת אבן ארוכה, ואז רגעים מאוחר יותר הרקיע נפתח שוב. הם היו בתוך חצר המלך.

טור בקושי יכל להאמין לכך. היה כאן אפילו עוד יותר עסוק, אם זה בכלל היה אפשרי – מה שנראה כמו אלפים של אנשים, מיילים בכל כיוון. היו כאן מתיחות ארוכות של דשא, קצוץ בצורה מושלמת, ופרחים פורחים בכל מקום. הכביש התרחב, ולצדו היו דוכנים, מוכרים, ובנייני אבן. ובתוך כל זה, אנשי המלך. חיילים, מקושטים במדי שריון. טור הצליח להגיע.

בהתלהבותו, הוא נעמד בהסח דעת; איך שעשה זאת, העגלה נעצרה לרגע, והשליחה אותו מתגלגל לאחור, נוחת על גבו בתוך הקש. לפני שהצליח לקום, נשמע הצליל של עץ יורד, והוא הביט למעלה וראה איש זקן כועס, קירח, לבוש בסמרטוטים וזועף. העגלון הושיט את ידיו, טפס את טור בקרסוליו עם ידיו הגרמיות, ומשך אותו החוצה.

טור עף באוויר, ונחת קשה על גבו בעפר הכביש, בעודו מעלה ענן של אבק. צחוק עלה מסביבו.

"פעם הבאה שתרכב בעגלה שלי, ילד, יהיו עליך האזיקים! יש לך מזל שאני לא קורא לכסופים עכשיו!"

האיש הזקן הסתובב וירק, ואז מיהר חזרה על עגלתו והכה בסוסיו להמשיך קדימה.

נבוך, טור אסף את מחשבותיו באיטיות וקם על רגליו. הוא הסתכל סביבו. עובר דרך אחד או שניים צחקקו, וטור לעג בחזרה עד שהם לא הסיטו את מבטם. הוא הבריש את העפר מעצמו ושפשף את ידיו; גאוותו נפגעה, אבל לא גופו.

מצב רוחו חזר אליו כשהסתכל מסביבו, מסונוור, ומבין כי צריך להיות שמח שלפחות הגיע עד כאן. עכשיו כשהיה מחוץ לעגלה הוא יכל להביט מסביבו בחופשיות, ומראה יוצא דופן היה זה: החצר התפרסה רחוק ככל שהעין יכלה לראות. במרכזה עמד ארמון אבן מפוארת, מוקף במגדלים, חומות אבן מבוצרות מכותרות בעקות, על גבי אלו, בכל מקום, סייר צבא המלך. בכל מקום מסביבו היו שדאות ירוקים, מתוחזקים היטב, רחבות אבן, מזרקות, חורשות עצים. זאת הייתה עיר. והיא הייתה מוצפת באנשים.

בכל מקום זרמו כל מיני אנשים – סוחרים, חיילים, מכובדים – כולם מהרו כל כך. לקח לטור כמה דקות להבין שמשהו מיוחד היה מתרחש. בעוד שנסחף אחרי כולם, הוא ראה הכנות שהיו נעשות – כיסאות הוקמו, הורם מעמד. נראה כאילו הם מתכוננים לחתונה.

לבו החסיר פעמה כשראה, במרחק, נתיב התכתשות, עם מסלול עפר ארוך שלו וחבל המחצה. בשדה אחר, הוא ראה חיילים משליכים חניתות במטרות רחוקות; באחר, קשתים מכוונים על קש. נראה כאילו בכל מקום היו משחקים, תחרויות. הייתה גם מוזיקה: עוד וחליל ומצלתיים, להקות של מוזיקאים מסתובבים; ויין, חביות ענקיות מגולגלות החוצה; ואוכל, שולחנות שהוכנו, סעודות מתפרסות רחוק ככל שהעין יכלה לראות. היה זה כאילו הגיע באמצע חגיגה עצומה.

מסנוור ככל שכל זה היה, טור הרגיש נחיצות למצוא את הלגיון. הוא איחר כמו שזה, והיה צריך להפוך את עצמו למוכר.

הוא מיהר אל האדם הראשון שראה, איש מבוגר הנראה, לפי גלימתו מוכתמת בדם, כקצב, שירד בזריזות בכביש. כולם כאן היו בכזו מהרה.

"סלח לי, אדוני," אמר טור, טופס בידו.

האיש הביט למטה על ידו של טור בזלזול.

"מה זה, ילד?"

"אני מחפש את לגיון המלך. אתה יודע איפה הם מתאמנים?"

"אני נראה לך כמו מפה?" שרק עליו האיש, ונסער הלאה.

טור הופתע מחוצפתו.

הוא מיהר אל האדם הבאה שראה, אישה המעמיסה קמח על שולחן ארוך. היו שם מספר נשים מאחורי שולחן זה, כולן עובדות קשה, וטור חשב שאחת מהן צריכה לדעת.

"סלחי לי, מיס," אמר הוא. "האם ידוע לך איכן מתאמן לגיון המלך?"

הן הסתכלו אחת על השנייה וצחקקו, כמה מהן רק כמה שנים מבוגרות יותר ממנו.

הבוגרת ביותר הסתובבה והסתכלה עליו.

"אתה מחפש בארמון הלא נכון," אמרה היא. "כאן אנו מתכוננות לחגיגות."

"אבל נאמר לי שהם מתאמנים בחצר המלך," השיב טור, מבולבל.

הנשים פרצו צחקוק נוסף. המבוגרת ביותר הניחה את ידיה על מותניה והנהנה בראשה.

"אתה מתנהג כאילו זוהי הפעם הראשונה שלך בחצר המלך. יש לך מושג כמה גדול המקום הזה?"

טור הסמיק בעוד שהנשים האחרות צחקו, ואז לבסוף נסער משם. הוא לא אהב כשצחקו עליו.

הוא ראה מולו עשרות דרכים, מתפתלות ופונות בכל מקום דרך חתר המלך. ממוקמות בתוך קירות האבן היו לפחות תריסר כניסות. הגודל וההיקף של המקום הזה היה מוחץ. הייתה לו הרגשה טובענית שיכל לחפש במשך ימים ועדיין לא למצוא אותו.

רעיון הכה אותו: מובן שחייל היה יודע איכן האחרים התאמנו. הוא התרגש לפנות לחייל המלך אמיתי, אבל הבין שהיה מוכרח.

הוא הסתובב ומיהר אל החומה, אל החייל העומד שומר בכניסה הקרובה ביותר, שלא יזרוק אותו החוצה. החייל עמד זקוף, מביט ישירות מלפניו.

""אני מחפש את לגיון המלך," אמר טור, קורא לקולו האמיץ ביותר.

החייל המשיך להביט ישירות קדימה, מתעלם ממנו.

"אמרתי שאני מחפש את לגיון המלך!" התעקש טור, חזק יותר, נחוש להיות מוכר.

לאחר מספר שניות, נחייל נעץ בו מבט מלמעלה, בז.

"ומה העסק שלך איתם?"

"עסק חשוב מאוד," הפציר טור, מכווה שהחייל לא ילחץ עליו.

החייל חזר חזרה להביט קדימה, מתעלם ממנו שוב. טור הרגיש את לבו שוקע, מפחד שלא יקבל תשובה לעולם.

אבל אחרי מה שהורגש כאינסוף, החייל השיב: "לך דרך השער המזרחי, ואז צפונה ככול שתוכל. כך את השער השלישי משמאל, אז במזלג ימינה, ובמזלג ימינה שוב. עבור במקמר אבן שני, ואדמותיהם הם מעבר לשער. אבל אני אומר לך, אתה מבזבז את זמנך. הם לא מכניסים אורכים."

היה זה כל שצריך היה טור לשמוע. מבלי לפספס פעימת לב אחת, הוא הסתובב ורץ דרך השדה, עוקב אחר הוראות, חוזר עליהן בראשו, מנסה ללמוד אותם. הוא שם לב שהשמש הייתה כבר גבוה יותר בשמיים, ורק התפלל שכאשר יגיע, לא יהיה זה כבר מאוחר מדי.

*

טור האיץ במסלול ללא רבב, עם מעקה מצדפות, מפתל דרך חצר המלך. הוא ניסה לערוב אחר ההוראות כמיטב יכולתו, מכווה שלא הוליכו אותו שולל. בצדו הרחוק של החצר, הוא ראה את כל השערים, ובחר את השלישי משמאל. הוא רץ דרכו ואז המשיך במזלגות, פונה בדרכו ממסלול למסלול. הוא רץ כנגד כיוון תנוע, אלפי אנשים נשפכו לתוך העיר, ההמון נהיה צפוף יותר ויותר כל דקה. הוא הבריש את כתפיו עם נגני העוד, להטוטנים, ליצנים, וכל סוגי הבדרנים, כולם לבושים בגדי פאר.

טור לא יכל לשאת את הרעיון של בחירות מתחילות בלעדיו, וניסה כמיטב יכולתו להתרכז כשפנה מדרך לדרך, מחפש אחר כל סימן של אדמות האימונים.הוא

עבר דרך מקמר, פנה לדרך נוספת, ואז, הרחק ממנו, זיהה את מה שיכל להיות רק היעד הסופי שלו: מיני-קולוסאום, בנוי מאבן בצורת מעגל מושלמת. החיילים שמרו על השער הענקי במרכזו. טור שמע תשואות מושתקות מאחורי חומותיו ולבו החיש. זה היה המקום.

הוא האיץ, הריעות מתפרצות. כשהגיע אל השער, שני שומרים צעדו קדימה והורידו את החניתות שלהם, חוסמים את הדרך. שומר שלישי התקדם והרים את כף ידו.

"עצור שם," פקד הוא.

טור עצר במקום, מתנשף חוסר נשימה, בקושי מסוגל להכיל את התרגשותו.

"אתם... לא... מבינים,"פלט הוא, המילים מתגלגלות החוצה בין נשימותיו, "אני חייב להיות בפנים. אני איחרתי."

"איחרת למה?"

"המבחר."

השומר, איש קטן, כבד, עם עור מצולק, הסתובב והביט על אחרים, אשר הסתכלו חזרה בציניות. הוא הסתובב חזרה וסרק את טור במבט מזלזל.

"המגויסים הוכנסו פנימה לפני שעות, ברכב ממלכתי. אם אתה לא הוזמנת, אינך יכול להיכנס."

"אבל אתה לא מבין. אני חייב – "

השומר הושיט את ידו וטפס את טור בחולצה.

"אתה לא מבין, ילד קטן חוצפן. איך אתה מעז לבוא לכאן ולנסות לאלץ את דרכך בכוח? עכשיו לך – לפני שאאזוק אותך."

הוא דחף את טור, שזז אחורה כמה צעדים.

טור הרגיש עקיצה בחזהו במקום שבו השומר נגע בו – אבל יותר מזה, הוא הרגיש את עקיצת הסירוב. הוא היה ממורמר. הוא לע עבר את כל הדרך הזו כדי להיות מושלך חזרה בידי שומר, מבלי, אפילו, שיראו אותו.

השומר פנה חזרה אל אנשיו, וטור הלך משם באיטיות, מכוון את דרכו בכיוון השעון מסביב לבניין המעגלי. הייתה לו תוכנית. הוא הלך עד שהיה מחוץ לשדה הראיה, ואז פתח בריצה, מתגנב בדרכו לאורך החומות. הוא בדק לראות שהשומרים לא הסתכלו, ואז האיץ עד שרץ ריצה מהירה. כשהגיע למחצית הדרך מסביב הבניין הוא זיהה פציחה נוספת אל הזירה – גבוה למעלה איכן שפתחים קמורים באבן נחסמו על ידי מוטות ברזל. באחד מהפתחים הללו היו חסרים מוטות. הוא שמע שאגה נוספת, הרים את עצמו למעלה על המסגרת, והביט.

ליבו החיש. מפוזרים בתוך זירת האימונים הענקית היו עשרות מגויסים – כולל אחיו. מסודרים בשורה, הם כולם הפנו את פניהם אל תריסר של כסופים. אנשי המלך התהלכו ביניהם, מגבשים עליהם את דעתם.

קבוצה נוספת של מגויסים עמדה בצד, תחת עיניו הערניות של חייל, זורקים חניתות למטרה מרוחקת. אחד מהם החמיץ.

עורקיו של טור בערו מזעם. הוא יכל לקלוע במטרות הללו; הוא היה טוב בדיוק כמו כל אחד מהם. רק בגלל שהיה צעיר יותר, טיפה קטן יותר, אין היה זה הוגן שנשאר בחוץ.

לפתע, טור הרגיש יד על גבו בעוד שהוא נמשך לאחור ונשלך עף באוויר. הוא נחת קשה על האדמה מתחת, קצר נשימה.

הוא הביט למעלה וראה את השומר מהשער, נועץ עליו מבט מלמעלה.

"מה אמרתי לך, ילד?"

לפני שהספיק להגיב, השומר נשען לאחור ובעט בטור בעוצמה. טור הרגיש חבטה חדה בצלעותיו, בעוד שהשומר התכונן לבעוט בו שנית.

הפעם, טור טפס את רגלו של השומר באמצע תנוע; הוא משך בה, מוציא אותו מאזנו וגורם לו ליפול.

טור קם על רגליו במהרה. באותו הזמן, השומר קם על רגליו שלו. טור בהה בו, המום לגבי מה שעשה הרגע. ממולו, זעף השומר.

"לא רק שאאזוק אותך," השומר לחש, "אבל אני אגרום לך לשם. אף אחד לא נוגע בשומרי המלך! תשכך מהצטרפות ללגיון – עכשיו אתה תתפלש בתוך הצינוק! יהיה לך מזל אם יראו אותך מתישהו שוב!"

השומר הוציא החוצה שרשרת עם אזיק בסופה. הוא התקרב אל טור, נקמה על פניו.

מוחו של טור זנק. הוא לא יכל לאפשר לעצמו להיות אזוק – אבל הוא גם לא רצה לפגוע בחבר של משמר המלך. הוא חייב היה לחשוב על משהו – ומהר.

הוא נזכר במקלע שלו. הרפלקסים שלו השתלטו בעודו אוחז במקלע, מכניס אבן, מכוון, ונותן לה לעוף.

האבן המריא דרך האוויר והעיפה את האזיקים מאחיזתו של השומר ההמום; היא גם פגע באצבעותיו של השומר. השומר צעד אחורה וניער את ידו, צועק מכאב, בעוד שהאזיקים קשקשו אל האדמה.

השומר, משליך אל טור מבט מוסר מוות, שלף את חרבו. הוא יצא עם צלצול מתכתי ייחודי.

"זו הייתה הטעות האחרונה שלך," איים הוא באפליות, והסתער.

לטור לא הייתה בחירה; האיש הזה פשוט לא רצה לעזוב אותו. הוא הכניס אבן נוספת בתוך המקלע שלו ושחרר אותה. הוא כיוון במתוכנן – הוא לא רצה להרוג את השומר, אבל חייב היה לעצור בעדו. לכן במקום לכוון אל לבו, אפו, עיניו, או ראשו, טור כיוון אל המקום היחידי שידע שיעצור אותו, מבלי להרגו.

בין רגליו של השומר.

הוא נתן לאבן לעוף – לא בכוח מלא, אבל מספיק כדי להוריד את הבן אדם לרצפה.

הייתה זו פגיעה מושלמת.

השומר התמוטט, מפיל את חרבו, טופס את מפסעו בעודו מתרסק על האדמה ומתכרבל לתוך כדור.

"אתה תתלה על זה!" גנח הוא דרך נהמות של כעב. "שומרים! שומרים!"

טור הביט למעלה ובמרחק ראה כמה שומרי המלך רצים עבורו.

זה היה עכשיו או לעולם לא.

מבלי לבזבז רגע נוסף, הוא פתח במאוץ אל חלון המסגרת. הוא יצטרך לקפוץ פנימה, לתוך הזירה, ולהכיר את עצמו. והוא ילחם בכל אחד שימוד בדרכו.

פרק חמש

מקגיל ישב באולם העליון של ארמונו, האולם המפגשים הפרטיים שלו, האחד שהשתמש בו לעניינים פרטיים. הוא יש על כסו הפרטי, האחד הזה היה מעץ חרוט, והביט על ארבעת ילדיו העומדים לפניו. היה שם את בנו הבכור, קנדריק, בעשרים וחמש שנות גילו לוחם דגול וג'נטלמן אמיתי. הוא, מכל ילדיו של מקגיל, דמה ביותר למקגיל – מה שהיה אירוני, כיוון שהיה ממזר, יליד יחידי של מקגיל מאישה אחרת, אישה ששכך כבר מזמן. מקגיל גידל את קנדריק עם שאר ילדיו האמיתיים, למרות ההתנגדויות הראשוניות של המלכה, בתנאי שלעולם לא יעלה על הכס. העובדה הזאת הכאיבה את מקגיל כעת, משום שקנדריק היה האיש הטוב ביותר שהכיר אי פעם, הבן שגאה היה להולידו. לא היה יורש מתאים יותר למלכות.

לידו, בניגוד מוחלט, עמד בנו המולד השני – ועם זאת המן הבכור הלגיטימי הראשון – גארט, בן עשרים ושלוש, רזה, עם לחיים חלולות ועיניים חומות גדולות אשר מעולם לא הפסיקו לקפץ. אפיו לא יכל להיות שונה יותר מאחיו הגדול. צביונו של גארט היה הכול, אשר קנדריק לא היה: איכן שאחיו היה גלוי לב, גארט הסטיר את מחשבותיו האמיתיות, איכן שאחיו היה גאה ואציל, גארט היה לא ישיר ורימה. הכיב את מקגיל לשנואת את הבן הפרטי שלו, והוא ניסה פעמים רבות לתקן את אופיו; אבל לאחר נקודה מסוימת בשנות הנערות של הילד, הוא החליט שצביונו נגזר עליו מראש: מזמם, רכב לכוח, שאפתן בכל מובן שלילי של המילה. גארט, כמו כן, ידע מקגיל, לא הייתה לו שום אהבה כלפי נשים, והרבה מאהבים זכרים. מלכים אחרים היו מדיחים בן כזה, אבל למקגיל היה ראש פתוח יותר, ועבורו, לא הייתה זו סיבה שלא לאהוב אותו. הוא לא שפט אותו על כך. על מה שכן שפט אותו היה הרע שלו, האופי הערמומי, שמהם לא יכל להתעלם.

בשורה ליד גארט עמדה בתו המולדת השנייה, גוונדולין. בהגעתה לשנה השש עשרה לחייה, הייתה היא הנערה היפה ביותר מכול שאי פעם שנפל עליהן מבטו – ואופייה זהר ביותר יותר מהמראה שלה. הייתה היא טובת לב, נדיבה, כנה – הבחורה הצעירה הכי טובה שהכיר אי פעם. במובן הזה, היא הייתה זהה לקנדריק. היא הביטה במקגיל עם אהבה של בת אל אביה, והוא תמיד הרגיש את נאמנותה בכל מבט שלה. הוא היה גאה בה עוד יותר מאשר בבניו.

עומד ליד גוונדולין היה בנו הקטן ביותר של מקגיל, ריס, בחור גאה ואמיץ, אשר בארבע עשרה, רק התחיל להפוך לגבר. מקגיל צפה בגאווה רבה את טקס קבלתו אל הלגיון, ויכל לראות כבר עכשיו את הגבר שהוא הולך להיות. יום אחד, לא היה למקגיל ספק, ריס יהיה הבן המוצלח ביותר שלו, ושליט מעולה. אבל היום הזה לא היה היום. הוא היה צעיר מדי, ועדיין צריך היה ללמוד עוד הרבה.

למקגיל היו רגשות מעורבות בעודו סרק את ארבעת הילדים הללו, את שלושת בניו ואת בתו, העומדים מולו. הוא הרגיש גאווה מעורבבת עם תחושת כישלון. הוא הרגיש גם כעס ומרות רוח, כיוון ששנים מהילדים היו חסרים. הבכורה, לואנדה, כמובן התכוננה לחתונה של עצמה, ומשום שהייתה עתידה להינשא אל ממלכה אחרת, לא היה לה עניין לקחת חלק בדיון הזה של היורשים. אבל בנו הנוסף, גודפרי, בשנה השמונה עשרה לחייו, האמצעי, היה חסר. מקגיל האדים ההתנהגות המזלזלת.

מאז שהיה ילד, גודפרי הראה חוסר כבוד כלפי המלוכה; היה זה ברור מאז ומתמיד כי לא היה אכפת לו ממנה ושהוא מעולם לא היה שולט. והאכזבה הגדולה ביותר של מקגיל,

גודפרי בחר במקום זה לבזבז את ימיו במסבאות עם חברים עבריינים, ולגרום לבושה וחוסר כבוד הולכים וגוברים של משחת המלוכה. היה הוא עצלן, ישן רוב ימיו וממלא את השאר במשקה. מצד אחד, מקגיל הרגיש הקלה שלא היה כאן; מצד שני, היה זה עלבון שלא מסוגל היה לסבול. למען האמת, הוא צפה לכך, ושלח את אנשיו מוקדם שיסרקו את המסבאות ולהביא אותו חזרה. מקגיל ישב בדממה, מחכה, עד שזה יקרה.

לבסוף, דלת האורן הכבדה נפתחה בטריקה ופנימה צעדו השומרים המלכותיים, סוחבים את גודפרי ביניהם. הם נתנו לו דחיפה, וגודפרי נכנס תוך החדר בעוד הדלת נטרקה מאחוריו.

אחיו ואחיותיו הסתובבו ונעצו מבט. גודפרי היה מרושל, מסריח מאייל, לא מגולח, וחצי לבוש. הוא חייך בחזרה. חצוף. כמו תמיד.

"שלום, אבא," אמר גודפרי,"האם פספסתי את כל הקיף?"

"אתה תעמוד יחד עם הרובי המשפחה שלך ותחכה שאני אדבר. אם לא תעשה זאת, יעזור לי האלוהים, אקשור אותך בשרשרת בתוך תאי הצינוקים יחד עם שאר העבריינים הפשוטים, ואינך תראה אוכל – שלא לדבר על אייל – במשך שלושה ימים שלמים."

מתנגד, גודפרי הנעץ מבט באביו בחזרה. במבט הזה, זיהה מקגיל איזשהו מאגר כוח, משהו מעצמו, ניצוץ של משהו שעלול יום אחד לשרת את גודפרי היטב. במידה, כמובן, שיצליח אי פעם להתגבר על אישיותו.

מורדן עד הסוף, גודפרי חיקה עשר שניות טובות עד שלבסוף הסכים והתנדנד לכיוון האחרים.

מקגיל בתבונן בחמשת הילדים האלו שעמדו מולו: הממזר, הסוטה, השיכור, הבת שלו, והצעיר ביותר. הייתה זו תערובת משונה, ובקושי יכל להאמין שהם כולם צאצאיו שלו. וכעת, ביום חתונתה של בתו הבכורה, נפלה עליו המשימה לבחור יורש מהחבורה הזו. איך היה זה אפשרי?

הייתה זו התנסות בחוסר תועלת; אחרי הכול, הוא היה בשיאו ויכל לשלוט עוד שלושים שנה נוספות. לא משנה איזה יורש היה נבחר היום, יתכן ולא היה עולה לכס במשך עוד עשרות שנים. כל המסורת הציקה לו. היא הייתה עדכנית אולי בימי אבותיו, אבל לא היה לה מקום כיום.

הוא כחכח בגרונו.

"אנו נאספנו פה היום על פי דרישת המסורת. כפי שידוע לכם, ביום הזה, יום חתונת הבכורה שלי, נפלה עלי המשימה לנקוב בשם היורש שלי. היורש לשלטון בממלכה הזו. במקרה ואמות, אין מי שמתאים יותר למלוכה מאמך. אבל חוקי ממלכנו מכתיבים שרק הצאצא של המלך יוכל להוריש את הכס. לכן, עלי לבחור."

מקגיל טפס נשימה, חושב. דממה כבדה נתלה באוויר, והוא יכל לחוש את כובד הציפייה. הוא הביט בעיניהם, וראה מבטים שונים בכל אחד מהם. הממזר נראה נכנע לגורל, יודע שלא יבחר. עיני הסוטה להטו בשאפתנות, כאילו ציפה שהבחירה טיפול עליו כמובן מאליו. השיכור הביט מחוץ לחלון; לא היה אכפת לו. בתו השיבה במבט של אהבה, מבינה שהיא לא הייתה חלק מהדיון, אבל אוהבת את אביה בכל מקרה. אותו הדבר היה עם הצעיר ביותר.

"קנדריק, אני תמיד חשבתי אליך כעל בן אמיתי שלי. אבל חוקי ממלכנו מונעים ממני מלהוריש את המלכות למי שהלגיטימציה שלו פחות מאמיתית."

קנדריק השתחווה. "אבא, לא צפיתי שתעשה זאת. אני מרוצה עם החלקה שלי. אנא, אל תיתן לזה להביך אותך."

תגובתו הכאיבה למקגיל, כיוון שהרגיש עד כמה אמיתי הוא היה וחשק לנקוב בשמו בתור יורשו עוד יותר.

"זה משאיר את ארבעתכם. ריס, הינך איש צעיר מעולה, הטוב מכול שאי פעם ראיתי. אבל אתה צעיר מדי כדי להיות חלק מהדיון הזה."

"לא ציפיתי ליותר, אבי," השיב ריס, עם כריעה קלה.

"גודפרי, הנך היחיד משלושת הבנים הלגיטימיים שלי – אומנם, בחרת לבזבז את ימיך במסבאות, עם הזוהמה. אם יש בחיי האלו אכזבות גדולות כלשהן, אתה אחת מהן."

גודפרי העווה את פניו בחזרה, בתזוזה של אי נוחות.

"ובכן, אם כך, אני מניח שסיימתי כאן, ועלי לחזור חזרה אך המסבאה, לא כך, אבא?"

עם כריעה מהירה, מלגלגת, גודפרי הסתובב והלך ביהירות מעבר לחדר.

"תחזו הנה!" התיז מקגיל. "מיד!"

גודפרי המשיך ללכת, מתעלם ממנו. הוא חצה את החדר ופתח את הדלת במשיכה. עמדו שם שני שומרים.

מקגיל רתח מזעם בעוד שהשומרים הביטו בו עם שאלה בעינים.

אבל גודפרי לא חיכה; הוא דחף את דרכו מביניהם, לתוך האולם הפתוח.

"עצרו אותו!"צעק מקגיל. "והשאירו אותו הרחק ממבט המלכה. איני רוצה להטריח את אמו במראהו ביום חתונתה של בתה."

"כן, מלכי," אמרו הם, סוגרים את הדלת בעוד שממהרים אחריו.

מקגיל ישב שם, נושם, אדום פנים, מנסה להירגע. בפעם האלף, הוא תהה מה הוא עשה כדי לקבל ילד כזה.

הוא הביט לאחור על הילדים הנוטרים שלו. ארבעתם הביטו עליו בחזרה, ממתינים בדממה סמיכה. מקגיל לקח נשימה עמוקהף מנסה להתרכז.

"זה משאיר את שניכם," המשיך הוא."ומבין השנים האלו, בחרתי את היורש."

מקגיל הסתובב אל ביתו.

"גוונדולין, זאת תהיה את."

אנקה עברה בחדר; כל ילדיו נראה במומים, יותר מכולם גוונדולין.

"האם אמרת נכון, אבא?" שאל גארט. "האם אמרת גוונדולין?"

"אבא, אני לכבוד הוא לי," אמרה גוונדולין. "אבל איני יכולה לקבל זאת. אני אישה."

"נכון, אישה אף פעם לא ישבה על כס המקגילים. אבל אני בחרתי שזהו הזמן לשנות את המסורת. גוונדולין, יש לך את השכל ואת הנפש הטובה ביותר מכל אישה צעירה שפגשתי. את צעירה, אבל ירחם האלוהים, אני לא אמות בזמן הקרוב, וכשיבוא היום, את תהיה נכונה מספיק בכדי לשלוט. הממלכה תהיה שלך."

"אבל אבא!" צעק גארט, פניו האפירו. "אני הבן הבכור הלגיטימי! תמיד, לאורך כל היסטוריית המקגילים, המלכות עברה אל הבן הבכור!"

"אני מלך," ענה מקגיל בטון אפל, "ואני מכתיב את המסורת."

"אבל זה לא הוגן!" הפציר גארט, בקול בכייני. "אני אמור להיות המלך. לא אחותי. לא אישה!"

"השתק את לשונך, ילד!" צווח מקגיל, רועד מזעם. "המעיז אתה להטיל ספק בשיפוטי?"

"האם הוקפת אותי אישה? זה מה שאתה חושב עלי?"

"אני עשיתי את החלטתי," אמר מקגיל. "אתה תכבד אותה, ותמלא אותה בצייתנות, כמו כל נתין ממלכתי. כעת, אתם רשאים לעזוב אותי."

ילדיו הרכינו את ראשיהם בזריזות ומהרו לפנות את החדר.

אבל גארט נעצר בדלת, לא מסוגם לגרום לעצמו לעזוב.

הוא הסתובב חזרה, ולבדו, פנה אל אביו.

מקגיל יכל לראות את האכזבה בפניו. מובן, שציפה להיבחר ליורש היום. יתרה מכך: הוא חשק בזאת. נואשות. מה שלא הפתיע את מקגיל אפילו קצת – ומה שהייתה בדיוק הזיבה לכך שלא העניק לו את הכתר.

"למה אתה שונא אותי, אבא?" שאל הוא.

"אני לא שונא אותך. אני פשוט לא רואה אותך מתאים לשלוט בממלכתי."

"ולמה זה?" התעקש גארט.

"כיוון שזהו בדיוק הדבר שאתה מחפש לעשות."

פניו של גארט הפכו לגוון כהה של ארגמן. ברור היה, שמקגיל נתן לו תבונה לגבי מהותו האמיתית. מקגיל צפה בעיניו, ראה אותן בוערות עם שנאה שלפיו אשר אף פעם לא יכל לדמיין לעצמו אפשרית.

ללא אף מילה נוספת, גארט נסער מתוך החדר וטרק את הדלת מאחוריו.

בתוך ההד המתהדהד, מקגיל רעד. הוא נזכר במבטו של בנו וחש בשנאתו העמוקה כל כך, עמוקה יותר מאשר זו של האויבים שלו. באותו הרגע, הוא חשב על ארגון, על ההכרזה שלו, של סכנה הנמצאת קרוב.

האם יכלה להיות קרובה עד כדי כך?

פרק שש

טור רץ במהרה לעבר השדה הרחב של הזירה, רץ עם כל כוחו שהיה לו. מאחוריו יכל לשמוע את צעדם של שומרי המלך, קרובות בעקבותיו. הם רדפו אותו דרך הנוף החם ומאובק, מקללים תוך כי ריצה. לפניו היו פרוסים החברים – והמגויסים החדשים – של הלגיון, עשרות בנין, בדיוק כמוהו, אבל גדולים יותר וחזקים יותר. הם התאמנו ונבחנו בכל מיני מערכים , חלקם זורקים חניתות, אחרים משליחים כידונים, כמה מתאמנים על אחיזתם ברומחם. הם כיוונו למטרות רחוקות, והחמיצו לעתים רחוקות. אלה היו התחרויות שלו, והם נראו אדירים.

ביניהם היו תריסרים של אבירים אמיתיים, חברי הכסופים, עומדים בחצי מעגל רחב, צופים במתרחש. שופטים. מחליטים מי יישאר ומי ישלח הביתה.

טור ידע שצריך היה להוכיח את עצמו, היה צריך להרשים את הגברים. תוך רגעים יגיעו אליו השומרים, ואם הייתה לו הזדמנות להשאיר רושם, הזמן היה עכשיו. אבל כיצד? שכלו התחיל לרוץ בעודו מזנק דרך החצר, נחוש שלא לחזור חזרה.

בעוד שרץ טור דרך השדה, אחרים החלו לשים לב. חלק מהמגויסים הפסיקו את מה שהיו עושים והפנו את מבטם, כמו גם חלק מהאבירים. תוך רגעים, טור הרגיש את כל תשומת הלב מרוכזת עליו. הם נראו מבולבלים, והוא הבין שבטח תהו מי הוא היה, הרת בריצה מהירה דרך השדה שלהם, שלושה שומרי המלך רודפים אחריו. זה לא היה כיצד רצה להשאיר רושם. כל חייו כשחלם להצטרף ללגיון, זה לא היה כיצד הוא דמיין לעצמו שזה יקרא.

בזמן שטור רץ, מתלבט מה לעשות, תוכנית הפעולה נעשה ברורה לו. ילד גדול אחד, מגויס, החליט לקחת על עצמו להרשים את האחרים בכך שיעצור את טור. גבוה, שרירני, וכמאט פעמים גודלו של טור, הוא הרים את חרב העץ שלו על מנת לחסום את דרכו של טור. טור ראה שהוא נחוש להוריד אותו במכה, בכדי לעשות ממנו צחוק לפני כולם, ובעקבות כך להשיג יתרון על המגויסים האחרים.

העניין הכעיס את טור עד זעם. לא היה לטור שום סכסוך ליישר עם הילד הזה, וזה לא היה קרבו. אבל הוא הפך את זה לקרב שלו, רק כדי להשיג יתרון על אחרים.

כשהתקרב קרוב יותר, טור בקושי יכל להאמין לגודלו של הילד: הוא התנשא מעליו, הזעיף את פניו כלפי מטה עם דלות של שיער שחור עבה המכסה את המצח שלו, והלסת המרובעת הרחבה ביותר שטור ראה אי פעם. הוא לא ראה כיצד יוכל לגרום אפילו לבליטה כנד הילד הזה.

הילד הסתער עליו עם חרב העץ שלו, וטור הבין כי חייב לפעול מהר, הוא יכל היה להלם במכה.

הרפלקסים של טור נכנסו לפעולה. אינסטינקטיבי הוא הוציא את המקלע שלו החוצה, הושיט את ידו לאחור, והשליך אבן בידו של הילד. היא מצא את מטרתה וסילקה את החרב מידו, בדיוק כשהילד התחיל להוריד אותו במכה. החרב עפה והילד, צווח, חבק את ידו.

טור לא בזבז זמן. הוא הסתער, מנצל את הרגע, זנק לאוויר, והכה בילד, מכוון עם שתי רגליו ישירות בחזהו של הילד. אבל הילד היה עבה כל כך, היה זה כמו להכות בעץ אלון. הילד רק מעד כמה אינצ'ים לאחור, בעוד שטור עצר לגמרי בתנועתו ונפל תחת רגליו של הילד.

זה לא מבשר דבר טוב, חשב טור, בעוד שהכה את האדמה עם חבטה, אוזניו מצלצלות.

טור ניסה לעלות על רגליו, אבל הילד דרך היה צעד אחד לפניו. הוא הושיט את ידו למטה, טפס את טור בגבו, וזרק אותו, משליך אותו באוויר, עם הפנים קדימה, לתוך העפר.

קהל של בנים נאסף סביבם במהרה והריע. טור הסמיק, מושפל.

טור הסתובב כדי לקום, אבל הילד היה מהיר מדי. הוא כבר היה מעליו, רתק אותו לאדמה. לפני שטור הבין משהו, המאבק הפך לתחרות היאבקות, ומשקלו של הילד היה עצום.

טור יכל לשמוע את הקולות המושתקים של המגויסים האחרים בעודם התאחדו למעגל, צועקים, רעבים לדם. פניו של הילד הזעיפו מלמעלה; הילד הושיט את אגודליו והניח אותם על עיניו של טור. טור לא יכל להאמין לזה – נראה כאילו הילד הזה באמת רצה להכאיב לו. האם הוא באמת רצה להשיג יתרון עד כדי כך?

ברגע האחרון, טור הוציא את ראשו משם, וידיו של הילד נפלו, צוללות לתוך העפר. טור ניצל את ההזדמנות בכדי להתגלגל מתחתיו.

טור עלה על רגליו והביט בילד, אשר קם גם כן.הילד הסתער ושלף אגרוף לפניו של טור, וטור התכופף ברגע האחרון; האוויר עבר במהרה מול פניו, והוא הבין שאפ היה הילד מכה אותו קודם, הוא היה שובר את הלסת של טור. טור התקרב קדימה והכה את הילד בבטנו, אבל בקושי עשה משהו; היה זה כמו להכות בעץ.

לפני שיכל טור להגיב, הילד הגיש לו מרפק לפנים.

טור מעד לאחור, מסוחרר מהמכה. היה זה כמו לקבל מכה מפטיש, ואוזניו צלצלו.

בעוד שטור מעד, עדיין מנסה לתפוס נשימה, הילד הסתער והכה חזק בחזהו. טור עף לאחור והתרסק על האדמה, נוחת על גבו. הילדים האחרים הריעו.

טור, מסוחרר, התחיל להתיישב, אבל הילד הסתער בפעם נוספת, השליח אגרוף והכה בו שוב, חזק בפנים, מפיל אותו על גבו שטוח שוב – ומשאיר למטה סופית.

טור שכב שם, שומע קולות מושתקים של האחרים, מרגיש את הטעם המלוח של דם הרץ מאפו, נפיחות על פניו. הוא גנח בכאב. הוא הביט למעלה ויכל לראות את הילד הגדול מסתובב והולך חזרה לכיוון חבריו, כבר חוגג את הניצחון.

טור רצה לוותר. הילד היה ענקי, להילחם בו היה חסר תועלת, הוא לא יכל לשאת נזק נוסף. אבל משהו בתוכו דחף אותו. הוא לא יכל להפסיד. לא מול כל האנשים הללו.

על תוותר. קום. קום!

איכשהו טור זימן את הכוחות. גונח, הוא התהפך ונעמד על ידיו וברכיו, ואז, לאט לאט, על רגליו. הוא נעמד מול הילד, מדמם, עיניו נפוחות, מתקשה לראות, נושם חזק, והרים את אגרופיו.

הילד העצום הסתובב חזרה והביט על טור מלמעלה. הוא הניד בראשו בחוסר אימון.

"הייתה צריך להישאר למטה, ילד," איים הוא, בעוד שהחל לצעוד חזרה אל טור.

"מספיק!" צעק קול. "אלדן, התרחק!"

אביר צעד קדימה בפתאומיות, נכנס ביניהם, מושיט את כפות ידיו ועוצר בעד אלדן מלהתקרב אל טור.

הקהל השתתק, בעוד שכולם הביטו באביר; ברור שהיה זה אדם אשר דרש כבוד.

טור הביט למעלה, ביראה מנוכחותו של האביר. היה הוא בשנות העשרים שלו, גבוה, עם כתפיים רחבות, לסת מרובעת, ושיער חום מטופח. הוא מצא חן בעיני טור מידית. מדי השריון שלו מדרגה ראשונה, שריון השרשראות העשוי כסף מלוטש, היה מחוסה בסימולים מלכותיים: סמל הבז של משפחת מקגיל. גרונו של טור התייבש: הוא עמד מול בן משפחה של משפחת המלוכה. הוא לא יכל להאמין לכך.

"הסבר את עצמך, ילד", אמר הוא לטור. "מדוע נכנסת לזירה שלנו לא מוזמן?"

לפני שטור יכל להגיב, לפתע, שלושה חברים של משמר המלך פרצו דרך המעגל. השומר הראשי עמד שם, מתנשף חזק, מפנה את אצבעו על טור. "הוא עבר על פקודתנו!" צעק השומר. "אני הולך לאזוק אותו ולקחת אותו לצינוק המלך!"

"לא עשיתי שום דבר רע!" מחאה טור.

"לא עשית דבר רע?" צעק השומר. "ולפרוץ לתוך רכושו של המלך לא מוזמן?"

"כל מה שרציתי הייתה הזדמנות!" צעק טור, מסתובב, מתחנן אל האביר לפניו, בן משפחת המלוכה. "כל מה שרציתי הייתה הזדמנות להצטרף ללגיון!"

"זירת האמונים הזאת היא למוזמנים בלבד, ילד," הגיע קול צרוד.

לתוך הזירה צעד לוחם, בשנות החמישים שלו, רחב ונמוך, עם ראש קירח, זקן קצר, וצלקת המתפרסת לאורך אפו. הוא נראה כאילו היה לוחם מקצועי כל חייו – ומסמנים על שריונו, והסיכה הזהבה על חזהו, הוא נראה כמו המפקד שלהם. לבו של טור האיץ ממראהו: הגנרל.

"אני לא הוזמנתי, אדוני," אמר טור. "זה נכון. אבל היה זה חלום חיי להיות כאן. כל מה שאני רוצה זו הזדמנות להראות לך מה אני יכול לעשות. אני טוב בדיוק כמו כל שאר המגויסים הללו. רק תן לי הזדמנות אחת להוכיח זאת. בבקשה. להצטרף ללגיון זה כל מה שחלמתי עליו כל חיי."

"אדמת הקרב הזאת אינה נועדה עבור חולמים, ילד," הגיע תגובתו הצרודה. "היא נועדה עבור לוחמים. אין חריגות לחוקים שלנו: המגויסים נבחרים."

הגנרל הנהן את ראשו, ושומר המלך התקרב אל טור, אזיקים בחוץ.

אבל לפתע האביר, בן משפחת המלוכה, התקרב קדימה והושיט את ידו, חוסם את השומר.

"אולי, בעקבות האירוע, אפשר לעשות חריגה," אמר הוא.

השומר הביט עליו למעלה בריכוז, בפרוש רוצה להגיד משהו, אבל נאלץ להחזיק את לשונו בכדי שלא לצאת כנגד בן משפחת המלוכה.

"אני מעריץ את הרוח שלך, ילד" המשיך האביר. "לפני שנגרש אותך, ארצה לראות מה תוכל לעשות."

"אבל קנדריק, יש לנו את חוקינו-" אמר הגנרל, לא מרוצה בבירור.

"משפחת המלכות קובעת את החוקים," ענה קנדריק בחומרה, "והלגיון מדווח למשפחת המלכות."

"אנו מדווחים לאביך, המלך – לא לך," השיב הגנרל, מתריס באותה מידה.

היה כאן תיקו, האוויר נהיה צפוף ממתח. טור בקושי האמין למה שהצית.

"אני מכיר את אבי, ואני יודע שהיה רוצה בזאת. הוא היה רוצה לתת לילד הזה הזדמנות. וזה מה שאנחנו נעשה."

הגנרל, לאחר מספר רגעים מתוחים, וויתר לבסוף.

קנדריק פנה אל טור, עיניו ננעלים על עיניים חומות ומתוחות שלו, פני הנסיך, אבל גם של לוחם.

"אני אתן לך הזדמנות אחת," אמר הוא לטור. "נראה אם תוכל לפגוע במטרה ההיא.

הוא הצביע על הרמה של חציר הרחק בשדה, עם כתם אדום קטן במרכזו. כמס חצים היו תקועים בתוך החציר, אף לא אחד בתוך האדום.

"אם תוכל לעשות את מה שאף אחד מהילדים האלו לא יכל לעשות – אם תוכל לפגוע במטרה ההיא מכאן – אז אתה רשאי להצטרף אלינו."

האביר צעד הצידה, וטור הרגיש את כל העיניים עליו.

הוא הבחין במעמד של חניתות ובחן אותם בקפדנות. הן היו במצב טוב יותר מאשר ראה אי פעם, עשויים מאלון אחיד, עטופים בעור מיטבי. לבו הלם כשצעד קדימה, מנגב את הדם מאפו עם אחורית כף ידו, מרגיש עצבני יותר מאשר אי פעם בחייו. כמובן שניתנה לו משימה כמאט בלתי אפשרית. אבל הוא חייב היה לנסות.

טור הושיט את ידו והריש חניתה, לא ארוכה מדי, לא קצרה מדי. הוא ניסה את משקלה בידו – הייתה היא כבדה, איתנה. לא כמו האלו שהשתמש בהן בבית. אבל הייתה לה גם הרגשה טובה. הוא הרגיש שאולי, רק אולי, הוא יצליח למצוא את מטרתו. אחרי הכול, השלכת חניתות הייתה היכולת הטובה ביותר שלו, אחרי השלכת אבנים, והימים ארוכים המרובים של נדידה בשממה סיפקו לו שפע של מטרות. הוא תמיד הצליח לפגוע במטרות שאפילו אחיו החמיצו.

טור עצם את עיניו ונשם עמוק. אם הוא יפספס, יתנפלו עליו השומרים ויגררו אותו לכלא – והסיכויים שלו להצטרף ללגיון יהוה הרוסים לעולם. הרגע הזה הכיל את כל מה שחלם עליו.

הוא התפלל לאלוהים עם כל כוחו.

מבלי להסס, פתח טור את עיניו, לקח שתי צעדים קדימה, נשען לאחור, והשליך את החניתה.

הוא החזיק את נשמתו בזמן שצפה בה שטה.

בבקשה, אלוהים. בבקשה.

החניתה חצתה דרך הדממה הצפופה, המתה, וטור יכל להרגיש מאות עיניים עליה.

אז, לאחר אינסוף, הגיע הקול, הקול הבלתי נמנע של ראש חניתה חודר לתוך החציר. טור אפילו לא היה צריך להסתכל. הוא ידע, הוא פשוט ידע, הייתה זו פגיעה מושלמת. התחושה של החניתה כשעזבה את ידו, זווית הזרוע שלו, הם שאמרו לו שהוא יפגע.

טור העז להסתכל – וראה, עם הקלה ענקית, שהיה צודק. החניתה מצאה את מקומה במרכז הסימון האדום- החניתה היחידה בתוכו. הוא עשה את מה שהמגויסים האחרים לא הצליחו.

דממה המומה עטפה אותו, בעוד שחש איך המגויסים האחרים – ואבירים – כולם פוערים עליו.

בסופו של דבר, קנדריק התקדם קדימה וטפח חזק לטור על הגב עם כף ידו, עם קול של שביעות רצון. הוא גיחך רחב.

"הייתי צודק," אמר הוא. "אתה תישאר!"

"מה, אדוני!" צעק שומר המלך. "זה לא הוגן. הילד הזה הגיע לא מוזמן!"

"הוא פגע במטרה ההיא. זו הזמנה מספיק בשבילי."

"הוא צעיר וקטן יותר בהרבה מהשאר. אין כאן יחידת תינוקות," אמר הגנרל.

"אני מעדיף חייל קטן שמסוגל לפגוע במטרה שלו על גולם שלא," השיב האביר.

"זריקת מזל!" צעק הילד הגדול שטור הרגע נלחם בו. "אם היו לנו יותר ניסיונות, היינו פוגעים בה גם כן!"

האביר הסתובב ונעץ מבט בילד שצעק.

"הייתה?" שאל הוא. "האם אראה אותך עושה זאת עכשיו? האם נהמר את שהותך כאן על זה?"

הילד הסמיק, הוריד את ראשו בבושה, בבירור לא מוכן לקחת את ההצעה.

"אבל הילד הזה הוא זר," מחא הגנרל. "אנו לו יודעים אפילו מאיפה הגיע."

"הוא מגיע מהאדמות ירודות," הגיע קול.

האחרים הסתובבו לראות מי מדבר, אבל טור לא היה צריך- הוא זיהה את הקול. היה זה הקול שענה אותו כל ילדותו. הקול של אחיו הבכור: דרייק.

דרייק צעד קדימה עם שני האחים האחרים, ובהק למטה על טור במבט של אי שביעות רצון.

"שמו טורגרין, ממשפחת מקלאוד מהמחוז הדרומי של הממלכה המזרחית. הוא הצעיר מהארבעה. כולנו באים מאותו הבית. הוא מטפל בכבשים של אבינו!"

כל החבורה של הבנים והאבירים פרצו במקלה של צחוק.

טור הרגיש את פניו מסמיקות; הוא רצה למות באותו הרגע. הוא מעולם לא היה מבויש יותר. זה היה בדיוק ברוח אחיו, לקחת ממנו את רגע התהילה שלו, לעשות את כל שביכולתו בכדי להוריד אותו למטה.

"מטפל בכבשים, הא?" הדהד הגנרל.

"אז האויבים שלנו בטוח יצטרכו להיזהר ממנו!" צעק ילד אחר.

פרצה מקהלה נוספת של צחוק, והשפלתו של טור העמיקה.

"מספיק!" צעק קנדריק בקשיחות.

בהדרגה, הצחוק התפוגג.

"אני מעדיף בכל יום שיהיה לי רועה צאן אשר יכול לפגוע במטרה, מאשר שיהיה לי את כולכם – הנראים טובים בצחוקים, אבל לא בהרבה דברים אחרים," הוסיף קנדריק.

עם זה, דממה נחתה על הבנים, שלא צחקו יותר.

טור היה אסיר תודה לקנדריק עד אינסוף. הוא נשבה להחזיר את חובו בכל דרך שיוכל. לא משנה מה קרה לטור, האיש הזה, לפחות, שחזר את כבודו.

"האם אתה לא יודע, ילד, שאין זו הדרך של הלוחם להלשין על חבריהם – יותר מזה על בני משפחתו, על הדם שלו?" שאל האביר את דרייק.

דרייק הביט למטה, מסמיק, אחת הפעמים הנדירות בהן טור ראה אותו ככה.

אבל אח אחר שלו, דרוס, צעד קדימה ומחא: "אבל טור אפילו לא נבחר. אנחנו נבחרנו. הוא פשוט עקב אחרינו לכאן."

"אני לא עוקב אחריכם," התעקש טור, מדבר בסופו של דבר. "אני כאן בשביל הלגיון. לא בשבילכם."

"זה משנה למה אתה כאן," הגנרל אמר, מעוצבן, צועד קדימה. "הוא מבזבז את זמנינו. כן, הייתה זו פגיעה טובה בחניתה, אבל הוא עדיין לא יכול להצטרף אלינו. אין לו אביר שיממן אותו, ונושא כלים המסכים להיות שותפו."

"אני אהיה שותפו." קרע הקול.

טור הסתובב, יחד עם האחרים. הוא נדהם לראות, עומד כמה צעדים במרחק, ילד בן גילו, אשר למעשה גם נראה כמוהו, חוץ מכך ששיערו היה בלונדיני ועיניו ירוקות, הלובש את מדי השריון המלכותיים היפים ביותר: שריון שרשרת מחוסה בסימוני ארגמן ושחור – בן נוסף למשבחת המלך.

"בלתי אפשרי," אמר הגנרל. "המשפחה המלכותית אינה משמש שותף לפשוטי העם."

"אני רשאי לעשות כמיטב בחירתי," ירה הילד בחזרה. "ואני אומר שטורגרין יהיה השותף שלי."

"גם אם היינו מאשרים את זה," אמר הגנרל, "אין זה משנה. אין לו אביר שיממן אותו."

"אני אממן אותו," הגיע הקול.

כולם הסתובבו בכיוון ההפוך, ועוד לאנקה עמומה עברה בין האחרים.

טור הסתובב וראה אביר על גבי סוס, מקושט ביופי, שריון זוהר ולובש כל מיני נשקים על חגורתו. באופן חיובי הוא זהר – היה זה כמו להביט על השמש. טור יכל לומר לפי ההתנהגות שלו, הנשיאה שלו, ולפי הסימונים על קסדתו, שהוא היה שונה מכולם. הוא היה אלוף.

טור זיהה את האביר. הוא ראה ציורים שלו, ושמע על אגדותיו. ארק. הוא לא יכל להאמין לזה. הוא היה האביר הדגול ביותר בטבעת.

"אבל אדוני, יש לך כבר נושא כלים," מחאה הגנרל.

"אז יהיו לי שניים," ענה ארק, בקול עמוק חדור בטחון.

דממה המומה התפשטה בקבוצה.

"אז אין יותר מה לומר," אמר קנדריק. "לטורגרין יש מממן ושותף. העניין נפתר. הוא עכשיו חבר בלגיון."

"אבל שחכת עלי!" צעק שומר המלך, צועד קדימה.

"שום דבר מזה אינו פוטר את הילד מהעובדה שהכה חבר משמר המלך, ושחייב להיענש. צדק חייב להיעשות!"

"נעשה צדק." קולו של קנדריק מסוגל היה לחתוך פלדה. "אבל יהיה זאת לפי שיקול הדעת שלי. לא שלך."

"אבל אדוני, חייבים לשימם אותו באזיקים! הוא צריך להוות דוגמא!"

"אם תמשיך את דיבוריך, אז אתה תהיה אזוק," אמר קנדריק לשומר, בוהק בו מבט מלמעלה.

לבסוף,השומר וויתר; בחוסר רצון, הוא הסתובב והלך משם, פניו אדומות, בוהק בטור.

"אז זה רשמי," קרא קנדריק בקול רם. "ברוך הבא, טורגרין, אל לגיון המלך!"

ההמון של אבירים וילדים הוציא קריאת השמחה ואז פנתה לאחור, חזרה לאימונים.

טור הרגיש מחסור רגשות מהלם. הוא בקושי יכל להאמין לזה.הוא היה כעת חבר בלגיון המלך. זה היה כמו חלום.

טור פנה אל קנדריק, יותר אסיר תודה לו מאשר יכל אי פעם לומר. לא היה לו לפני זה אף אחד בחייו אהיה גילה אכפתיות כלפיו, מי שיצא מדרכו כדי לדאוג לו, להגן עליו. הייתה זו הרגשה מצחיקה. הוא כבר הרגיש קרוב יותר לאיש הזה מאשר לאבא שלו.

"איני יודע כיצד להודות לך," אמר טור. "אני אסיר תודה לך."

קנדריק חייך למטה. "שמי הוא קנדריק. תלמד להכיר אותו טוב. אני הבן הבכור של המלך. אני מעריץ את האומץ שלך. אתה תהיה תוספת מיטבית לחבורה הזאת."

קנדריק הסתובב ומהיר משם, ואיך שעשה זאת. אלדן, הילד הענקי שאיתו טור נלחם, דשדש ליד.

"תשמור על הגב שלך," אמר הילד. "אנחנו ישנים באותם הצריפים, אתה יודע. ואל תחשוב אפילו לרגע שאתה בטוח."

הילד הסתובב והסתלק לפני שטור יכל להגיב; הוא כבר רכש לעצמו אויב.

הוא התחיל לתהות מה ציפה לו כאן, כשבנו הצעיר ביותר של המלך מיהר אליו.

"אל תשים עליו לב," אמר הוא לטור. "הוא תמיד מחפש מריבות. אני ריס."

"תודה לך," אמר טור, מושיט את ידו, "על כך שבחרת אותי בתור שותפך. אני לא יודע מה הייתי עושה בלי זה."

"אני שמח לבחור בכל אחד שנעמד מול החיה הזאת, "אמר ריס בשמחה. "זה היה קרב נחמד."

"אתה צוחק?" שאל טור, מנגב דם מצייבש מפניו ומרגיש את הנפיחות של פניו. "הוא הרג אותי."

"אבל אתה לא וויתרת," אמר ריס. "מרשים. כל אחד אחר מאיתנו היה פשוט נשאר למטה. וזו הייתה חתיכת זקירת חניתה. איך למדת לזרוק ככה? אנחנו נהיה שותפים לחיים!" הוא הביט על טור מבט מלא משמעות כשלחץ את ידו. "וחברים גם כן. אני רואה את זה."

בעוד שטור לחץ את ידו, הוא לא יכל שלא להרגיש שהוא רכש חבר לכל החיים.

לפתע, הוא נתחב מהצד.

הוא הסתובב וראה ילד מבוגר יותר עומד שם, עם עור מצולק ופנים ארוכות וצרות.

"אני פייטגולד. נושא הכלים של ארק. הנך כעת נושא הכלים השני שלו. מה שאומר שאתה מדווח אלי. ויש לנו תחרות בעוד מספר דקות. אתה הולך פשוט לעמוד שם כשעשו אותך נושא כלים לאביר המפורסם ביותר בממלכה? בוא אחרי! בזריזות!"

ריס פנה כבר חזרה. טור הסתובב ומיהר אחרי נושא הכלים בעודו רץ דרך החצר. לא היה לו מושג לאן הם הולכים – אבל לא היה משנה לו. הוא היה בפנים.

הוא הצליח.

פרק שבע

גארט מיהר דרך חצר המלך, לבוש בבגדי פאר שלו, דוחף את דרכו בין ההמונים אשר נשפכו פנימה מכל הכיוונים לחתונה של אחותו, והוא רתח. הוא עדיין היה מסוחרר מפגישתו עם אביו. איך היה זה אפשרי שדילגו עליו? שאביו לא יבחר בו בתור מלך? לא היה לזה שום הגיון. הוא היה הבן המולד הלגיטימי הראשון. זו הייתה הדרך שזה תמיד עבד. הוא תמיד, מאז שנולד, שאר שימלוך – לא הייתה לו סיבה לחשוב אחרת.

היה זה בניגוד למצפון. לעבור עליו תמורת קרוב משפחה צעיר יותר – ונערה, לא פחות. כשהמילה תתפשט, הוא יהפוך לנושא בדיחה של כל הממלכה. כשצעד, הרגיש כאילו חבטו ממנו את כל הרוח והוא לא ידע כיצד לתפוס את נשמתו.

הוא מעד את דרכו עם ההמונים לכיוון טקס חתונתה של אחותו הגדולה. הוא הסתכל סביבו, ראה את שפע צבעי הגלימות, שורות בלתי פוסקות של אנשים, כולם אנשים שונים ממחוזים שונים. הוא שנא להיות קרוב כל כך אל פשוטי העם. הייתה זו הפעם היחידה שהעניים יכלו להתערבב עם העשירים, הפעם היחידה שהפראים האלו ממלכה המזרחית, מהצד המרוחק של אדמות גבוהות, הורשו להיכנס גם כן. גארט עדיין בקושי יכל להכל את היותה של אחותו נשואה לאחד מהם. היה זה רק מהלך פוליטי על ידי אביו, ניסיון פתטי לעשות שלום בין הממלכות.

משונה עוד יותר, איכשהו, אחותו באמת נראתה כאילו חיבבה את היצור הזה. גארט בקושי יכל להבין למה. כפי שהכיר אותה, זה לא האיש שהיא חיבבה, אלא התואר, ההזדמנות להיות מלכה של מחוז משלה. היא תקבל את מה שמגיע לה; הם כולם היו פראים, אלו בצד השני של האדמות הגבוהות. במוחו של גארט, היו חסרים להם הנימוס שלו, המיטביות שלו, התחכום שלו. לא הייתה זו בעייתו. אם אחותו הייתה שמחה, שתהיה נשוא החוצה. היה זה קרוב משפחה אחד פחות שיהיה ליד ויוכל לעמוד בדרכו אל הכס. למעשה, רחוק ככל שהייתה, כך היה יותר טוב.

לא שמשהו מזה היה הדאגה שלו יותר. אחרי היום, הוא מעולם לא יהיה מלך. עכשיו, הוא יורד עד לרמה של רק עוד נסיך אנונימי בממלכת אביו. עכשיו, לא היה לו שום דרך אל הכוח; כעת, הוא היה נידון לחיי הבינוניות.

אביו המעיט בערכו – הוא תמיד עשה זאת. האבא שלו חשב את עצמו מחוכם פוליטית – אבל גרט היה הרבה יותר מחוכם ותמיד היה. למשאל: בעקבות הנישואין של לואנדה למקקלאוד, אביו חשב את עצמו פוליטיקאי מיומן. אבל גארט היה הרבה יותר מרחיק ראיות מאביו,יכל לשקול יותר השלכות, וכבר היה מחפש צעד אחד קדימה. הוא ידע לאן זה יוביל. בסופו של דבר הנישואים האלו לא ירגיעו את מקקלאודים, אלא יעודדו אותם. הם חיות, ולכן לא יראו את הצעת השלום הזאת כסימן של כוח, אלא כסימן של חולשה. לא יהיה אכפת להם מהקשר בין המשפחות, וברגע שאחותו הייתה נלקחת מכאן, גארט היה בטוח שהם יכינו התקפה. כל זה הייתה תחבולה. הוא ניסה להגיד לאביו, אבל הוא לא היה מוכן להקשיב.

שום דבר מזה לא היה יותר הדאגה שלו. אחרי הכול, כעת הוא היה רק עוד נסיך, רק עוד גלגל שיניים בממלכה. גארט באופן חיובי בער מהמחשבה על כך, ושנא את אביו באותו הרגע עם שנאה שמעולם לא חשב אפשרית. בעוד שנדחס פנימה, כתף אל כתף עם ההמונים, הוא דמיין דרכים בהן יכל לנקום, דרכים בהן יוכל להשיג את המלוכה אחרי הכול.

הוא לא יכל פשוט לשבת בחוסר מעש, זה היה בטוח. הוא לא יכל להרשות למלכות ללכת אל אחותו הקטנה.

"הנה אתה," הגיע הקול.

זה היה פירט, הולך לצדו, לובש חיוך עליז וחושף את שיניו המושלמות. שמונה עשרה, גבוה, רזה, עם קול גבוה, עור חלק ולחיים אדמוניות, פירט היה המאהב הנוכחי שלו. גארט היה שמח לראות אותו בדרך כלל, אבל לא היה לו מצב רוח עליו כרגע.

"אני חושב שהתעלמת ממני כל היום." הוסיף פירו, מחבר יד אחת מסביב לשלו, בעוד שהם צעדו.

גארט ניער את ידו במיידיות, מוודא שאף אחד לא ראה.

"אתה טיפש?" נזף גארט. "לעולם אל תאחוז איתי ידיים בפומבי יותר. לעולם."

פירט השפיל את מבטו, אדום בפנים. "אני מצטער," אמר הוא. "אני לא חשבתי."

"זה נכון, לא חשבת. עשה זאת שוב, ואני לא ארה אותך שוב לעולם," נזף גארט.

פירט הסמיק עוד יותר, ונראה באמת מתנצל. "אני מצטער," השיב הוא.

גארט בדק שוב, הרגיש בטוח שאף אחד לא ראה, והרגיש טיפה יותר טוב.

"אילו שמועות מההמונים?" שאל גארט, חפץ לשנות את הנושא, לנער את מחשבותיו האפלות.

פירט הזדקף מיד וחיוכו חזר אליו.

"כולם מחכים בציפייה. כולם מחכים להכרזה שאתה נבחרת כיורש."

פניו של גארט נפלו. פירט בחן אותו.

"הוכרזת, לא?"שאל פירט בספקנות.

גארט האדים תוך כדי הליכתו, לא נפגש בעיניו עם עיניים של פירט.

"לא."

פירט התנשף.

"הוא דילג עלי. הייתה מאמין? לטובת אחותי. אחותי הקטנה."

עכשיו פניו של פירט נפלו. הוא נראה נדהם.

"זה בלתי אפשרי," אמר הוא. "אתה הבכור. היא אישה. זה בלתי אפשרי," חזר הוא על עצמו.

גארט הסתכל עליו, קר כאבן. "אני לא משקר."

שניהם הלכו במשך זמן מסוים בדממה, וכשנהיה צפוף יותר, גארט הביט מסביבו, מתחיל להבין איפה היה ובאמת לקלוט את כול המתרחש. חצר המלך היה מפוקק לגמרי – היו צריכים להיות שם אלפי אנשים המתקהלים מכל כניסה אפשרית. הם כולם סבלו את דרכם אל במת החתונה המשוכללת, שמסביבה הועמדו לפחות אלף מהכיסאות הנאים ביותר, עם כריות אבות מכוסות בקטיפה אדומה, ומסגרות זהב. צבא של משרתים פסע לכן ולכן לאורך מעברים, מושיבים אנשים, מגישים משקאות.

בכל צעד של המעברים האינסופיים, זרועים עם פרחים, ישבו שתי המשפחות – המקגילים והמקקלאודים – הקו נחתם בבירור. בכל צעד היו מאות, כל אחד לבוש בבגדי הפאר שלו, המקגילים הסגול עמוק של בית אבם, ומקקלאודים בכתום-שרוף שלהם. לעיניו של גארטף שני בתי האב לא יכלו להיראות שונה יותר אחד מהשני: למרות שהיו כל אחד מהם עטורים בעושר, הוא הרגיש כאילו המקקלאודים היו רק מתחפשים, מעמידים פנים. הם היו חיות מתחת לבגדיהם – הוא יכל לראות את זה בהבעות פניהם, בצורת תנועתם, דחפו אחד את השני, איך שצחקו חזק מדי. היה משהו מתחת לפני השטח שבגדי המלכות לא יכלו להחביא. הוא התרעם לקבל אותם בתוך שעריו. הוא התרעם מכול החונה הזו כולה. הייתה זו החלטה טיפשית נוספת של אביו.

אם גארט היה מלך, הוא היה מבצע תוכנית אחרת. הוא היה מארגן את החתונה הזו גם כן. אבל אז הוא היה מחכה עד מאוחר בלילה, כשמקקלאודים היו ספוגים במשקה, חוסם את כל הדלתות של האולם, ושורף אותם כולם במדורה ענקית, הורג את כולם במכה נקייה אחת.

"חיות," אמר פירט, בעודו בוחן את הצד השני של המעברים. "אני בקושי יכול לדמיין מדוע אביך הכניס אותם פנימה."

"זה עתיד לגרום למשחקים מעניינים לאחר מכן," אמר גארט. "הוא מזמין את אויבינו לתוך שערינו, ואז מארגן תחרויות יום הנישואין. האם זהו לא מתכון להתכתשות?"

"אתה חושב?" שאל פירט. "קרב? כאן? עם כל החיילים האלו? ביום החתונה?"

גארט משך בכתפיו. הוא ציפה לכל דבר ממקקלאודים.

"כבוד יום הנישואין לא אומר כלום בשבילם."

"אבל לנו יש כאן אלפי חיילים."

"וגם להם."

גארט הסתובב וראה שורה ארוכה של חיילים – מקגילים ומקקלאודים – מסודרים בשורה משתי צדי חומת האשנבים. הם לא היו מביאים כל כך הרבה חיילים, חשב הוא, אם לא היו מצפים להתנגשות. למרות האירוע, למרות הבגד המשובח, למרות הפאר של התפאורה, עדיין היה תלוי מתח באוויר. כולם היו על הסף – גארט יכל לראות את זה בצורה שבה קבצו את כתפם, החזיקו את מרפקם. הם לא בטחו אחד בשני.

אולי יתמזל מזלו, גארט חשב, ואחד מהם ידקור את אביו בלב. ואז הוא יוכל להיות מלך אחרי הכול.

"אני מניח שאנחנו לא יכולים לשבת ביחד," אמר פירט, אכזבה בקולו, כשהגיעו אל איזור הישיבה.

גארט ירבה בו מבט של בוז. "עד כמה טיפש אתה ?" ירק הוא, רעל בקולו.

הוא התחיל לתהות האם היה זה רעיון טוב לבחור בנער האורווה הזה למאהבו. אם לא היה גורם לו להפסיק עם דרכיו השוטים, הוא יכל לגלות את שניהם.

פירט נראה אשם.

"אני אראה אותך אחרי זה, באורוות. עכשיו תעלם," אמר הוא, ונתן לו דחיפה קלה. פירט נעלם לתוך ההמון.

פתאום, הרגיש אחיזה קפוא על ידו. לרגע לבו נעמד, בזמן שתהה אם גילו אותו; אבל אז הוא הרגיש את הציפורניים הארוכות, אצבעות רזות, צלולות לתוך עורו, והוא מיד הכיר בו את אחיזת אישתו. הלנה.

"אל תביך אותי ביום הזה," לחשה היא, שנאה בקולה.

הוא הסתובב ובחן את מראיה. היא נראתה נוהה, כולה מקושטת, לובשת שמלת סאטן לבנה ארוכה, שיערה מעורם גבוה עם סיכות, לובשת את מחרוזת היהלומים היפה ביותר שלה, ופניה מיושרות הדורים על ידי איפור. גארט יכל לראות אובייקטיבית שהיא הייתה יפה, יפה בדיוק כמו ביום שבו נשא לה. אבל עדיין הוא הרגיש שום משיכה כלפיה. היה זה עוד רעיון של אביו – לנסות להינשא אותו מהטבע שלו. אבל כל מה שזה עשה הוא העניק לו בת זוג חמוצה תמידית – ועורר אפילו יותר ספקולציות לגבי נטיותיו האמיתיות.

"זהו יום חתונתה של אחותך," נזפה היא. "אתה יכול להתנהג כאילו אנחנו זוג – לשם שינוי."

היא עלה יד אחת דרך שלו והם הלכו אל מקום שמור המגודר בכבל קטיפה. שני שומרי המלוכה הובילו אותם פנימה והם התערבבו עם שאר המכלותיים בבסיס המער.

נשמעה חצוצרה, ולאט לאט, הקהל השתתק. החלה מוזיקה עדינה של הצ'מבלו, עוד פרחים נזרעו לאורך המעבר, והתהלוכה הממלכתית החלה לצעוד

למטה, זוגות יד ביד. גארט נגרר על ידי הלנה, והחל לצעוד במורד המער איתה.

גארט חש את עצמו יותר בולט לעין, יותר גולמני מאי פעם, בקושי יודע כיצד להציג את אהבתו כאמיתית. הוא חש על עצמו מאות עיניים, ולא יכל שלא להרגיש כאילו הם כולם מעריכים אותו, למרות שידע שהם לא עשו זאת. המעברים לא יכלו להיות קצרים מספיק; הוא לא יכל לחכות עד שיגיע אל הסוף, יעמוד ליד אחותו במעמד, ויגמור עם זה. כמו כן, לא יכל הפסיק לחשוב על המפגש שלו עם אביו, והוא תהה אם כל הצופים האלו כבר ידעו את החדשות.

"קיבלתי חדשות מרות היום," לחש הוא להלנה כשלבסוף הגיעו אל הסוף, והמבטים ירדו ממנו.

"החשבת שאני לא יודעת כבר?" התיזה היא.

הוא הסתובב והסתכל עליה מתדהמה.

היא החזירה מבט של בוז. "יש לי את המרגלים שלי," היא אמרה.

הוא צמצם את עיניו, משתוקק להכאיב לה. איך יכלה היא להישאר קרת רוח כל כך?

"אם אני לא מלך, אז את לעולם לא תהי מלכה." אמר הוא.

"אני מעולם לא ציפיתי להיות מלכה," ענתה היא.

זה הפתיע אותו עוד יותר.

"אני מעולם לא ציפיתי שינקוב בשמך," הוסיפה היא. "למה לו? אינך מנהיג. אתה מאהב. אבל לא מאהב שלי."

גארט הרגיש את עצמו מסמיק.

"ולא שלי את," אמר הוא לה.

היה זה תורה להסמיק. הוא לא היה היחיד שהיה לן מאהב סודי. לגארט היו מרגלים משלו, אשר סיפרו לו על הניצולים שלה. הוא נתן לה להתחמק עם זה עד עכשיו – כל עוד היא שמרה על השקט, והניחה לו.

"זה לא שאתה משאיר לי ברירה," ענתה היא. "אתה לא מצפה ממני להישאר רוקה עד סוף חיי?"

"את ידעת מי הייתי," ענה הוא. "ואעם זאת, את בחרת להתחתן איתי. את בחרת עוצמה, לא אהבה. אל תתנהגי מופתעת."

"החתונה שלנו הייתה מאורגנת," אמרה היא. "אני לא בחרתי דבר."

"אבל את לא התנגדת," השיב הוא.

לגארט לא היה כוח לוויכוחים איתה היום. היא הייתה אבזר שימושי, אישה בובה.הוא יכל לסבול אותה, והיא יכלה להיות שימושית לעתים – כל עוד היא לא עצבנה אותו יתר על המידה.

גארט הביט בציניות עליונית איך כולם פנו לראות את אחותו הגדולה נלוות במעבר על ידי אביו, היצור הזה. החוצפה שבו – הייתה לו אפילו העזה לבדות עצב, מנגב דמע בעודו מלווה אותה. שחקן עד הסוף. אבל בעיניו של גארט, היה הוא לא יותר מטיפש שלומיאל. הוא לא יכל לדמיין את אביו חש מרות לב אמיתית על כך שנשא את בתו, שאותה, אחרי הכול, זרק לזאבים של ממלכת מקקלאוד. גם היא רדפה אחר עוצמה. קרת דם. מחושבת. בפן הזה הייתה היא, מכל קרובי המשפחה, הכי דומה לו. בכמה דברים הוא יכל להזדהות איתה, אומנם אף פעם לא היה יותר מדי חום ביניהם.

גארט זז על רגליו, חסר סבלנות, מחכה שכל זה יגמר.

הוא סבל לאורך הטקס, ארגון עומד בראש הברכות, מדקלם את הכישופים, מבצע את הריטואלים. כל זה הייתה הצגה, והיא גרמה לו לבחילה. היה זו רק איחוד שתי משפחות מסיבות פוליטיות. מדוע לא יכלו לקרוא לזה בשמו האמיתי?

בקרוב, תודה לשמיים, זה נגמר. הקהל קם על רגליו בתרועה עצומה כשהשניים התנשקו. הקרן העצומה ננשפה, והארגון המושלם של החתונה התמוסס לתוך כאוס מאורגן. משפחת המלכות כולם חזרו בחזרה דרך המעבר לתוך איזור הקבלה.

אפילו גארט, ציני ככל שהיה, התרשם מהמראה; אביו לא חסך על הוצאות הפעם. נמתחים לפניהם היו כל סוגי השולחנות, נשפים, מכלים של יין, ומבחר אינסופי של חזירים צלויים, בשר כבשים וטלה.

מאחוריהם, כבר היו מתכוננים למאורע המרכזי: המשחקים. היו שם מטרות מוכנות עבור השלכת אבנים, זריקת חניתות, חץ וקשט – ובמרכז של כל זה, נטיב ההתכתשות. כבר עכשיו ההמונים התקהלו סביבו.

המונים כבר התפזרו עבור האבירים בשני הצדדים. עבור מקגילים, הראשון להיכנס, כמובן, היה קנדריק, יושב על סוסו ומקושט בשריונו, אחריו תריסרים של כסופים. אבל לא היה זה עד שארק הופיע, המופרד מהשאר בסוסו הלבן, שהקהל נשתק ביראת כבוד. הוא היה כמו מגנט לתשומת הלב; אפילו הלנה נשענה קדימה, וגארט ציין את תשוקתה כלפיו, כמו כל הנשים האחרות.

"הוא בקושי בגיל הבחירה, ועם זאת עדיין לא נשואי. כל אישה בממלכה תינשא לו. למה הוא לא בוחר אף אחת מאיתנו?"

"ומה אכפת לך?" שאל גארט, מרגיש כנע למרות מהותו. גם הוא, רצה להיות שם למעלה במדי שריון, על סוס, מתכתש על שמו של אביו. אבל הוא לא היה לוחם. וכולם ידעו זאת."

הלנה התעלמה ממנו עם נפנוף ביטולי של ידה. "אתה לא גבר," אמרה היא, בלעד. "אתה לא מבין את הדברים הללו."

גארט הסמיק. הוא רצה שתקבל את שלה, אבל עכשיו זה לא היה הזמן. במקום זה, הוא ליווה אותה כשהתיישבה בדוכנים עם האחרים כדי לצפות בחגיגות היום. היום הזה התקדם מגרוע לגרוע יותר, וגארט כבר הרגיש בור בבטנו. יהיה זה יום ארוך מאוד, יום של אבירות אינסופית, של פומביות, של העמדות פנים. של אנשים פוצעים או הורגים אחד את השני. יום שממנו היה לגמרי מנודה. יום שסימל את כל מה ששנא.

בעוד שישב שם, הוא שתק ברוגז. הוא כיווה בשתיקה שהחגיגות יפרצו למאבק כבדר מלא, שמולו יתרחשו שפיכות דמים בהיקף מלא, ושכול מה שטוב במקום הזה ייהרס, יקרע לגזרים.

יום אחד הוא ישיג את שלו. יום אחד הוא יהיה מלך.

יום אחד.

פרק שמונה

טור ניסה כמיטב יכולתו להספיק בעקבותיו של נושא הכלים של ארק, ממהר להתעדכן בעודו שוזר את דרכו דרך ההמונים. הייתה זו כזאת מערבולת מאז הזירה, הוא בקושי הצליח לעכל את של שהתרחש סביבו. הוא עדיין רטט בפנים, עדיין בקושי יכל להאמין שהתקבל אל הלגיון, ושנבחר לנושא כליו השני של ארק.

"אמרתי לך, ילד – שמור על הקצב!" התיז פייטגולד.

טור התרעם כשקרא לו "ילד", במיוחד משום שהנושא כלים היה בקושי כמה שנים מבוגר יותר ממנו. פייטגולד זנק לתוך ומחוץ לקהל, כמאט כאילו ניסה לאבד את טור.

"תמיד צפוף בה כל כך?" שאל טור, מנסה להתעדכן.

"ברור שלא!" פייטגולד צעק בחזרה. "היום זה לא רק מפנה השמש, היום הארוך ביותר של השנה, אבל גם היום אותו בחר המלך עבור חתונתה של בתו – והיום היחידי בו פתחנו את שערינו למקק לאודים. אף פעם לא היה כאן קהל כזה כמו עכשיו. זה חסר תקדים. אני לא ציפיתי לזה! אני חושש שנאחר!" אמר הוא, בשיא החיפזון, מעודו ממהר דרך הקהל.

"לאן אנחנו הולכים?" שאל טור.

"אנחנו הולכים לעשות את מה שכל נושא כלים טוב עושה: לעזור לאבירנו להתכונן!"

"להתכונן למה?" לחץ טור,כמאט מחוסר נשימה. מתחיל להיות חם יותר כל דקה, והוא ניגב את זיעתו ממצחו.

"התכתשות מלכותית!"

לבסוף הם הגיעו אל קצה הקהל ועצרו לפני שומר המלך, אשר זיהה את פייטגולד וסימן לאחרים לאפשר להם להיכנס.

טור החליק מתחת לכבל ודרך לתוך סליקה, פנויה מההמונים. טור בקושי יכל להאמין לזה; שם, מקרוב, היו נתיבים של התכתשות. מאחורי הכבלים עמדו המוני הצופים, ומלמעלה למטה על נתיבי העפר עמדו סוסי מלחמה ענקיים – העצומים ביותר שטור ראה אי פעם – רכובים על ידי אבירי בכל סוגי מדי שריון. מעורבבים בין הכסופים היו אבירים מכל פינה של שתי הממלכות, מכל מחוז, חלקם בשריון שחור, אחרים לבן, לובשים קסדות ועוטים נשקים מכל גודל וצורה. נראה כאילו העולם כולו ירד אל נתיבי ההתכתשות האלו.

כמה תחרויות היו כבר בעצומם, אבירים ממקומות שטור לא זיהה, מסתערים אחד על השני, רמחים ומגנים מצלצלים, שאחריהם תמיד בא קריעת עידוד קצרה מהקהל. מקרוב, טור יכל לאמין לכוחם ומהירותם של הסוסים, הצלילים שהנשקים עשו. הייתה זו אומנות קטלנית.

"זה בקושי נראה כמו ספורט!" אמר טור לפייטגולד כשעקב אחריו לאורך היקף הנתיבים.

"זה משום שזה לא," פייטגולד צעק חזרה, דרך צליל של צלצול. "זהו עסק רציני, מחופש למשחק. אנשים מתים כאן. זהו קרב. ברי מזל אלו שיוצאים מזה ללא שריטה. כאלה יש מביניהם מעט ולעתים רחוקות.

טור הביט למעלה איך שני אבירים הסתערו אחד על השני והתנגשו במהירות מלאה. נהתה התרסקות נוראית של מתכת על מתכת, ואז אחד מהם עף מסוסו ונחת על גבו, צעדים ספורים מטור.

הקהל התנשף. האביר לא הניד, וטור ראה חתיכה של מוט עץ תקוע בין צלעותיו, חודר את שריונו. הוא זעק מכאב ודם נשפך מפיו. מספר נושאי כלים רצו לטפל בו, מושכים אותו מהמגרש. האביר המנצח צעד באטיות , מרים את רומחו להריע של הקהל.

טור נדהם. הוא לא חזה שהספורט יהיה כל כך רצחני.

"מה שהבנים האלו עשו – זו העבודה שלך עכשיו," אמר פייטגולד. "אתה נושא כלים עכשיו. ליתר דיוק, נושא כלים שני."

הוא עצר והתקרב קרוב – קרוב כל כך, שטור יכל להרגיש את נשימתו הנוראית.

"ואל תשכח את זה. אני מדווח לארק. ואתה מדווח אלי. תפקידך הוא לסייע לי. הבנתה אותי?"

טור הנהן בחזרה, עדיין מנסה לקלוט את כל זה. הוא דמיין לעצמו את הכול מתרחש אחרת בראשו, ועדיין לא ידע בדיוק מה חיכה לו בעתיד. הוא יכל לחוש עד כמה מאוים פייטגולד היה מנוכחותו, והרגיש שרכש אויב.

"אין זו כוונתי להפריע בהיותך נושא הכלים של ארק," אמר טור.

פייטגולד פלט צחקוק קצר, מלגלג.

"אתה לא הייתה יכול להפריע לי, ילד, גם אם ניסית. פשוט תישאר מחוץ לדרכי ועשה כפי שאני אומר לך."

עם זה, פייטגולד הסתובב ומיהר למטה בשורה של דרכים מסובבות מאחורי הכבלים. טור עקב אחריו כמיטב יכולתו, ובקרוב מצא את עצמו במבוך של אורוות. הוא התהלך במסדרון צר, בכל מקום מסביבו סוסי מלחמה צועדים בשחצנות, נושאי כלים מטבלים בהם בעצבנות. פייטגולד הסתובב ופנה ולבסוף עצר לפני סוס ענק ומפואר. טור זקוק היה לתפוס את נשימתו. הוא בקושי יכל לאמין שמשהו כה גדול ויפה היה אמיתי, שלא לדבר כלול אחורי גדר. הוא נראה מוכן למלחמה.

"וורקפין," אמר פייטגולד. "סוסו של ארק. או אחד מהם – האחד שהוא מעדיף עבור התכתשויות. לא חייה שפשוט לאלף אותה. אבל ארק הצליח. פתח את השער," ציווה פייטגולד.

טור הסתכל עליו, נבוך, ואז חזרה על השער, מנסה להבין אותו. הוא צעד לאחור, משך ביתדה שבין הפסיסים, ושום דבר לא קרה. הוא משך חזק יותר עד שזה לא זז, ובעדינות פתח בהנפה את שער העץ.

בשניה שעשה זאת. וורקפין צהל, נשען לאחור, ובעט בעץ, רק שורט את הקצה של האצבע של טור. טור שלף את ידו חזרה בכאב.

פייטגולד צחק.

"זה למה אמרתי לך לפתוח אותו. עשה זאת מהר יותר בפעם הבאה, ילד. וורקפין לא מחכה לאף אחד. במיוחד לא לך."

טור רתח; פייטגולד כבר התחיל לעלות לו על העצבים, והוא בקושי ראה כיצד יוכל לסבול אותו.

הוא פתח את גדרות העץ במהרה, הפעם אחרי שזז מדרכו של רגליו התנופפות של הסוס.

"האם עלי להוציא אותו החוצה?" שאל טור עם חרדה, לא מאמת חפץ לתפוס את המושכות בעוד שוורקפין דרך והתנודד.

"מובן שלא," אמר פייטגולד. "זהו תפקידי. תפקידך הוא להאכיל אותו- כשאני אומר לך. ולגרוף את הצואה שלו."

פייטגולד תפס במושכות של וורקפין והחל להוליך אותו למטה באורוות. טור בלע, כשצפה. זו לא הייתה ההתחלה שדמיין לעצמו. הוא הבין שצריך להתחיל איפשהו, אבל זה היה משפיל. הוא דמיין מלחמה ותהילה וקרב, אימונים ותחרויות בין בנים בני גילו. הוא מעולם לא ראה את עצמו כמשרת בהמתנה. הוא התחיל לחשוש אם עשה את הבחירה הנכונה.

הם סוף-סוף עזבו את חשכת האורוות תמורת שמיי היום הבהירים, חזרה בנתיבי ההתכתשויות. טור מצמץ מהשינוי, ומיד גברו עליו אלפי קולות עידוד של אנשים לאבירים המתנגדים כשהתרסקו אחד בתוך השני. הוא מעולם לא שמה צלצולים כאלו של מתכת, והאדמה רעדה מההליכה המסיבית של הסוסים.

בכל מקום מסביב היו תריסרים של אבירים ונושאי כלים שלהם, מתכוננים. נושאי הכלים צחצחו את מדי השריון של האבירים, שמנו את הנשרים, בדקו את האוכפות ואת הקשרים, ובדקו מחדש את הנשקים בעוד שהאבירים התיישבו על סוסם וחיכו ששמם יקרא.

"אלמאלקין!" קרא הכרוז.

אביר ממחוז שטור לא זיהה, בחור רחב במדי שריון אדומים, דהר מחוץ לשער. טור הסתובב וקפץ מדרכו בדיוק בזמן. האביר הסתער דרך נתיב צפוף, ורומחו הרישה ממגנו של המתחרה. הם צלצלו, רומחו של האביר האחר הכה, ואלמאלקין עף לאחור, נוחת על גבו. הקהל הריע.

אלמלקין אסף את עצמו במיידיות, למרות הכל, קפץ על רגליו, הסתובב סביב והושיט את ידו כלפי נושא כליו, אשר עמד ליד טור.

"את האלה שלי!" צעק האביר.

נושא הכלים ליד טור זנק לפעולה, תופס את האלה מתוך מדף הנשקים ורץ במהרה לכיוון מרכז הנתיב. הוא רץ אל אלמאלקין, אבל האביר האחר הסתובב חזרה ונסער שוב. בדיוק כשהגיע נושא הכלים אל אבירו מניח את האלה לתוך ידו, האביר האחר הרעים עליהם למטה. נושא הכלים לא הגיע אל אלמאלקין בזמן. האביר השני הביא את רומחו למטה - וכשעשה זאת, הרומח הכה צדדית את ידו של נושא הכלים. נושא הכלים, מסוחרר מהמכה, הסתובב סביב עצמו במהרה ונפל למטה על העפר, עם פניו למטה.

הוא לא זז. טור יכל לראות דם דולף מראשו, אפילו מכאן, כשעמד בעפר.

טור לבלע.

"מראה לא נחמד, הא?"

טור הסתובב לראות את פייטגולד עומד לידו, מביט חזרה.

"חזק את עצמך, ילד. זהו קרב. ואנחנו לחמים במרכזו."

הקהל לפתע נשתק, כשנתיב ההתכתשות המרכזי נפתח. טור יכל לחוש את הציפייה באוויר כשכול ההתכתשויות האחרות נעצרו בציפייה לאחת הזאת. מצד אחד, יצא החוצה קנדריק, מצעד על גבי סוסו, רומח בידו.

בצד הרחוק, עם הפניו אליו, יצא החוצה אביר במדי שריון ייחודיים של מקקלאודים.

"מקגילים נגד מקק לאודים," לחש פייטגולד לטור. "היינו במלחמה במשך אלף שנים. ואני די בספק שהתחרות הזו תסדיר את זה."

כל אביר הוריד את מסכת הברזל שלו, נשמע צופר, ואם צעקה, השניים הסתערו אחד על השני.

טור נדהם כמה מהירות אגרו לפני שרגעים מאוחר יותר התנגשו בצלצול כזה, שטור כעט הרים את ידיו אל אוזניו. הקהל התנשף כששני הלוחמים נפלו מסוסיהם.

כל אחד מהם קפץ על רגליו והשליך את קסדתו הצידה, בעוד שנושאי הכלים שלהם רצו אליהם, מגישים להם את החרבות. שני האבירים התנצחו עם כל שהיה בהם. לראות את קנדריק מניף וחותך הפנט את טור: היה שה מראה של יופי. אבל מקקלאוד היה לוחם מעולה גם כן. הם התנועעו לקדים ולאחור, כלאחד מתיש את השני, אף אחד לא נסוג.

בסופו של דבר חרבותיהם נפגשו בהתנגשות רבת חשיבות, וכל אחד מהם העיף את חרבו של השני מהידיים. נושאי הכלים שלהם רצו אליהם, אלות ביד, אבל כשהושיט קנדריק את ידו אל האלה שלו,

נושא הכלים של מקקלאוד רץ מאחוריו והכה בגבו עם הנשק האישי שלו, המכה השליכה אותו על האדמה, התנשפות מזועזעת מהקהל.

אביר המקקלאוד שלף את חרבו, צעד לאחור, וכיוון אותה על גרונו של קנדריק, מדביק אותו לאדמה. לקנדריק לא נשארה בררה.

"אני מוותר!" צעק קנדריק.

נשמע צעקה של ניצחון בין המקק לאודים – אבל מצד המקגילים צעקה של כעס.

"הוא רימה!" צעקו המקגילים.

"הוא רימה!הוא רימה!" הדהדה מקלה של קריאות כועסות.

הקהל נהיה רגוז יותר ויותר, ובקרוב הייתה מקלה כזו של מחאה שההמון התחיל להתפזר, בשני הצדדים – המקגילים והמקק לאודים – החלו להתקרב אחד לשני ברגל.

"זה לא טוב," אמר פייטגוד לטור, כשעמדו בצד, צופים.

רגעים מאוחר יותר, ההמון פרץ; נשלחו אגרופים, וזו נהיית קטטה של ממש. היה זה כאוס. גברים נדדו בפראות, תופסים אחד את השני בשיער, מורידים אחד את השני לאדמה. ההמון התנפח והקטטה אימה להתגלגל למלחמה של ממש.

נשמע צופר ושמורים משני הצדדים צעדו פנימה, מצליחים להפריד את הקהל. צפירה נוספת, חזקה יותר, נשמעה, וירדה דממה בעוד שמלך מקגיל נעמד מכסו.

"לא יהיו פה קרבות היום!" הרעים הוא בקולו המלכותי. "לא ביום החגיגה הזה! ולא בחצר שלי!"

לאט-לאט, הקהל נרגע.

"אם זו תחרות שאתם חפצים לה בין בתי האב העצומים שלנו, היא תוחלט על ידי נאבק יחיד, אלוף אחד, מכל צעד."

מקגיל הביט במלך מקקלאוד, אשר ישב בצד הרחוק, מיושב עם הפמליה שלו.

"מוסכם?" צעק מקגיל.

מקקלאוד נעמד חגיגית.

"מוסכם!" הדהד הוא.

הקהל הריע בשני הצדדים.

"בחר את האיש הטוב ביותר שלך!" צעק מקגיל.

"יש לי כבר," אמר מקקלאוד.

מצדו של מקקלאוד התגלה אביר אדיר, הבן אדם הגדול ביותר שטור ראה אי פעם, רוכב על סוס. הוא נראה כמו סלע, כולו תפזורת, עם זקן ארוך ומבט כעוס אשר נראה תמידי.

טור חש תנודות לידו, וישר לידו, עלה ארק, על גבו של וורקפין, והתקדם קדימה. טור בלע. הוא בקושי האמין שכל זה התרחש סביבו. הוא התנפח מגאווה כלפי ארק.

ואז הוא חרדה השתלטה עליו, כשהבין שהיה בתפקיד. אחרי הכול, היה הוא נושא הכלים של האביר שעתיד היה להילחם.

"מה אנחנו עושים?" שאל טור את פייטגולד במהרה.

"פשוט עמוד מאחור ועשה כפי שאני אומר לך," ענה הוא.

ארק רכב קדימה לתוך נתיב ההתכתשות, ושני האבירים נשארו שם, עם הפנים אחד כלפי השני, סוסיהם דוהרים בהמתנה מתוחה. לבו של טור הלם בחזהו בעוד שחיכה וצפה.

נשמע צופר, והשניים הסתערו אחד עך השני.

טור לא יכל האמין ליופי וחן של וורקפין – היה זה כמו להביט על דג קופץ מהים. האביר השני היה עצום, אבל ארק היה לוחם מלוטש ומלא חן. הוא חתך

דרך האוויר, ראשו מושפל, מדי המגן הכסופים שלו מעלים אדווה, יותר מצוחצחים מכל מדי השריון שאי פעם נפל עליהם מבטו.

כששני הגברים נפגשו, ארק החזיק את הרומח שלו בכוון מושלם ונשען הצידה. הוא הצליח להקיש לאביר במרכז השריון שלו בעוד שבו זמנית מתחמק ממכתו.

הר האדם הענקי התגלגל לאחור, אל האדמה. היה זה כמו נחיתת סלע.

קהל המקגיל הריע בעוד שארק רכב ליד, הסתובב וחזר חזרה. הוא הרים את מחצת הפנים שלו והצמיד את קצה הרומח שלו לגרונו של האדם.

"היכנע!" צעק למטה ארק.

האביר ירק.

"לעולם לא!"

האביר אז הושיט את ידו לתוך תרמיל חבוי על מותנו, והוציא משם חופן של עפר, ולפני שארק יכל להגיב, השליך אותו לתוך פניו של ארק.

ארק, המום, הושיט את ידיו אל עיניו, מפיל את הרומח ונופל מהסוס.

קהל המקגיל קרא בבוז ,שרק וצעק בזעם בעוד שארק נפל, אוחז בעיניו. האביר, בלי לבזבז זמן, מיהר אליו ונתן לו ברכיה לצלעותיו.

ארק התגלגל, והאביר תפס אבן ענקית, הרים אותה גבוה, והתכונן להוריד אותה על ראשו של ארק.

"לא!" צעק טור, צועד קדימה, לא מסוגל לשלוט על עצמו.

טור הביט באימה איך שהאביר הוריד את האבן למטה. בשנייה האחרונה, ארק איכשהו התגלגל מהדרך. האבן נתקעה עמוק בתוך האדמה, בדיוק איפה שהיה ראשו.

טור נדהם ממיומנותו של ארק. הוא קבר חזר לעמוד על רגליו, מופנה אל הלוחם המלוכלך הזה.

"חרב קצרה!" הכריז המלך.

פייטגולד לפתע פנה והביט על טור, עיניים רחבות.

"תביא לי אותו!" צעק הוא.

לבו של טור הלם בבהלה. הוא הסתובב סביב, מחפש אחר מדף הנשקים של ארק, מחפש נואשות אחר החרב. לפניו היה מבחר מסחרר של נשקים. הוא הושיט את ידו, תפס אותו, ודחף אותו לתוך כף ידו של פייטגולד.

"ילד טיפש! זהו חרב בינוני!" צעק פייטגולד.

גרונו של פייטגולד התייבש; הוא הרגיש את כל הממלכה מביטה עליו. מבטו היה מטושטש מחרדה בעוד שהסתלסל לתוך בהלה, לא יודע באיזה חרב לבחור. הוא בקושי יכל להתרכז.

פייטגולד צעד קדימה, דחף את טור מהדרך, ואסף את החרב בעצמו. ואז הוא רץ לתוך נתיב ההתכתשות.

טור צפה בו, מרגיש חסר תועלת, נוראי. הוא ניסה גם לדמיין אם היה זה הוא שהיה רץ שם, מול כל האנשים האלו, והברכיים שלו נחלשו.

נושא הכלים של האביר השני הגיע אליו ראשון, וארק נאלץ לקפוץ מדרכו כשהאביר הניף עליו, מחמיץ רק בקצת. בסופו של דבר, פייטגולד הגיע אל ארק והכניס את החרב בתוך ידו. ברגע שעשה זאת, האביר הסתער על ארק. אבל ארק היה חכם מדי. הוא חיכה עד הרגע האחרון, ואז קפץ מדרכו.

האביר המשיך להסתער בכל זאת, ונכנס ישירות בתוך פייטדולש, העומד, למזלו הרע, במקום שבו ארק עמד לפני רגע. האביר, מלא זעם מכך שהחמיץ את ארק, המשיך להסתער ,תפס את פייטגולד עם שתי ידיו בשיערו, נגח בראשו לתוך פניו בחוזקה.

נשמעה סדיקה של עצם כשדם התיז מאפו של פייטגולד והוא התרסק על האדמה, רפוי.

טור עמד שם, פה פתוח בהלם. הוא לא יכל להאמין לזה. כך גם הקהל, אשר מחאה בבוז ושרק.

ארק נפנף מסביב עם חרבו, רק מחמיץ את האביר, והשניים נעמדו פנים מול פנים שוב.

לפתע טור הבין: הוא היה נושא הכלים היחידי של ארק עכשיו. הוא גמע. מה הוא אמור היה לעשות? הוא לא היה מוכן לזה. וכל הממלכה צפתה.

שני האבירים תקפו אחד את השני באכזריות, הולכים מכה עבור מכה. ברור היה שאביר המקקלאודים הרבה יותר חזק מארק – אולם, ארק היה לוחם טוב יותר, מהיר יותר וזריז יותר. הם הניפו, וחתכו והתחמקו, אף אחד לא מצליח להשיג יתרון.

לבסוף, מלך מקגיל נעמד.

"חניתות ארוכות!" קרא הוא.

לבו של טור הלם. הוא ידע שזה היה מכוון אליו: הוא היה בתפקיד.

הוא הסתובב והביט במדף, לוקח את הנשק שנראה הכי מתאים. כשאחז בפיר העור שלו, הוא התפלל שבחר נכון.

הוא זנק לתוך הנתיב ויכל לחוש אלפי עיניים עליו. הוא רץ ורץ בכל כוחו, חפץ להגיע אל ארד מהר ככל האפשר, ולבסוף הכניס את החניתה בתוך ידו. הוא היה גאה לראות שהגיע אליו ראשון.

ארק אחז בחניתה והסתובב, מוכן להתמודד עם האביר השני. בהיותו לוחם נכבד שהיה, ארק חיכה עד שהאביר השני יתחמש לפני שיתקוף אותו. טור מיהר הצידה, מדרכם של הגברים, נחוש שלא לחזור על טעותו של פייטגולד. בעוד שעשה זאת, הוא משך את גופתו הרפויה של פייטגולד מהאזור המסוכן.

בעוד שצפה טור, הוא חש במשהו עול. יריבו של ארק לקח את החניתה שלו, הרים אותה ישירות למעלה, ואז החל להוריד אותה בתנועה משונה. בעוד שעשה זאת, פתאום, טור הרגיש שעולמו נכנס לפוקוס כפי שלא עשה זאת מעולם. הוא חש באינטואיציה שמשהו לא בסדר. עיניו ננעלו על החניתה של אביר המקקלאודים, וכשהביט קרוב יותר, הוא שם לב שהיא משוחררת. האביר עמד להשתמש בקצה החניתה שלו כסכין נזרקת.

כשהוריש האביק את החניתה שלו, הראש התנתק ושט דרך האוויר,קצה מעל קצה, ישירות במטרה אל לבו של ארק. תוך שניות, ארק היה מת – לא היה סיכוי שיוכל להגיב בזמן. מהמראה של הלהב המשוננת, הוא נראה חודר שריון.

באותו הרגע, טור הרגיש את כל גופו מתחמם. הוא חש הרגשת עקצוץ – הייתה זו אותה ההרגשה שחווה בדארקווד, בזמן שנלחם בסיבולד. כל העולם שלו האט. הוא יכל לראות את הקצה מסתובב בהילוך איטי, יכל להרגיש את האנרגיה, חום, עולה בתוכו – כזו שלא ידע שהייתה בגופו.

הוא צעד קדימה והרגיש גדול יותר מראש החניתה. בדמיונו הוא ציווה עליו לעצור. הוא דרש ממנו לעצור. הוא לא רצה לראות את ארק נפגע. במיוחד לא בדרך הזו.

"לא!" צווח טור.

הוא לקח צעד נוסף והושיט את כף ידו, מכוון על ראש החניתה.

הוא נעצר ונתלע שם, באוויר, בדיוק לפני שהגיע אל לבו של ארק.

ואז הוא נפל על האדמה בלי להזיק.

שני האבירים הסתובבו שניהם והביטו על טור – כשם שעשו שני המלכים, כשם שעשו אלפי הצופים. הוא הרגיש את כל העולם מסתכל עליו, והבין שהם כולם היו עכשיו עדים למה שעשה. הם כולם ידעו שהוא לא היה נורמאלי, שהיה לו סוג כלשהו של כוח, שהוא השפיע על המשחקים, הציל את ארק – ושינה את גורל הממלכה.

טור עמד משורש במקומו, תוהה מה קרה הרגע.

הוא הי בטוח עכשיו שלא היה כמו שאר בני האדם. הוא היה שונה.

אבל מי הו היה?

פרק תשע

טור מצא את עצמו נסחף, מובל דרך הקהל על ידי ריס, הבנו הצעיר ביותר של המלך ושותפו החדש לאמונים. מאז תחרות ההתכתשות, היה זה טשטוש. מה שזה לא היה שעשה שם, איזה כוח שזה לא השתמש בו כדי לעצור את ראש החניתה ההוא מלהרוג את ארק, הוא האיר את תשומת לבה של כל הממלכה. התחרות הופסק אחרי זה, בוטל על ידי שני המלכים, והפסקת אש נקראה. כל אביר חזר לצדו, ההמונים התפזרו בהתרגשות נסערת, וטור נלקח בידו והובל משם בידי ריס.

הוא נסחף לתוך הפמליה המלכותית, חותך בדרך אחורית דרך ההמונים, ריס מושך בידו לאורך כל הדרך. טור עדיין רעד מהאירועים של היום. הוא בקושי הבין מה בדיוק הוא עשה שם מאחור, כיצד זה השפיע על העניינים. הוא פשוט רצה להיות אנונימי, עוד אחד מלגיון המלך. הוא לא רצה להיות במרכז תשומת הלב.

גרוע מזה, הוא לא ידע לאן הובילו אותו, האם היה צפוי להיענש איכשהו על התערבותו. כמובן, הוא הציל את חייו של ארק – אבל הוא גם התערב במאבק האבירי, דבר שהיה אסור לנושא כלים. הוא לא היה בטוח אם יתוגמל או שינזפו בו.

"איך עשית את זה?" שאל ריס, בעודו מושך אותו איתו. טור עקב בעיוור, מנסה לעכל את כל זה בעצמו. כשהלך, ההמונים בהו, מביטים עליו כאילו היה איזה סוג של מפלצת.

"אני לא יודע," ענה טור בכנות.. "רק רציתי לעזור לו ו... זה קרה."

ריס הנהן בראשו.

"הצלת את חייו של ארק. אתה מבין את זה? הוא האביר הדגול ביותר שלנו. ואתה הצלת אותו."

טור הרגיש טוב כשחזר על המילים של ריס שוב פעם בראשו, הרגיש גל של הקלה. הוא חיבב את ריס מהרגע שפגש אותו; הייתה לו השפעה מרגיעה, תמיד יודע מה להגיד. כשהרהר על כך, הוא הבין שאולי לא ינזפו בו אחרי הכול. אולי, בצורה כלשהי, הם יראו בו סוג של גיבור.

"אני לא ניסיתי לעשות שום דבר," אמר טור. "רק רציתי שיחיה. זה היה פשוט... טבעי. זה לא עניין גדול."

הם עקפו פינה וטור ראה לפניהם את ארמון המלך, שהשתרע, מגיע גבוה לשמיים. הוא נראה בעל משמעות רבה. צבא המלך עמד בדום, מיושר לאורך הדרך המרוצפת המובילה אל הגשר הנע, המשאיר את ההמונים במפרץ. הם צעדו הצידה כדי לאפשר לריס וטור לעבור.

השנים המשיכו בדרך, חיילים בכל צדם, עד לדלתות קמורות ענקיות, המכוסות בבריחים מברזל. ארבעה חיילים משכו בהם לפתיחה וזזו הצידה, בדום. טור לא יכל להאמין ליחס שקיבל; הוא הרגיש כאילו היה בן ל משפחת המלוכה.

כשהם נכנסו לארמון, הדלתות נסגרו מאחוריהם, טור נדהם מהמראה שלפניו: הפנים היה עצום, עם קירות אבן מתנשאים בעובי של פוט וחדרים פתוחים, רחבים. מול פניו הסתובבו מאות חברי חצר המלוכה, משוטטים בהתרגשות נסערת. הוא יכל לחוש את הזמזום ואת ההתרגשות באוויר, וכל העיניים הופנו והביטו עליו כשנכנס לחדר. הוא נהיה המום מתשומת הלב.

נראה היה שהם כולם מצטופפים קרוב, כדי לבהות כשטור הלך עם ריס במסדרונות הארמון. הוא מעולם לא ראה כל כך הרבה אנשים לבושים בבגדי פאר כאלו. הוא ראה תריסרים של בנות מכל הגילאים, לבושות בתלבושות מפורטות, נועלות ידיים ולחשות אחת לאוזן של השנייה, ומצחקקות עליו כשעבר ליד. הוא הרגיש מודע לעצמו. הוא לא יכל להגיד אם הן חבבו אותו, או שעשו ממנו צחוק. הוא לא היה רגיל להיות במרכז העניינים – הרבה פחות מזה בחצר המלוכה – ובקושי ידע כיצד להתנהג.

"למה הן צוחקות עלי?" שאל הוא את ריס.

ריס הסתובב וגיחך. "הן לא צוחקות עליך," אמר הוא. "הן חובבות אותך. אתה מפורסם."

"מפורסם?" שאל הוא, המום. "למה אתה מלכוון? אני רק הגעתי לכאן."

ריס צחק ואבזם יד על כתפו. היה ברור שהוא משועשע מטור.

"החדשות מתפרסות מהר יותר בחצר המלך ממה שאתה מסוגל לדמיין. ואדם חדש כמוך – ובכן, זה לא קורה כל יום."

"לאן אנחנו הולכים?" שאל הוא, מבין שמובילים אותו למקום כלשהו.

"אבי רוצה לפגוש אותך," אמר הוא, כשפנו אל מסדרון נוסף.

טור בלע.

"אביך? אתה מתכוון... המלך?" פתאום, הוא נהיה מתוח. "למה שהוא ירצה לפגוש אותי? אתה בטוח?"

ריס צחק.

"אני די בטוח. תפסיק להיות לחוץ כל כך. זה רק האבא שלי."

"רק האבא שלך?" אמר טור בחוסר אמון. "הוא המלך!"

"הוא לא כזה גרוע. יש לי הרגשה שזה יהיה ראיון חביב. אתה הצלת את חייו של ארק, אחרי הכל.

טור בלע חזק, כפות ידיו מזיעות, כשדלת ענקית נוספת נפתחה והם נכנסו לאולם רחב. הוא הביט למעלה ביראה על התקרה הקמורה, מכוסה בעיצוב מפורט ומתנשאת גבוה. הקירות היו מיושרות בחלונות קשתיות של זכוכית צבעונית, ואם זה היה אפשרי בכלל, עוד יותר אנשים הצטופפו בחדר הזה. היו צרכים להיות כאן אלפים מהם, והחדר היה מלא עד שיאו. שולחנות סעודה התפרסו לעבר החדר רחוק ככל שהעין יכלה לראות, אנשים ישובים על ספסלים ארוכים ללא סוף, סועדים. בין אלו היה מער צר עם שטיח אדום ארוך, המוביל אל הבמה שעליה עמד הכס המלכותי. הקהל פנה דרך כשריס וטור הלכו בשטיח לכיוון המלך.

"ולאן נראה לך, שאתה לוקח אותו?" הגיע קול מאנפף, עוין.

טור הביט למעלה וראה בן אדם עומד מעליו, לא יותר מדי מבוגר יותר ממנוף לבוש בגלימה מלכותית, נסיך בבירור, החוסם את דרכם וזועף מלמעלה.

"אלה פקודות של אבא," התיז בחזרה ריס. "עדיף שתזוז מהדרך, אלא אם אתה רוצה להתריס אותן."

הנסיך עמד על שלו, מקמט את מצחו, מביט כאילו נשכך במשהו רכוב כשבחן את טור. הוא לא מצא חן בעיני טור בכלל. היה בו משהו שלא בטח בו, עם תכונותיו הדקות ,הלא חברותיות והעיניים שלא הפסיקו לזנק.

"זהו לא אולם לפשוטי העם," ענה הנסיך. "מיטב שתשאיר את האספסוף בחוץ, מאיפה שהגיע."

טור הרגיש את חזהו נמתח. ברור היה שהאדם הזה שנא אותו, ולא היה לו מושג למה.

"להגיד לאבא שאמרת את זה?" הגן ריס, עומד על שלו.

בחוסר רצון,הנסיך הסתובב ונסער משם.

"מי זה היה?" שאל טור את ריס, בעוד שהמשיכו ללכת.

"אל תשים לב עליו," ענה ריס. "הוא רק אח גדול שלי- אחד מהם. גארט. הבכור. ובכן, לא באמת הבכור- פשוט הגדול ביותר מהלגיטימיים. קנדריק, שפגשת בזירת הקרב- הוא הבכור האמיתי."

"למה גארט שונא אותי? אני אפילו לא מכיר אותו."

"אל תדאג – הוא לא שומר את השנא שלו רק בשבילך. הוא שונא את כולם. ובכל מי שמתקרב אל המשפחה הוא רואה איום. על תשים לב עליו. הוא רק אחד מרבים."

בעוד שהמשיכו ללכת, טור הרגיש יותר ויותר אסיר תודה לריס, אשר, כפי שתחיל להבין, נהיה חבר אמיתי.

"למה הגנת עלי?" שאל טור בסקרנות.

ריס משך בכתפיו.

"פקדו עלי להביא אותך לאבא. חוץ מזה, אתה השותף שלי לאימונים. ועבר זמן רב מאז שעבר כאן מישהו בן גילי, אשר הייתי מחשיב לראוי."

"אבל מה עושה אותי לראוי?" שאל טור.

"זוהי הרוח של לוחם. אי אפשר לזייף אותה."

כשהם המשיכו ללכת במעבר אל המלך, טור הרגיש כאילו הכיר אותו תמיד – היה זה מוזר, אבל מדרכים מסוימות הוא הרגיש כאילו ריס היה אחיו הפרטי. מעולם לא היה לו אח – לא אח אמיתי – וזה הרגיש טוב.

"האחים האחרים שלי הם לא כמוהו, אל תדאג," אמר ריס כשאנשים נהרו מסביבם, מנסים לתפוס הצצה של טור. "אחי קנדריק, האחד שפגשת- הוא הטוב מכולם. הוא אחי למחצה, אבל אני שוקל אותו לאח אמיתי – יותר אפילו מגארט. קנדריק הוא כמו אבא שני עבורי. הוא יהיה ככה גם עבורך, אני בטוח בזה. אין דבר שלא יעשה בשבילי – או בשביל מישהו. הוא הכי אהוב ממשפחת המלוכה על ידי העם. זהו הפסד עצום שאינו רשאי להפוך למלך."

"אמרת 'אחים'. יש לך עוד אח נוסף?" שאל טור.

ריס לקח נשימה עמוקה.

" יש לי עוד אחד, כן. אנחנו לא כל כך קרובים. גודפרי. למרבה הצער, הוא מבזבז את ימיו במסבאות עם פשוטי העם. הוא לא לוחם כמונו. הוא לא מעוניין בזה – הוא לא מעוניין בשום דבר, למען האמת. חוץ מאייל – והנשים."

לפתע, הם עצרו כשבת חסמה את דרכם. טור נעמד, מרותק. אולי כמה שנים מבוגרת ממנו, היא הביטה בחזרה בעיניים שקד-כחולות, עור מושלם, ושיער תותים ארוך. היא הייתה לבושה בשמלת סאטן לבנה העטור בתחרה, ועיניה, באופן חיובי, זהרו, מרקדים עם שמחה ושובבות. היא נעלה את מבטה על עיניו והחזיקה אותו שבוי לגמרי. הוא לא יכל לזוז גם אם היה רוצה. היא הייתה האדם היפה ביותר שראה אי פעם.

היא חיכה, וחשפה שיניים לבנות מושלמות – חיוך אשר, כאילו עדיין לא היה מרותק מספיק, החזיק אותו שם, האיר את לבו בתנועה יחידה. הוא מעולם לא הרגיש חי כל כך.

טור עמד לפניה, לא מסוגל לדבר. לא מסוגל לנשום. הייתה זו הפעם הראשונה בחייו שהרגיש ככה.

"אתה לא הולך להציג אותי?" שאל ריס. קולה הגיעה ישירות אל טור- הוא היה מתוק יותר מהמראה.

ריס נאנח.

"ואז יש את אחותי," אמר הוא עם חיוך. "גוון, זהו טור. טור, גוון."

גוון קדה קידה.

"מה שלומך?" היא שאלה עם חיוך.

טור עמד קפוא. לבסוף, גוון צחקקה.

"לא כל כך הרבה מילים בבת אחת, בבקשה," אמרה היא, צוחקת.

טור הרגיש שמסמיק; הוא כחכח בגרונו.

"אני הוא.. אני... הוא... סליחה," אמר הוא. "אני טור."

גוון צחקקה.

"את זה אני כבר יודעת," אמרה היא. היא פנתה אל אחיה. "אלוהים, ריס, החבר שלך טוב עם מילים."

"אבא רוצה לפגוש אותו," אמר הוא מחוסר סבלנות. "אנחנו נאחר."

טור רצה לדבר איתה, להגיד לה כמה יפה היא הייתה, כמה שמח היה לפגוש ותה, כמה אסיר תודה היה שהיא עצרה אותו. אבל לשונו היה לגמרי קשור. הוא מעולם לא היה מתוח כל כך בחייו. לכן, במקו זה, כל מה שיצא לו היה:

"תודה לך."

גוון צחקקה, מתחילה לצחוק חזק יותר.

"תודה לי על מה?" שאלה היא. עיניה דלקו. היא נענתה מזה.

טור הרגיש שמסמיק שוב.

"אם... אני לא יודע," מלמל הוא.

גוון צחקה חזק יותר, וטור הרגיש מושפל. ריס דחף לו מרפק כדי לדרבן אותו, והשנים המשיכו ללכת. לאחר כמה צעדים טור בדק מאחוריו דרך הכתף שלו. גוון עדיין עמדה שם, מביטה עליו בחזרה.

טור הרגיש את לבו הלם. הוא רצה לדבר איתה, לגלות עליה הכול. הוא היה כל כך נבוך על שאיבד את מילותיו. אבל הוא מעולם לא היה חשוף לבנות, לא באמת, בכפרו הקטן – ובטוח לעולם לא ליפיפיות כמוה. מעולם לא לימדו אותו מה בדיוק לומר, איך להתנהג.

"היא מדברת הרבה," אמר ריס, בעוד שהמשיכו, מתקרבים אל המלך. "על תשים עליה לב."

"איך קוראי לה?" שאל טור.

ריס נתן לו מבט מוזר. "היא אמרה לך רק עכשיו!" אמר הוא, צוחק.

"אני מצטער... אני... אה... שחכתי," אמר טור, נבוך.

"גוונדולין. אבל כולם קוראים לה גוון."

גוונדולין. טור חזר על שמה פעם אחר פעם בראשו. גוונדולין. גוון. הוא לא רצה לשחרר אותו. הוא רצה שישתהה בתודעתו. הוא תהה אפ תהיה לו הזדמנות לראות אותה שוב. הוא הניח שרוב הסיכויים שלא, בהיותו פשוט עם. המחשבה הכאיבה לו.

הקהל התחיל להשתתק בעוד שטור הביט למעלה והבין שהם היו כעת קרובים אל המלך. מלך מקגיל ישב על כסו, לבוש במעטפת מלכותית סגולה, חובש את כתרו ונראה מפואר.

ריס כרע ברך לפניו, והקהל נשתק. טור עקב אחר הדוגמה. דממה כיסתה את החדר.

המלך כחכח בגרונו, רעש עמוק, לבבי. כשדיבר, קולו הרעים בכל החדר.

"טורגרין מאדמות ירודות של המחוז הדרומי בממלכה המערבית, "התחיל הוא. "האם אתה מבין שהיום התערבת בתחרות ההתכתשות הממלכתית?"

טור הרגיש את גרונו מתייבש. הוא בקושי ידע כיצד להגיב; לא הייתה זו דרך טוב להתחיל. הוא תהה אם הולך היה להיענש.

"אני מצטער, מלכי," אמר הוא לבסוף. "לא התכוונתי לכך."

מקגיל נשען קדימה והרים את גבתו.

"לא התכוונת לכך? האם אתה אומר שלא התכוונת להציל את חייו של ארק?"

טור הסמיק. הוא הבין שרק החמיר את המצב.

"לא, מלכי. אני כן התכוונתי – "

"אז אתה מודה שאכן התכוונת להפריע?"

טור הרגיש את ליבו דופק. מה יכל להגיד.

"אני מצטער מלכיץ אני מניח שרק... רציתי לעזור."

"רצית לעזור?" הרעים מקגיל, אז נשען לאחור ושאג צוחק.

"רצית לעזו! לארק! האביר הדגול והמפורסם ביותר שלנו!"

החדר פרץ בצחוק, וטור הרגיש את פניו מסמיקות, פעם נוספת בסדרה של יותר מדי פעמים ליום אחד. האם לא יכל לעשות שום דבר כאן?

"עמוד ותתקרב, ילד" צווה מקגיל.

טור הביט למעלה, מופתע לראות את המלך מחייך למטה, בוחן אותו, בעוד שקם והתקרב.

"אני מזהה אצולה בפניך. אינך ילד פשוט. לא, לא פשוט בכלל..."

מקגיל כחכח בגרונו.

"ארק הוא האביר האהוב עלינו ביותר. מה שעשית היום הוא דבר עצום. דבר עצום עבור כולנו. כפרס על היום הזה, אני מאמץ אותך כחלק ממשפחתי, עם כל אותם הכבוד וההצטיינות המגיעים לכל בני."

המלך נשען לאחור ורעם: "שיהיה ידוע!"

בחדר עברו צעקות עידוד ענקית ורקיעות רגליים.

טור הביט סביבו, מסמיק, לא מסוגל לעכל את כל שקרה לו. חלק ממשפחת המלך. היה זה מעבר לחלומותיו הפרועים ביותר. כל מה שרצצה הוא להיות מקובל, לקבל מקום בלגיון. עכשיו, זה. הוא היה כל כך מלא הכרת טובה, יחד עם שמחה, שבקושי ידע מה לעשות.

לפני שיכל להשיב, לפתע החדר פרץ לתוך שירים, ריקודים וסעודות, אנשים חוגגים בכל מקום מסביבו. הייתה זו מהומה. הוא הביט למעלה על המלך, ראה את האהבה בעיניו, את הערצה ואת ההתקבלות. הוא מעולם לא חווה אהבה של דמות אבית בחייו. וכעת הנה הוא היה, אהוב לא רק על ידי בן אדם, אלא על ידי המלך, לא פחות. ביום אחד, עולמו השתנה. הוא רק התפלל שכול זה היה אמיתי.

*

גוונדולין דחפה את דרכה דרך הקהל, ברצון להציץ על הילד לפני שיובל אל מחוץ לחצר המלוכה. טור. לבה פעם מהר יותר מהמחשבה עליו, והיא לא יכלה להפסיק מלחזור על השם שלו בראשה. היא לא הצליחה להפסיק לחשוב עליו מהרגע שפגשה אותו. הוא היה צעיר ממנה, אבל לא ביותר משנה או שתיים – וחוץ מזה, היה סביבו הילה שגרמה לו להראות מבוגר יותר, יותר בוגר מאחרים, יותר עמוק. מהרגע שראתה אותו, היא הרגישה שמכירה אותו. היא חיכה לעצמה, כשנזכרה במפגש איתו, כמה אדום הוא היה. היא יכלה לראות בעיניו שהרגיש את אותו הדבר לגביה.

כמובן, היא אפילו לא הכירה את הילד. אבל היא הייתה עדה למה שעשה בנתיב ההתכתשות, ראתה איזה חיבוב גילה אחיה כלפיו. היא צפה בו מאז, חשה שהיה בו משהו מיוחד, משהו שונה מאחרים. מפגש איתו רק אישר זאת. הוא היה שונה מכל הטיפוסים המלכותיים האלו, מכל האנשים שנולדו כאן. היה בו משהו אמיתי ומרענן. הוא היה זר. פשוט עם. אבל באופן מוזר, עם נשיאה מלכותית. זה נראה כאילו היה גאה מדי עבור המקום שנמצא בו.

גוון עשתה את דרכה אל הקצה של המרפסת העליונה והביטה למטה. מתחת הייתה פרוסה חצר המלך, והיא הציצה הצצה אחרונה על טור כשהובל החוצה, ריס לצידו. הם בוודאי היו בדרכם אל הצריפים, להתאמן עם הבנים הארים. היא הרגישה צביטה של אכזבה, כבר תוהה, זוממת, כיצד תוכל לארגן לראות אותו שוב.

גוון הייתה חייבת לדעת עליו עוד. היא הייתה חייבת לגלות. על מנת שזה יתאפשר, היא הייתה צריכה לדבר עם האישה היחידה אשר ידעה הכול על כולם ועל כל שהתרחש בממלכה: אמא שלה.

גוון הסתובבה וחתכה את דרכה דרך ההמון, מתפתלת דרך מסדרונות אחוריים של הארמון אשר הכירה בעל פה. ראשה הסתחרר. היה זה יום מסחרר. ראשית, מפגש הבוקר עם אביה, חדשותיו המזעזעות שהוא רצה שתשלוט בממלכתו. היא נתפסה לא מוכנה לגמרי, לא ציפתה לזה במיליון שנים. היא עדיין בקושי יכלה לעכל את זה עכשיו. איך אי פעם תוכל לשלוט על ממלכה? היא דחפה את המחשבה מראשה, מקווה שהיום הזה לא יגיע לעולם. אחרי הכול, אביה היה בריא וחזק, ויותר מהכול, כל אשר רצתה הוא שיחיה. שיהיה כאן איתה. שיהיה שמח.

אבל היא לא יכלה לדחות את הפגישה ממחשבותיה. איפשהו בתוכה, אורב, היה שתול הגרעין שיום אחד, מתי שלא יגיע, היא תהיה הבאה בתור. היא תוריש את כסו. לא אף אחד מאחיה. רק היא. המחשבה הפחידה אותה; היא נתנה לה גם תחושה של חשיבות, של בטחון עצמי, שכמותם מעולם לא היו לה. הוא מצא אותה ראויה למלוך – אותה – להיות הנבונה ביותר מהם כולם. היא תהתה מדוע.

זה גם, בצורה מסוימת, הדאיג אותה. היא הניחה שזה יעורר כמות רבה של מרות רוח וקנאה –עבורה, בחורה, להיבחר למלוכה. כבר עכשיו היא יכלה להרגיש את קנאתו של גארט. וזה הפחיד אותה. היא ידע שאחיה מניפולטיבי נורא ולגמרי לא סלחני. הוא לא יעצור לפני דבר כדי להשיג את מה שחפץ לו, והיא שנאה את הרעיון של נוכחות תחת מבטיו. היא ניסתה לדבר איתו אחרי הפגישה, אבל הוא אפילו לא הסתכל עליה.

גוון רצה למטה בסליל המדרגות, נעליה מהדהדים על האבן. היא פנתה למטה עוד פרוזדור, עברה דרך הקפלה האחורית, דרך דלת נוספת, דרך שומרים, ונכנסה אל החדרים הפרטיים של הארמון. היא הייתה חייבת לדבר עם אמה, שכפי שידע נחה כאן. לאמה שלה היה מעט סובלנות למאורעות הארוכים הללו בזמן האחרון – היא העדיפה לחמוק משם אל חדריה הפרטיים ולנוח לעתים קרובות ככל האפשר.

גוון עברה שומר נוסף, ירדה עוד אולם, ואז, בסופו של דבר, עצרה לפני הדלת לחדר ההלבשה של אמה. היא התכוונה לפתוח אותה, אבלה נעצרה. מאחורי הדלת היא שמעה קולות מושתקים, מגבה קולם עולה, וחשה במשהו עול. הייתה זו אמה, מתווכחת. היא האזינה בזהירות, ושמע את קול אביה. הם התווכחו. אבל למה?

גוון ידעה שלא הייתה אמורה להאזין – אבל לא יכלה להתאפק. היא הושיטה את ידה, דוחפת בעדינות את דלת האלון הכבדה בפתיחתה, תופסת את מקוש הברזל שלה. היא פתחה בדיוק לחריץ קטן והקשיבה.

"הוא לא יישאר בביתי," התיזה אמה.

"את ממהרת להשיק מסכנות כשאת אפילו לא יודעת את הסיפור המלא."

"אני יודעת את הסיפור," התיזה היא בחזרה. "מספיק ממנו."

גוון שמעה את הרעל בקולה של אמה, ונשלחה לאחור. הוריה התווכחו לעתים רחוקות – רק כמה פעמים במהלך חייה – ואף פעם לא שמע את אמה עצבנית כל כך. היא לא יכלה להבין למה.

"הוא יישאר בצריפים עם הבנים האחרים. אני לא רוצה אותו תחת קורת הגג שלי. אתה מבין?" התעקשה היא.

"זהו ארמון גדול," ירק אביה בחזרה. "נכחותו לא תורגש על ידך."

"לא אכפת לי אם ארגיש בה או לא. אני לא רוצה אותו כאן. הוא הבעיה שלך. אתה בחרת להכניס אותו הנא."

"את גם לא חפה מפשע." השיב אביה.

היא שמעה צעדים, ראתה את אביה חוצה את החדר ומחוץ לדלת בצד השני, טורק אותה אחריו חזק כל כך שהחדר רעד. אמה עמדה לבדה במרכז החדר, והחלה לבכות.

גוון הרגישה נורא. היא לא ידעה מה לעשות. מצד אחד, היא הסיקה שמיטב שתחליק משם, אבל מצד שני, היא לא יכלה לסבול את המראה של אמה בוכה, לא יכלה לסבול לעזוב אותה במצב כזה. בנוסף, היא בכלל לא הבינה על מה הם רבו. היא שערה שרבו לגבי טור. אבל למה? למה שיהי לאמה אפילו אכפת? תריסרים של אנשים חיו בארמון.

גוון לא יכלה להביא את עצמה בכדי פשוט ללכת משם, לא כשאמה במצב הזה. היא הייתה חייבת לנחם אותה. היא הושיטה את ידיה ובעדינות דחפה את הדלת עד שנפתחה.

הדלת החריקה, ואמה פנתה, נתפסת לא מוכנה. הזעיפה את פניה כלפי בתה.

"את לא דופקת?" התיזה היא. גוון יכלה לראות עד כמה היא נסערת, והרגישה נורא.

"מה קרה, אמא?" שאלה גוון, מתקרבת אליה בעדינות. "אני לא מתכוונת לחטט, אבל שמעתי אותך מתווכחת עם אבא."

"את צודקת; לא כדאי לך לחטט," השיבה אמה.

גוון הופתעה. אמה הייתה מטרד לעתים רחוקות, אבל לעתים רחוקות עד כדי כך. כוח כעסה גרם לגוון לעצור במרחק של כמה צעדים ממנה, לא בטוחה.

"הא זה לגבי הילד החדש? טור?" שאלה היא.

אמה הסתובבה והסתכלה הצדה, מנגבת את הדמעות.

"אני לא מבינה," לחצה גוון. "למה שיהיה לך אכפת איפה יישאר?"

"ענייני אינם הדאגה שלך," אמרה היא בקור רוח, בבירור מתכוונת לסגור את העניין. "מה את רוצה? למה באת הנא?"

עכשיו גוון הייתה מתוחה.היא רצתה שאמה תספר לה הכול על טור, אבל לא יכלה לבחור רגע גרוע יותר. היא חרחרה בגרונה, מתלבטת.

"אני... למען האמת, רציתי לשאול אותך עליו. מה את יודעת עליו?"

אמה הסתובבה והצרה את עיניה בחשדנות.

"למה?" שאלה היא, ברצינות קטלנית. גוון יכלה להרגיש איך היא מסכמת אותה, מביטה ישירות דרכה, ורואה בתפיסתה המסתורית שגוון חבבה אותו. היא ניסתה להביא את תחושותיה, אבל ידעה שזה היה חסר תועלת.

"אני פשוט סקרנית," אמרה היא, לא משכנע.

לפתע, המלכה עשתה שלושה צעדים אליה, תפסה בידה בקשיחות, ונעצה מבט לתוך פניה.

"תקשיבי לי." לחשה היא. "אני אומר זאת רק פעם אחת. תתרחקי מהילד הזה. את שומעת אותי? אני לא רוצה אותך בקרבתו בשום מקום, בשום נסיבות."

גוון הייתה מזועזעת.

"אבל למה? הוא גיבור."

"הוא לא אחד מאיתנו," ענתה אמה. "למרות מה שאביך יכול לחשוב. אני רוצה שתישארי הרחק ממנו. את שומעת אותי? תשבעי לי עכשיו. תשבעי לי ברגע זה."

"אני לא אשבע," אמר גוון, מושכת את ידה מאחיזתה החזקה מדי של אמה.

"הוא פשוט עם, ואת נסיכה," צעקה אמה. "את נסיכה. את מבינה? אם תתקרבי אליו איפשהו, אני אגרש אותו מכאן. את מבינה?"

גוון בקושי ידע כיצד להשיב. היא מעולם לא ראתה את אמה במצב כזה.

"אל תגידי לי מה לעשות, אמא," אמרה היא, לבסוף.

גוון עשתה כמיטב יכולתה לדבר בקול אמיץ, אבל עמוק בפנים היא רעדה. היא הגיע לכאן ברצון לדעת הכול; כעת היא הייתה מזעזע. היא לא הבינה את מה שהיה קורה.

"תעשי כרצונך," אמרה אמה. "אבל גורלו בידיים שלך. אל תשכחי את זה."

עם זה, אמה הסתובבה, נסערה מהחדר, וטרקה את הדלת מאחוריה, משאירה את גוון לבדה בדממה המתהודדת, מצב רוחה הטוב מרוסק. מה בעולם יכל לגרום לתגובה כל כך חזקה מאמה ואביה?

מי היה הילד הזה?

פרק עשר

מקגיל ישב באולם הסעודה וצפה בנתיניו, הוא בקצה אחד של השולחן ומלך מקקלאוד בשני, מאות אמשים משני בתי האב ביניהם. הילולת החתונה נמשכו במשך שעות, עד שלבסוף, המתח בין המשפחות נרגע מההתכתשויות של היום. כפי מקגיל ציפה, כל מה שהגברים היו צריכים היה יין ובשר – ונשים – שיגרמו להם לשכוח את חלוקי הדעות. כעת הם כולם התערבבו מאחורי אותו שולחן, כמו אחים לנשק. למעשה, בהיבט עליהם, מקגיל לא יכל יותר אפילו להגיש שהם היו משני בתי אב נפרדים.

מקגיל הרגיש מוצדק; תוכנית העל שלו עבדה אחרי הכל. כבר עכשיו, שתי המשפחות נראו קרובות יותר. הוא הצליח לעשות את מה ששורה ארוכה של מלכים מקגילים לפניו לא הצליחה: לאחד את שני הצדדים של הטבעת, לעשות אותם, אם לא חברים, אז לפכות שכנים שלווים. בתו לואנדה הייתה יד ביד עם בעלה החדש, נסיך המקקלאוד, והיא נראתה מסופקת. תחושת האשמה שלו פחתה. הוא אולי נתן אותה להם – אבל הוא לפחות נתן לה מלכות.

מקגיל חזר במחשבותיו על כל התכנונים שקמו למאורע הזה, נזכר בימים הארוכים של וויכוחים עם יועצים. הוא הלך כנגד העצה של כל היועצים בארגון האיחוד הזה. זה לא היה שלום קל, ועם הזמן, המקקלאודים יתיישבו בצדם של האדמות הגבוהות, החתונה הזו תשכך מזמן, ויום אחד הם ינערו את האי שקט. הוא לא היה נאיבי. אבל כעת, לפחות, היה קשר דם בין המשפחות – ובמיוחד כשייוולד ילד, מזה לא יוכלו להתעלם בקלות. עם הילד הזה ישגשג, ויום אחד אפילו מלך, ילד הנולד משני צדי הטבעת, אז אולי, יום אחד, הטבעת כולה תהיה מאוחדת, האדמות הגבוהות לא יהיו יותר הגבול של קישור, והארץ תוכל לשגשג תחת שליט אחד. זה היה חלומו. לא בשביל עצמו, אלא בשביל צאצאיו. אחרי הכול, הטבעת הייתה חייבת להישאר חזקה, חייבת להישאר מאוחדת על מנת להגן על הקניון, להילחם בהמונים מהעולם מעבר. כל עוד שני הבתים נשארו מפולגים, הם היוו חזית מוחלשת לשאר העולם.

"הרמת כוס," צעק מקגיל, ונעמד.

השולחן התחיל להשתתק, בעוד שמאות גברים קמו גם הם, מריצים את גביעיהם.

"לחתונתה של הצאצא הבכורה שלי! לייחוד המקגילים עם המקקלאודים! לשלום ברחבי הטבעת!"

"שמעו שמעו!" הגיע המקלה של צעקות. כולם שתו והחדר התמלא רעשים של צחוק וחגיגה בבת אחת.

מקגיל התרווח וסרק את החדר, מחפש אחר ילדיו האחרים. שם, כמובן, היה גודפרי, שותה משתי ידיו, בחורה על כל כתף, מוקף על ידי חבריו הנוכלים. זה היה כנראה המאורע המלכותי היחיד שנוכח בו מרצונו. היה פה את גארט, יושב קרוב מדי למאהבו, פירט, הלוחש לו באוזנו; מקגיל יכל לראות מעיניו המתרוצצות, החסרות מנוחה, שהוא זמם משהו. המחשבה על כך גרמה לבטנו להתהפך, והוא הסיט את מבטו. שם, בצידו הרחוק של החדר, היה בנו הצעיר ביותר, ריס, חוגג בשולחן של נושאי הכלים עם הילד החדש, טור. טור כבר הרגיש כבן עבורו, והוא היה שמח לראות את הצעיר ביותר שלו נהיה חבר שלו במהרה.

הוא סרק את פניהם עבור בתו הצעירה יותר, גוונדולין, ולבסוף מצא אותה יושבת בצד, מוקפת בשפחותיה, מצחקקת. הוא עקב אחר מבטה, ושם לב שצפתה בטור. הוא בחן אותה זמן רב, והבין שהיא הייתה הלומה. הוא לא ציפה לזה ולא היה בטוח מה לעשות עם זה. הוא חש כאן צרות. במיוחד מצד אשתו.

"כל הדברים אינם מה שהם נראים," הגיע הקול.

מקגיל פנה לראות את ארגון יושב לצדו, צופה בשני הבתים סועדים יחד.

"מה התרשמותך מכל זה?" שאל מקגיל. "האם יהיה שלום בממלכות?"

"שלום לעולם אינו סטטי," אמר ארגון. "הוא גאות ושפל כמו הגלים. מה שאתה רואה לפניך הוא לביד של שלום. אתה רואה את הצד האחד של פניו. אתה מנסה לאלץ שלום על יריבות עתיקה. אבל עברו מאות שנים של שפיכת דמים. הנשמות קוראות לנקמה. ואת זה אי אפשר לפייס בחתונה יחידה."

"מה אתה אומר?" שאל מקגיל, לוגם עוד לגימה מיינו, מרגיש מתוח, כפי שלעתים קרובות היה בסביבת ארגון.

ארגון הסתובב ובהה בו עם עוצמה כה חזקה שהיא יכניסה בהלה ללבו של מקגיל.

"הולכת להיות מלחמה. המקקלאודים יתקפו. הכן את עצמך. כל אורחי הבית שאתה רואה מולך בקרוב יעשו כמיטב יכולתם כדי להרוג את משפחתך."

מקגיל לגם.

"האם עשיתי החלטה לא נכונה בכך שנשאתי אותה להם?"

ארגון היה דומם לזמן מה, עד שלבסוף אמר: "לאו דווקא."

ארגון הסיט את מבטו, ומקגיל ראה שהוא סיים עם הנושא. היו לו מיליון שאלות שרצה לשאול, אבל ידע שמכשפו לא יענה עליהם לפני שיהיה מוכן. לכן, במקום זה, הוא צפה בעיניו של ארגון ועקב אחרי מבטו אל גוונדולין, ואז אל טור.

"אתה רואה אותם ביחד?" שאל מקגיל, לפתע סקרן לדעת.

"יתכן," ענה ארגון. "יש עדיין הרבה מאוד שצריך להחלת."

"אתה מדבר בחידות."

ארגון משך בכתפיו והביא הצידה, ומקגיל הביו שלא יצליח להוציא ממנו יותר מזה.

"ראית מה קרה היום במגרש?" דרבן מקגיל. "עם הילד?"

"אני ראיתי את זה לפני שזה קרה," השיה ארגון.

"ומה אתה חושב על זה? מה מקור כוחו של הילד? האם הוא כמוך?"

ארגון פנה והסתכל בעיניו של מקגיל, שוב עם העוצמה שכמעט גרמה לו להסיט את מבטו.

"הוא הרבה יותר חזק ממני."

מקגיל הביט בחזרה, מזועזע. הוא מעולם לא שמע את ארגון מדבר כך.

"יותר חזק? ממל? איך זה אפשרי? אתה מכשף המלך- אין אף אחד חזק יותר ממך בכל הארץ."

ארגון משך בכתפיו.

"כוח אינו מגיע רק בצורה אחת," אמר הוא. "לילד יש כוחות מעבר למה שאתה יכול לדמיין. כוחות מעבר למה שהוא יודע. אין לו מושג מי הוא. או מהיכן מגיע."

ארגון פנה והביט על מקגיל.

"אבל אתה יודע," הוסיף הוא.

מקגיל הביט חזרה, תוהה.

"אני יודע?" שאל מקגיל. "תגיד לי. אני חייב לדעת."

ארגון ניער את ראשו.

"סרוק את רגשותיך. הן אמיתיות."

"מה יצא ממנו?" שאל מקגיל.

"הוא יהיה מנהיג גדול. ולוחם דגול. הוא ימלוך ממלכות מכול זכותו שלו. ממלכות הרבה יותר גדולות משלך. והוא יהיה מלך הרבה יותר דגול ממך. זוהי גורלו."

לרגע קצר, מקגיל בער מקנאה. הוא הסתובב ובחן את הילד, הצוחק מבלי להזיק עם ריס, בשולחן נושאי הכלים, הפשוט עם, הזר החלש, הצעיר שבחברה. הוא לא דמיין את זה אפשרי. מביט עליו עכשיו, הוא נראה בקושי זכאי להצטרף ללגיון. הוא תהה לשנייה אם ארגון טעה.

אבל ארגון מעולם לא טעה ומעולם לא עשה הכרזות בלי סיבה.

"למה אתה אומר לי את זה?" שאל מרגיל.

ארגון הסתובב ובהה בו.

"כיוון שזהו זמנך לפעול. הילד צריך אימונים. הוא צריך לקבל את המיטב מהכול. זוהי אחריותך."

"שלי? ומה עם אביו?"

"מה איתו?" שאל ארגון.

פרק אחד עשרה

טור קילף את עיניו פתוחות, מבולבל, תוהה איפה היה. הוא שכב על הרצפה על ערמה של קש, פניו מפונים הצידה, ידיו משתלשלות מעל ראשו. הוא הרים את פניו, מנגב את הריר מפיו, ומיד הרגיש עקיצה של כאב בראשו, מאחורי עיניו. היה זה כאב הראש הנוראי ביותר שחווה בחייו. הוא נזכר בלילה שלפני, בחגיגת המלך, בשתייה, בטעימתו הראשונה של אייל. החדר הסתובב. גרונו היה יבש, ובאותו הרגע הוא נשבה שלא ישתה שוב לעולם.

טור הביט מסביב, מנסה לאסוף את כל דבריו צריפים החלולים. בכל מקום היו גופות, שוכבות על ערמות של קש, החדר מלא בנחירות; הוא הסתובב לצד השני וראה את ריס, כמה צעדים ממנו, מעולף גם כן. זה היה אז שהבין: הוא היה בצריפים. בצריפים של הלגיון. מסביבו בכל מקום בנים בני גילו, בסביבות חמישים מהם.

טור זכר במעורפל את ריס מראה לו את הדרך, בשעות המאוחרות של הבוקר, ואיך שהתרסק על ההערמה של קש. אור השמש המוקדמת נשפך פנימה דרך החלון הפתוח, ובקרוב טור הבין כי היה בינתיים היחידי שהתעורר. הוא הביט למטה וראה שישן בבגדיו, הושיט יד למעלה והעבירה דרך שיערו השמנוני. הוא היה נותן הכל עבור הזדמנות להתקלח – למרות שלא היה לו מושג איכן לעשות זאת. והוא היה עושה הכל בשביל פינט של מים. בטנו רעם – הוא רצה לאכול גם כן.

היה זה כל כך חדש עבורו. הוא בקושי ידע איכן נמצא, לאן החיים ייקחו אותו אחרי זה, מה היו השגרות של הלגיון. אבל הוא היה שמח. היה זה לילה מסחרר, אחת הלילות של חייו. הוא מצא חבר קרוב בריס, ותפס את גוונדולין מביטה עליו פעם או פעמיים.

לפני שטור הצליח לסיים את המחשבה, נשמעה טריקה פתאומית על דלת העץ של הצריפים, ורגע אחרי זה, הם פרצו אותה פתוח, האור מציף פנימה.

"על הרגליים שכם, נושאי כלים!" הגיע הצעקה.

פנימה צעדו תריסר חברי הכסופים של המלך, שריון השרשרת מקשקש, טורקים על קירות העץ עם מוטות מתכתיים. הרעש היה מחרש, ובכל מקום מסביב לטור, הבנים האחרים זנקו על רגליהם.

הוביל את הקבוצה חייל בעל מראה עז במיוחד אותו זיהה טור מהזירה ביום לפני, גוץ, קיר, עם צלקת לעבר אפו, מי שריס אמר קראו קולק.

נראה כאילו הזעיף פנים ישירות על טור, בעודו מרים את האצבע והצביע עליו.

"אתה שם, ילד!" צעק הוא. "אמרתי על רגליך!"

טור היה מבולבל. הוא כבר עמד על רגליו.

"אבל אני כבר על רגלי, אדוני," השיב טור.

קולק התקרב קדימה וחבט מעבר פניו של טור בגב ידו. טור נעקץ מזה עם זעם, כשכל העיניים היו עליו.

"על תדבר בחזרה לבכיר שלך שוב!" הזכיר לו קולק.

לפני שטור יכל להגיב האיש המשיך הלאה, נודד דרך החדר , מושך בן אחד אחר השני על רגליו, בועט בצלעות של כמה שהיו איטיים מדי לקום.

"אל תדאג," הגיע קול מרגיע.

הוא הסתובב וראה את ריס עומד לידו.

"זה לא היה אישי כלפיך. זו פשוט הדרך שלהם. הדרך לשבור אותנו."

"אבל הם לא עשו זאת לך," אמר טור.

"ברור שלא, הם לא יגעו בי, בגלל אבי. אבל הם לא בדיוק יהיו מנומסים גם כן. הם רוצים להכניס אותנו לכושר, זה הכל. הם חושבים שזה יחשל אותנו. על קח את זה קשה מדי."

הבנים צעדו כולם מתוך הצריפים וטור וריס נפלו בחלקתם. כשדרכו החוצה, השמש הבהירה הכתה בטור והוא מצמץ והרים את ידיו. לפתע, גבר עליו גל של בחילה, והוא הסתובב, התקפל, והקיא.

הוא שמה את צחקוקי הבנים מסביבו. שומר אחד דחף אותו, וטור מעד קדימה, חזרה לתוך שורה עם האחרים, מנגב את הפה שלו. טור מעולם להרגיש גרוע יותר.

ריס, שהיה לידו, חייך.

"לילה קשה, הא?" שאל הוא את טור, מגחך רחב, נותן לו מרפק בצלעות. "אמרתי לך להפסיק אחרי הגביע השני."

טור הרגיש בוחל כשהאור חדר את עיניו; השמש מעולם לא הרגישה חזקה כמו היום. היה זהו כבר יום חם, והוא יכל להרגיש טיפות של זיעה מתאספות מתחת לשריון העור שלו.

טור ניסה להיזכר בהזהרתו של ריס בלילה שלפני – אבל האמת הייתה שלא הצליח.

"איני זוכר הצעה כזו," השיב טור.

ריס גיחך רחב. "בדיוק." זה משום שלא הקשבת." גיחך ריס. "והניסיונות האלו עם בשר חזירים בידיים לדבר לאחותי,"הוסיף הוא. "זה היה עלוב לגמרי. לא נראה לי שאי פעם בחיי ראיתי בן מפוחד מבת."

טור הסמיק כשניסה להיזכר. אבל לא הצליח. הכל היה מעורפל בזיכרונו.

"לא התכוונתי להעליב אותך," אמר טור. "עם אחותך."

"אתה לא מסוגל להעליב אותי. אם היא תבחר בך, אני אהיה רק נפעם."

השניים צעדו מהר יותר, כשהקבוצה פנתה במעלי ההר. נראה כאילו שהשמש מתחזקת עם כל צעד.

"אבל אני חייב להזהיר אותך; כל יד בממלכה רודף בעקבותיה. הסיכויים שתבחר בך... ובכן, בו רק נגיד שהם מרוחקים."

בעוד שצעדו מהר יותר דרך הגבעות הירוקות המתגלגלות של חצר המלך, טור הרגיש רוגע. הוא הרגיש מקובל על ידי ריס. היה זה מדהים, אבל הרגיש שריס היה לו אח יותר, מאשר שאר האחים היו לו אי פעם. בזמן שצעדו, הבחין טור בשלושת אחיו האמיתיים צועדים לא רחוק ממנו. אחד מהם פנה והזעיף מבט עליו בחזרה, ואז דחף את אחיו האחרים, אשר הביטו בחזרה בגיחוך לעגני. הם הנהנו בראשיהם והסתובבו חזרה. לא הייתה להם אפילו מילה טובה אחת עבור טור. אבל הוא בקושי ציפה למשהו אחר.

"כנסו לשורה, לגיון! עכשיו!"

טור הביט למעלה וראה מספר כסופים נוספים מתארגנים סביבם, דוחפים חמישים מהם לתוך שורה צפופה, שורה כפולה. איש אחד בא מאחור והכה את בילד שלפני טור עם מוט במבוק ארוך, סודק אותו חזק על גבו; הילד צעק, ונצמד צפוף יותר לשורה. בקרוב היו הם כולם בשתי שורות מסודרות, צועדים בהתמדה דרך אדמות המלך.

"כשאתם צועדים לתוך קרב, אתם צועדים כאחד!" צעק קולק, מתהלך לכאן ולכאן מצדדים. "זוהי לא החצר האחורית של אמכם. אתם צועדים למלחמה!"

טור צעד וצעד לצדו של ריס, מזיעה בשמש, תוהה לאן הובילו אותם. בטנו התהפך עדיין מהאייל, והוא תהה מתי הוא יקבל ארוחת בוקר,

מתי יקבל משהו לשתות. בפעם נוספת, הוא קלל את עצמו על ששתה בלילה לפני.

כשעלו וירדן במעלה הגבעות, דרך שער אבן קמור, הם הגיעו לבסוף לדשות שמסביב. הם עברו דרך שער אבן קמור נוסף ונכנסו לסוג של קולוסאום. אדמות האימונים של הלגיון.

לפניהם כל מיני סוגים של מטרות לזריקת חניתות, ירית חצים והשלכת אבנים, כמו גם, ערימות של קש לחתוך בחרבות. לבו של טור הזדרז ממראה של כל זה. הוא רצה להיכנס לשם, להשתמש בנשקים, להתאמן.

אבל כשעשה טור את דרכו לכיוון הזירה, לפתע דחפו לו מרפק בין הצלעות מאחור, וקבוצה קטנה של שישה בנים, רובם צעירים יותר, כמו טור, קובצו מהשורה המרכזית. הוא מצא את עצמו נפרד מריס, הולך לקצה השני של השדה.

"נראה לך, שאתה הולך להתאמן?" שאל קולק בלעג, כשפנו הרחק מהאחרים, הרחק מהמטרות. "אלה הם הסוסים עבורך היום."

טור הביט למעלה וראה להן הם הלכו: בצד הרחוק של השדה, מספר סוסים היו מקפצים בחוסר מעש. קלוק השפיל את מבטו עליו עם חיוך מרושע.

"בעוד שהאחרים משליכים חניתות ומנופפים את חרבותיהם, היום אתה הולך לטפל בסוסים ולנקות את צואתם. כולנו חייבים להתחיל איפשהו. ברוך הבא ללגיון."

לבו של טור צנח. לא היה זה כיצד דמיין לעצמו שהיום יתנהל היום.

"אתה חושב שאתה מיוחד, ילד?" שאל קלוק, מתהלך לצדו, מתקרב אל פניו.טור הרגיש שהוא ניסה לשבור אותו. "זה שהמלך ובנו החלו לחבב אותך, מזיז לי את התחת. אתה תחת הפיקוד שלי עכשיו. הבנת אותי?"

טור בלע. הוא נכנס לאימון ארוך וקשה.

מה שעוד יותר גרוע, ברגע שקולק נסחף משם כדי לענות מישהו אחר, הילד שלפני טור, נמוך קומה וגוץ עם אף שטוח, הסתובב ולעג לו.

"אתה לא שייך כאן," אמר הוא. "אתה רימית את דרכך לכאן. לא בחרו בך. אתה לא אחד מאיתנו. לא באמת. אף אחד מאיתנו לא חובב אותך."

הילד שלידו הסתובב גם כן ונזף בטור.

"אנחנו נעשה הכל שביכולתנו כדי לוודא שאתה נכשל ונופל מכאן," אמר הוא. "להיכנס קל, לא כמו להישאר בפנים."

טור רתע משנאתם. הוא לא יכל להאמין שכבר היו לו אויבים, ולא הבין מה עשה כדי לרכוש אותם. כל מה שרצה הוא להצטרף ללגיון.

"למה שלא תתעסקו בעניינים שלכם," הגיע הקול.

טור הביט למעלה וראה ילד ג'ינג'י גבוה, רזה, עם נמשים לעבר פניו ועיניים ירוקות קטנות, המגן עליו. "שניכם תקועים כאן גורפים בדיוק כמו כולנו," הוסיף הוא. "אתם לא משהו מיוחד גם כן. לכו תציקו למישהו אחר."

"תתעסק אתה בעיניים שלך, משרת," אחד הבנים ירה בחזרה, "או שטפל גם בך."

"לכו על זה," התיז הג'ינג'י.

"אתם תדברו כשאומר לכם," צעק קלוק על אחד הבנים, חובט בו חזק מתחת לראשו. שני הבנים מלפנים לטור, לשמחתו, הסתובבו חזרה."

טור בקושי ידע מה לומר; הוא הסתדר בשורה מאחורי הג'ינג'י, אסיר לו תודה.

"תודה לך," אמר טור.

הג'ינג'י הסתובב וחייך אליו.

"השם הוא אוקונור. הייתי לוחץ איתך ידיים, אבל הם יחבטו בי אם אעשה זאת. אז קח את זה כלחיצת יד בלתי נראית.

הוא חייך רחב יותר, וטור מיד חיבב אותו.

"על תשים לב עליהם," הוסיף הוא. "הם פשוט מפוחדים. כמו כולנו. אף אחד מאיתנו לא ידע בדיוק למה נכנס."

בקרוב קבוצתם הגיע אל הקצה של השדה, וטור ספר שישה סוסים מקפצים בסביבה.

"החזיקו במושכות שלהם!" ציווה קולק. "החזיקו אותם יציב, ותוליכו אותם מסביב לזירה עד שיישברו. עשו זאת עכשיו!"

טור צעד קדימה לקחת את המושכות של אחד הסוסים, וכשעשה זאת, הסוס צעד לאחור וקפץ, כמאט בועת בו. טור נבהל, מעד לאחור, ושאר הקבוצה צחקו עליו. קולק חבט בו חזק באחורית ראשו, והוא היה מוכן להסתובב ולהכות בו בחזרה.

"כעת אתה חבר בלגיון. אתה מעולם לא נסוג. מאף אחד. לא אדם, ולא חיה. עכשיו אחזק במושכות הללו!"

טור חיזק את עצמו, צעד קדימה, ותפס במושכות של הסוס המקפץ. הוא הצליח להחזיק בהן זמן מה בעוד שהסוס טלטל ומשך, והחל להוליך אותו סביב שדה העפר הרחב, נכנס לשורה עם האחרים. הסוס שלו מושך בו, מתנגד, אבל טור משך בחזרה לא מוותר כל כך בקלות.

"זה משתפר, כך שמעתי."

טור הסתובב לראות את אוקונור הולך לידו, מחייך. "הם רוצים לשבור אותנו, אתה יודע?"

לפתע, סוסו של טור נעצר. לא משנה כמה משך במושכות, הוא לא זז. ואז טור הריח משהו נוראי; מסוסו יצא יותר צואה מאשר אפר היה לתאר אפשרי. נראה כאילו לא היה לו.

טור הרגיש את חפירה קטן מוכנס לתוך כף ידו, והסתכל לראות את קולק לידו, צוחק למטה.

"נקה את זה!" התיז הוא.

פרק שתים עשרה

גארט עמד ברחבת שוק עמוסה באנשים העסוקים עם מקח וממכר, מסר, וניסיונות לעלות אחד על השני. גארט עמד מול דוכן פינתי, מעמיד פנים שעניינו אותו הפירות של המוכר, עם ראשו למטה.

במרחק כמה צעדים עמד פירט, בסופה של סמטה מוחשכת, עושה את מה שבאו לפה לעשות.

גארט עמד במרחק האזנה לשיחה, עם הגב אליה, כדי שלא יראו אותו. פירט סיפר לו על בן אדם, סוחר חרב, שימכור לו בקבוקון של רעל. גארט רצה משהו חזק, משהו שבטוח יעשה את העבודה. אסור היה לקחת סיכונים. אחרי הכול, חייו שלו היו על הקו.

היה זה דבר שאי אפשר היה פשוט לבקש מרוקח מקומי. הוא שלח את פירט למשימה, אשר חזר אליו רחקי שבחן את השוק השחור. אחרי הוראות דרך רבות, פירט הוביל אותם אל לאיש מרושל זה, איתו הוא דיבר כעת בגניבה בסופה של הסמטה. גארט התעקש לבוא איתו לקראת ההעסקה הסופית, כדי לוודא שהכול ילך חלק, כדי לוודה שלא רימו אותו ונתנו שיקוי מזויף. בנוסף, הוא עדיין לא היה בטוח לחלוטין בכשירותו של פירט. בעניינים מסוימים, הוא פשוט חייב היה לטפל בעצמו.

הם חיכו לאדם הזה חצי שעה, גארט מתחיל להיות נדחף בתוך השוק העסוק, מתפלל שלא יזהו אותו. אפילו אם היו מזהים, חשב הוא לעצמו, כל עוד הוא שמר על גבו מכוון אל הסמטה, אם מישהו היה לדעת שהיה שם, הוא יכל פשוט להתרחק, ואף אחד לא היה עושה את הקישור.

"איפה הבקבוקון?" פירט היה רק כמה צעדים ממנו, שאל הטיפש.

גארט הסתובב רק טיפה, נזהר שפניו לשמור את פניו מוסתרים, והציץ מפינת גלימתו. עומד מול פירט היה איש בעל חזות רשעית, רשלני, רזה מדי, עם לחיים שקועות ועיניים שחורות ענקיות. הוא דמה במראהו לעכברוש. הוא הביט למטה על פירט, לא ממצמץ.

"איפה הכסף?" הגיב הוא.

גארט קיווה שפירט יטפל בזה כראוי; בדרך כלל הוא הצליח לפשל בצורה כלשהי.

"אביא לך את הכסף כשתביא לי את הבקבוקון." פירט עמד על שלו.

טוב, חשב גארט, מורשם.

התחולל רגע של דממה צפופה, ואז:

"תביא לי חצי מהכסף עכשיו, ואגיד לך איכן הבקבוקון."

"איכן היא?" הדהד פירט, קולו עולה בהפתעה. "אמרת שאוכל לקבל אותה."

"אמרתי שתקבל אותה, כן. לא אמרתי שאביא אותה. האם אתה חושב שאני טיפש? יש מרגלים בכל מקום. אני לא יודע מה הכוונות שלך – אבל אני משאר שזה לא טריוויאלי. אחרי הכול, למה אז לקנות בקבוקון של רעל?"

פירט פסק,וגארט הבין שתפסו אותו לא מוכן.

לבסוף, שמה גארט צליל מובהק של מטבעות מצלצלות, הציץ לעבר וראה את זהב המלכותי נשפך מנרתיקו של פירט לתוך ידו של האיש.

גארט חיכה, שניות נמשכות לנצח, יותר ויותר מודאג שעלו עליהם.

"תלך לבלאקווד," השיב האיש לבסוף. "במייל השלישי שלך, תפנה לדרך המובילה למעלה במעלה הגבע. בראש הגבע, תפנה שוב, הפעם שמאלה. תעבור ביער האפל ביותר שראית אי פעם, ואז תגיע אל קירחת יער קטנה. הבית של המכשפה. היא תמתין לך – יחד עם הבקבוקון שאתה חפץ."

גארט הציץ מגלימתו, וראה את פלינט מתכוון לעזוב. כשעשה זאת, האיש הושיט את ידו ופתאום תפס אותו חזק בחולצתו.

"הכסף," האיש נהם. "זה לא מספיק."

גארט יכל לראות את הפחד התפזר על פניו של פירט, והצטער על כך ששלח אותו למשימה הזו. הטיפוס המרושל הזה בטח זיהה את פחדו – וכעת ניצל זאת. פירט פשוט לא היה מתאים לסוג הזה של עניינים.

"אבל נתתי לך בדיוק כמה שביקשת," מחא פירט, קולו עולה גבוה מדי. הוא נשמע נשי. וזה כנראה עידד את האיש.

האיש גיחך בחזרה, מרושע.

"אבל עכשיו אני מבקש יותר."

עיניו שח פירט נפתחו רחב מפחד, וחוסר ודאות. אז, לפתע, פירט הסתובב והביט עליו ישירות.

גארט הסתובב, מקווה שלא היה זה מאוחר מדי, מקווה שלא זיהו אותו. איך יכל פירט להיות טיפש כל כך? הוא התפלל שלא הסגיר אותו.

לבו של גארט הלם בעודו מחכה. הוא מישש את הפירות עם אצבעותיו בחרדה, מעמיד פנים שמעוניין. מאחוריו צררה דממה אינסופית, בעוד שגארט דמיין לעצמו את כל הדברים האפשריים שיכלו להתפקשש.

בבקשה, שלא יבוא הנא, התפלל גארט לעצמו. בבקשה. אעשה כל דבר. אנטוש את המזימה.

הוא הרגיש כף יד גסה מכה אותו על הגב. הוא הסתובב והסתכל.

עיניו השחורות, הגדולות והחסרות נשמה של הטיפש הביטו עליו.

"לא אמרת לי שיש לך שותף," נהם האיש. "או שאתה מרגל?"

האיש הושיט את ידו לפני שגארט הספיק להגיב, ומשך את ברדסו למטה. הוא קיבל סקירה טוב של פניו של גארט, ועיניו נפתחו רחב מההלם.

"הנסיך המלכותי," מעד האיש. "מה אתה עושה כאן?"

שנייה מאוחר יותר, עיניו שח האיש הצטמצמו בהוקרה, והוא ענה לעצמו, עם חיוך קטן, מסופק, החודר דרך כל עלילת המזימה במידי. היה הוא הרבה יותר חכם ממה שגארט קיווה.

"אני רואה," אמר הריש. "הבקבוקון הזה – הוא בישבילךף לא כך? אתה מתכוון להרעיל מישהו, נכון? אבל את מי? כן, זו השאלה..."

פניו של גארט הבעירו בחרדה. האיש הזה – הוא היה פיקח מדי. היה מאוחר מדי. כל עולמו התפרק סביבו. פירט הרס את הכל. אם האיש הזה יסגיר אותו, הוא ידון למוות.

"אביך, אולי?" שאל האיש, עיניו נוצצות בהבנה. "כן, זו בטח התוכנית, נכון? דלגו עליך. אבא שלך. אתה מתכוון להרוג את האבא שלך."

היה לגארט מספיק. ללא הסס, הוא צעד קדימה, הוציא פגיון קטן מתוך גלימת, והחדיר ותו לתוך חזהו של האיש. האיש התנשף."

גארט לא רצה שאף אחד מעוברי דרך יהיה עד לזה, לכן, תפס את האיש בטוניקה שלו ומשך אותו קרוב, קרוב עוד יותר, עד שפניהם כמעט נגעו, עד שיכל להרגיש את נשימתו הרכובה. את ידו החושפיה, הוא הושיט וחסם את פיו של איש לפני שיצליח לצעוק. גארט הרגיש את דמו החם של האיש מטפטף על כף ידו, דולף דרך אצבעותיו.

פירט הגיע אליו מצדו והוציא זעקה מזועזעת.

גארט החזיק את האיש כך במשך שישים שניות טובות, עד שלבסוף, הרגיש שהוא שפל בידיו. הוא הרגיש שהאיש מתמוטט, רפוי, ערימה על האדמה.

גארט הסתובב לכל כיוון, תוהה אם מישהו ראה אותו; למרה המזל, אף ראש בחצר השור העמוסה הזאת לא הסתובב לתוך הסמטה המוחשכת הזו. הוא הוריד את גלימתו וזרק אותה מעל הערמה המחוסרת חיים.

"אני כל כך מצטער, כל כך, כל כך מצטער," המשיך לחזור על עצמו פירט, כמו ילדה קטנה, בוכה היסטרית ורועד בעודו מתקרב אל גארט. "אתה בסדר? אתה בסדר?"

גארט הושיט את כף ידו והכה אותו עם צדה האחורי.

"סגור את הפה שלך והסתלק מכאן," לחש הוא.

פירט הסתובב ומיהר משם.

גארט התכונן לעזוב, אבל אז עצר והסתובב חזרה. היה לו עוד דבר אחד לעזות: הוא הושיט את ידו למטה,הרים את שק המטבעות מידו של המת, ודחס אותו חזרה בתוך חגורתו.

האיש לא יצטרך אותן יותר.

פרק שלוש עשרה

גארט הלך מהר דרך הסלול ביער,פירט לידו, ברדס שלו מעל ראשו למרות החום. הוא בקושי יכל להרות שמצא את עצמו כעת בדיוק במצב שרמה להימנע ממנו. עכשיו נוספה גופה מתה, עקבות. מי יודע עם מי האיש ההוא דיבר. פירט חייב היה להיות יותר זהיר בהתעסקותו עם האיש הזה. כעת, העקבות יכלו להוביל חזרה אל גארט.

"אני מצטער," אמר פירט, ממהר להדבק לצדו.

גארט התעלם ממנו, מכפיל את קצב הליכתו, מפעפע.

"מה שעשית היה טיפשי וחלש רוח," אמר גארט. "לא היית צריך להביט לכיווני."

"לא התכוונתי. לא ידעתי מה לעשות כשדרש עוד כסף."

פירט היה צודק; היה זה מצב מסובך. האיש היה חזיר אנוכי, חמדני, אשר שינה את חוקי המשחק ורואי היה למות. גארט לא הזיל עליו דמעות. הוא רק התפלל שאף אחד לא היה עד לרצח. הדבר האחרון שהיה צריך היו עקבות. תתקיים בדיקה קפדנית במקרה של רצחו של אביו, והוא לא יכל להרשות שיישאר אפילו שביל עקבות קצר בעקבות כך.

לפחות עכשיו הם היו בבלאקווד. למרות השמש הקיצית, היה כאן כמעט חשוך, עץ האיקליפטוס המתנשא חוסם כל טיפה של אור. זה תאם למצב רוחו. גארט שנא את המקום הזה. הוא המשיך להתקדם בשביל המתפתל, עוקב אחר הוראותיו של האיש המת. הוא כיווה שהאיש אמר את האמת ולא הוביל אותם שלל. כל העניין יכל להיות שקר. או שיכל להיות שהוביל אותם לתוך מלכודת, לאיזה חבר שלו המחכה לשדוד אותם מעוד כסף.

גארט זנך בעצמו. הוא שם יותר מדי אמון בפירט. הוא היה צריך לטפל בזה בעצמו. כמו שתמיד היה עושה.

"כדאי לך לכוות שהשביל הזה מוביל אותנו אל המכשפה," התלוצץ גארט, "ושיש לה את הרעל."

הם המשיכו להתקדם בשביל אחרי שביל עד שהגיעו אל צומת, בדיוק כפי שהאיש אמר שיהיה. העניין התנבא היטב, וגארט הרגיש הקלה קטנה. הם המשיכו בדרך ימינה, טיפסו את הגבע, ובקרוב פנו בצומת נוספת. הוראותיו היו אמיתיות, ולפניהם, אכן, הייתה חלקת יער האפלה ביותר שגארט ראה אי פעם. העצים העו עבים עד לא יאומן ומרוסקים.

גארט נכנס לתוך היער והרגיש במיידיות צינה לאורך עמוד שדרתו, הוא יכל לחוש רוע תלוי באוויר. הוא בקושי יכל להאמין שעדיין היה אור יום.

בדיוק כשהתחיל להיות מפוחד, שוקל להסתובב חזרה, השביל לפניו נגמר בקירחת יער קטנה. היא הייתה מוארת על ידי עמוד אור יחיד, אשר נשבר דרך העצים. במרכזו עמד בית קטן מאבן. ביתה של המכשפה.

לבו של גארט הזדרז. הוא נכנס אל קירחת היער, מביט מסביבו כדי לוודא שאף אחד לא הסתכל, לוודא שלא הייתה מלכודת.

"אתה רואה, הוא אמר את האמת," אמר פירט, התרגשות בקולו.

"זה לא אומר כלום," נזף בו גארט. "תישאר בחוץ ותעמוד על משמר. תדפוק אם מישהו מגיע. ושמור על הפה שלך סגור."

גארט לא טרח לדפוק על דלת העץ הקטנה וקמורה שלפניו. במקום זה, הוא תפס בידית הברזל, ודחף לפתיחה את הדלת בעובי שתי אינץ', וכפך את ראשו כשניכנס, סוגר את הדלת מאחוריו.

בפנים היה חשוך, מואר רק על ידי נרות מפוזרים בחדר. היה זה בית חד חדרי, מחוסר חלונות, עטוף באנרגיה כבדה. הוא עמד שם, מוזז על ידי הדממה הצפופה, מכין את עצמו לכל דבר. הוא יכל לחוש את הרוע שהיה כאן. זה גרם לעורו לזחול.

מהללים הוא זיהה תנוע, ואז רעש.

מתנודדת לכיוונו הופיע אישה זקנה, מצומקת, עם גיבנת. היא הרימה נר, אשר האיר את פניה המכוסות יבלות וקווים. היא נראתה עתיקה, מבוגרת יותר מהעצים המרוסקים אשר כיסו את ביתה.

"אתה חובש ברדס, אפילו בשחרות, "אמרה היא, לובשת חיוך מרושע, קולה נשמע כעץ מפצפץ. "משימתך אינה תמימה."

"באתי בשביל הבקבוקון," אמר גארט במהרה, מנסה להישמע אמיץ ובטוח בעצמו, אבל שומע את נדודי קולו. "שורש השלדרייק. אמרו לי שיש לך אותו."

נפלה דממה מתמשכת, שבעקבותיה נשמע קול פצוח מזעזע. הוא הדהד בחדר הקטן.

"אם יש לי אותו או אין, זו לא השאלה. השאלה היא: למה אתה רוצה אותו?"

לבו של גארט הלם בעודו מנסה לנסח תשובה.

"למה שיהיה אכפת לך?" אמר הוא לבסוף.

"משעשע אותי לדעת מה אתה הורג," אמרה היא.

"זהו לא עניינך. הבאתי כסף בשבילך."

גארט הכניס את ידו לתוך החגורה, הוציא שק של זהב, בנוסף את שק הזהב שנתן איש המת, וזרק את שניהם על שולחן העץ הקן שלה. צליל המתכתי של מטבעות צלצל בחדר.

הוא התפלל שזה יפייס אותה, שהיא תביא לו את מה שרצה והוא יוכל לעזוב את המקום הזה.

המכשפה הושיטה אצבע אחת יחידה עם ציפורן ארוכה ומעוקלת, הרימה את אחד השקים ובחנה אותו. גארט אחזיק את נשימתו, מקווה שלא תבקש עוד.

"זה יהיה אולי בדיוק מספיק כדי לקנות את שתיקתי," אמרה היא.

הוא הסתובבה והתנדנדה לתוך החשכה. נשמעה לחישה, וליד הנר גארט יכל לראות אותה מערבבת נוזל לתוך בקבוקון זכוכית קטן. הוא בעבע, והיה שמה עליו פקק. הזמן הרגיש כאילו נע לעט יותר בעוד שגארט המתין, יותר ויותר מחוסר סובלנות. מיליון דאגות זרמו במוחו: מה אם היה מתגלה? ממש כאן, ברגע זה? מה אם תיתן לו בקבוקון לא נכון? מה אם תגיד למישהו עליו? האם זיהתה אותו? הוא לא יכל להגיד.

לגארט היו יותר ויותר ספקות לגבי כל העניין הזה. הוא אף פעם לא ידע כמה קשה זה יכול להיות לרצוח מישהו.

אחרי מה שהרגיש כמו שקט אינסופי, המכשפה חזרה. היא הושיטה לו את הבקבוקון קטן כל כך שהוא כמאט נעלם בתוך כף ידו, והתרחקה ממנו לאחור.

"בקבוקון כה קטן?" שאל הוא. "הוא יכול לעשות את העבודה?"

היא חייכה.

"תהיה מופתע כמה מאט צריך כדי להרוג בן אדם."

גארט הסתובב והלך לכיוון הדלת, כשפתאום הרגיש אצבע קרה על כתפו. לא היה לו מושג איך אבל הי הצליחה לחצות את החדר מהר כל כך, וזה זעזע אותו. הוא עמד שם, קפוא, מפחד להסתובב ולהביט עליה.

היא סובבה אותו סביב, נשענה קרוב לפניו – ריח נוראי נובע ממנה – ואז לפתע הושיטה את שתי ידיה, תפסה בשתי הלחיים שלו, ונישקה אותו, לוחצת את שפתיה הרועדות חזר לשלו.

גארט התמרד. היה זה הדבר המגעיל ביותר שקרה לו אי פעם. שפתיה היו כמו שפתי לטאה , לשונה, אשר הצמידה לשלו, כמו של זוחל. הוא ניסה למשוך את עצמו, אבל היא החזיקה את פניו חזק, מקרבת אותם חזר אות יותר.

לבסוף, הוא הצליח לשלוף את עצמו ממנה. הוא ניגב את הפה שלו עם הצד האחורי של ידו, בעוד שהיא נשענה לאחור וגיחכה.

"הפעם הראשונה שאתה הורג בן אדם הוא הקשה ביותר," אמרה היא. "תגלה שזה הרבה ויתר קל בפעם הבאה."

*

גארט זנק החוצה מהבית, חזרה אך קירחת היער, מוצא את פירט עומד שם, מחכה לו.

"מה איתך? מה קרה?" שאל פירט, בדאגה. "אתה נראה כאילו נדקרת. היא הכאיבה לך?"

גארט עצר, נושם חזק, מנגב את הפה שלו שוב ושוב. הוא בקושי ידע כיצד להגיב.

"בו נתרחק מהמקום הזה," אמר הוא. "עכשיו!"

בעוד שהחלו לצאת מתוך קירחת היער לתוך היער השחור, השמש נהייתה לפתע מעורפלת על ידי עננים הרצים דרך הרקיע, הופכים את היום היפה לקר ואפל. גארט מעולם לא ראה עננים שחורים ועבים כל כך מופיעים מהר כל כך. הוא ידע שמה שלא התרחש, זה לא היה נורמאלי. הוא דאג עד כמה עמוקים כוחותיה של המכשפה הזו היו, בעוד שרוח קרה עלתה ביום קיצי והתגנבה מאחור במעלה צווארו. הוא לא יכל שלא לחשוב כי השתלטה עליו עם הנשיקה ההיא, הטילה עליו סוג כלשהו של כישוף.

"מה קרה שם בפנים?" לחץ פירט.

"אני לא רוצה לדבר על זה," אמר גארט. "אני לא רוצה לחשוב על היום הזה – מתישהו אי פעם."

השנים מהרו חזרה במסלול, דרך מורד הגבע, ובקרוב נכנסו לנתיב המרכזי של היער על מנת לחזור לכיוון חצר המלך. בדיוק כשגארט התחיל להרגיש הקלה, מוכן להרחיק את כל האירוע אל אחורית תודעתו, לפתע, הוא שמע סט של מגפים נוספים. הוא הסתובב וראה קבוצה של גברים מתקרבים לקראתם. הוא לא יכל להאמין לזה.

האח שלו. גודפרי. השיכור. הוא צעד לקראתם, צוחק, מוקף בהארי המרושע ושנים אחרים מחבריו עושי הצרות.מכל המקומות והזמנים לאחיו להיתקל בו. ביערות, באמצע שום מקום. גארט הרגיש כאילו כל עלילת מזימתו הייתה מרוסקת.

גארט הסתובב, משך את הברדס מעל פניו, והתחיל ללכת פי שניים מהר יותר, מתפלל שלא יגלו אותו.

"גארט?" קרא הקול.

לגארט לא הייתה ברירה. הוא קפא במקום, הוריד את הברדס, פנה והביט על אחיו, אשר התקרב בתנועות שמחות של ואלס.

"מה אתה עושה כאן?" שאל גודפרי.

גארט פתח את פיו, אבל אז סגר אותו, נתקה ממחסור במילים.

"אנחנו יצאנו לטיול," התנדב פירט, בניסיון להמציל אותו.

"לטיול, הא?" אחד מאנשיו של גודפרי לעג לפירט, בקול נשי גבוה. חבריו צחקו גם כן. גארט ידע שאחיו וכל חבריו שפטו אותו על הנטייה שלו – אבל בקושי היה אכפת לו כרגע. הוא רק היה צריך לשנות את הנושא. הוא לא רצה שיתחילו לתהות מה עשה כאן.

"מה אתה עושה כאן?" שאל גארט, הופך את השולחנות.

"נפתחה מסבאה חדשה, ליד סאוטווד," ענה גודפרי. "אנחנו בדיוק ניסינו אותה. האייל הטוב ביותר בממלכה. רוצה קצת?" שאל הוא, מושיט חבית.

גארט הנהן בראשו בזריזות. הוא ידע שחייב היה להסיט את תשומת לבו, ושקל כי הדרך הטובה ביותר תהיה לשנות את הנושא, לנזוף בו.

"אבה היה זועם אם היה מוצא אותך שותה במהלך היום," אמר גארט. "אני מציע שתוריד את זה ותחזור לחצר."

זה הצליח. גודפרי קדר, וברור היה כי לא חושב יותר על גארט, אלה על אביו ועל עצמו.

"וממתי לך אכפת ממה שאבא צריך?" השיב הוא.

לגארט היה מספיק. לא היה לו זמן לבזבז עם השיכור. הוא הצליח במה שתכנן, הסיט את דעתו, וכעת, בתקווה, הוא לא יחשוב עמוק מדי על הסיבה שבגללה נתקל בו כאן.

גארט הסתובב ומיהר במורד השביל, שומע את קולם המלגלג מאחוריו כשהלך. לא היה אכפת לו יותר. בקרוב, יהיה זה הוא שיצחק האחרון.

פרק ארבע עשרה

טור ישב מאחורי שולחן העץ, עובד במרץ על החץ וקשת הערוכים בחלקים. לידו ישב ריס, יחד עם מספר חברי הלגיון נוספים. הם כולם היו מכופפים מעל נשקם, עובדים קשה על חריטת הקשת ומתיחת המיתר.

"לוחם יודע כיצד לקשור את הקשת שלו בעצמו," צעק קולק, בעוד שהתהלך לכאן ולכאן בין שורות של בנים, נשען מעליהם, בוחן את עבודת כל אחד מהם. "המתיחה צריכה להיות נכונה בדיוק.תמתחו חלש מידי, והחץ שלכם לא יגיע למטרתו. חזק מידי, וההכוונה שלכם לא תהיה אמינה. נשקים נשברים בזמן קרב. נשקים נשברים בזמן מסעות. עליכם לדעת כיצד לתקן אותם בעודכם בדרך. הלוחם הטוב ביותר הוא גם נפח, נגר, סנדלר, מתן כל דברים שבורים. ואינכם באמת מכירים את נשקכם, עד שלא תיקנתם אותו בעצמכם."

קולק עצר מאחורי טור ונשען מעבר לכתפו. הוא חטף את קשת העץ מאחיזתו של טור, המיתר מכאיב לכף ידו ברגע שמשך.

"המיתר אינו מתוח מספיק," נזף הוא. "הוא עקום. תשמש בנשק כזה בזמן קרב, ותמות בטוח. והשותף שלך ימות לצדך."

קולק טרק את הקשת חזרה על השולחן והמשיך הלאה; כמה מהבנים האחרים גיחכו. טור הסמיק בעודו תופס במיתר שוב, מותח אותו מתוח ככל האפשר, ועוטף אותו מסביב לחריץ של הקשת. הוא עבד על זה שעות, שיאו של היום המתיש של עבודה על משימות בזויות.

רוב האחרים התאמנו, התנצחו, נלחמו בחרבות. הוא הביט החוצה וראה במרחק את אחיו, שלושתם, צוחקים בעוד שחרבות העץ שלהם מתנגשות; כמו תמיד, טור הרגיש שהם השיגו את היד העליונה בזמן שאותו השאירו מאחור בצלם. זה לא היה הוגן. הוא חש יותר ויותר שלא היה רצוי כאן, כאילו לא היה חבר לגיון אמיתי.

"אל תדאג, אתה תתפוס את זה," אמר אוקונור הנמצא לידו.

כפות ידיו של טור היו משופשפות מניסיונות; הוא משך במיתר פעם אחת אחרונה, הפעם עם כל העוצמה שהייתה בו, ולבסוף, להפתעתו, זה נלחץ. המיתר התאים למשעי בתוך החריץ, טור מושך בו בכל כוחו, מזיע. הוא הרגיש תחושה חזקה של סיפוק, עכשיו שקשתו היה חזק כמו שצריך.

הצללים צמחו ארוכים יותר בזמן שטור ניגב את מצחו עם הצעד האחורי של כף ידו, ותהה כמה זמן עוד זה ימשך. הוא שקל מה זה להיות לוחם. בראשו, הוא ראה את זה אחרת. הוא דמיין לעצמו רק אימונים, כל הזמן. אבל הוא סבר שזה גם היה סוג של אימון.

"זה גם לא מה שאני הסכמתי עליו," אמר אוקונור, כאילו קרא את מחשבותיו. טור הסתובב, ונרגע מחיוכו התמידי של חברו.

"אני מגיע מהמחוז הצפוני," המשיך הוא. "גם אני חלמתי להצטרף ללגיון כל חיי. אני מניח שדמיינתי לעצמי התנצחויות וקרבות אינסופיים. לא את כל המשימות הבזויות האלו. אבל זה ישתפר. זה רק בגלל שאנחנו חדשים. זוהי צורה של טקס התקבלות. נראה שיש כאן היררכיה. אנחנו גם הצעירים ביותר. אני לא רואה את בני התשע עשרה עושים את כל זה. זה לא יכול להימשך לנצח. חוץ מזה, זוהי מיומנות שימושית ללמוד אותה."

נשמע צופר. טור הביט לעבר וראה את שאר הלגיון נאסף ליד קיר אבן ענקית במרכז השדה. כבלים כיסו אותו באריג, במרווח של כל עשרה צעדים. הקיר היה לפחות שלושים פוט בגובה, ומעורמים בתחתיתו היו ערימות של קש.

"למה אתם מחכים?" צעק קולק. "זוזו!"

הכסופים הופיעו בכל מקום מסביבם, צועקים, ולפני שטור הבין את זה, הוא והשאר קפצו מספסלם ורצו מעבר השדה אל הקיר.

בקרוב הם נאספו שם כולם, עומדים מול הכבלים. באוויר נשמע זמזום נרגש כשכל חברי הלגיון עמדו ביחד. טור נסער סוף-סוף להיות כלול יחד עם האחרים, ומצא את עצמו נמשך אל ריס, אשר עמד עם חבר אחר שלו. אוקונור הצטרף אליהם.

"תמצאו בזמן הלחימה שרוב הערים במוצרות," רעם קולק, מביט על פניהם של הבנים. "פריצת מבצרים הינה עבודתם של חיילים. במצור טיפוסי, משומשים כבלים וווים מתמודדים, בדומה לאלה הזרוקים מעבר לחומה הזו, וטיפוס על הקיר הוא אחד הדברים המסוכנים ביותר שתתקלו בו בזמן הקרב. במקרים כמה מקרים תהיו חשופים יותר, פגיעים יותר. האויב ישפוך עליכם עופרת מותכת. הם ירו עליכם חצים. יפילו אבנים. אתם לא מתפסים את הקיר עד שהרגע אינו מושלם. וכשאתם עושים זאת, אתם חייבים לתפס כדי להציל את חייכם – אחרת אתם מסתכנים למות.

קולק לקח נשימה עמוקה, ואז צעק: "התחילו!"

בכל מקום מסביבו בנים זנקו לפעולה, כל אחד אחראי על כבל. טור מיהר אל אחד פנוי והיה מוכן לתפוס בעדו כשילד מבוגר יותר הושיט את ידו ראשון, נתקל בו כדי להזיזו מהדרך. טור נטרף ואחז את הכבל הקרוב ביותר שיכל למצוא, עבה, מפתיל מסוקס. לבו של טור הלם בעוד שהחל לטפס את דרכו בקושי במעלה הקיר.

היום הפך לערפלי, ורגליו של טור החליקו על האבן. עדיין, הוא סיים בזמן טוב ולא יכל שלא לשים לב כי היה מהיר יותר מהרבה אחרים, כמעט לוקח ראשוניות כשטיפס את דרכו למעלה. בפעם הראשונה היום הוא התחיל להרגיש טוב, התחיל להרגיש תחושה של גאווה.

לפתע, משהו קשה טרק בכתפו. הוא הביט למעלה וראה חברים של כסופים על פסגת הקיר, זורקים למטה אבנים קטנות, מקלות, כל מיני צורות של פסולת. הילד על הכבל לצדו של טור הושיט את אחת מידיו למעלה כדי להגן על פניו, איבד את אחיזתו ונפל לאחור, למטה על האדמה. הוא נפל עשרים רגל טובות, ונחת על ערימה של קש מתחת.

טור התחיל לאבד אחיזה גם כן, אבל איכשהו הצליח להחזיק מעמד. אלה ירדה מלמעלה והכתה את טור חזק על גבו, אבל הוא המשיך לטפס. הוא עשה זמן טוב והתחיל לחשוב שאולי אפילו יהיה הראשון על הפסגה, כשלפתע, הוא הרגיש בעיתה חזקה בצלעות. הוא לא הבין מאיפה היא הגיעה, עד שלא הביט לעבר וראה את אחד הבנים שהיה לידו, מתנדנד לצדדים. לפני שטור הצליח להגיב, הילד בעת בו שוב.

הפעם טור איבד את אחיזתו ומצא את עצמו מושלך לאחור, באוויר, נכשל. הוא נחת על גבו בתוך הקש, המום אבל לא פצוע.

טור טיפס בקושי על ידיו וברכיו, טופס נשימה, והביט מסביב. בכל מקום מסביבו, בנים היו נופלים כמו זבובים, נוחתים בתוך הקש, לאחר שבעטו בהם או אחרי שגרפו אחד את השני – או במידה ולא זה או לא זה, נבעטו על ידי חברי הכסופים. אלו שלהם זה לא קרה, חבליהם נחתכו, לכן הם הגיעו להתרסקות גם כן. אפילו לא אחד מהחבורה לא הגיע לפסגה.

"על הרגליים שלכם!" צעק קולק. טור קפץ למעלה, כמו גם כל השאר.

"חרבות!"

הבנים רצו כמו אחד אל מדף ענקי של חרבות עץ. טור הצטרף אליהם ותפס אחד, המום עד כמה כבד הוא היה. הוא שקל פי שתיים יותר מכל נשק שהרים אי פעם. הוא בקושי הצליח להחזיק אותו.

"חרבות כבדים, התחילו!" הגיע הצעקה.

טור הביט למעלה וראה את הגולם הענקי ההוא, אלדן, האחד שתקף אותו ראשון כשנפגש טור עם הלגיון. טור זכר אותו טוב מדי, משום שפניו עדיין כאבו מהחבורות שאלדן השאיר לו. הוא הסתער עליו למטה, חרב גבוה בידו, מבט של זעם על פניו.

טור הרים את חרבו הרגע האחרון והצליח לחסום את מכתו של אלדן, אבל החרב הייתה כבדה כל כך, הוא בקושי הצליח להחזיק מעמד. אלדן, גדול יותר וחזק יותר, הושיט את ידיו מסביב ובעט חזק בצלעותיו של טור.

טור נפל על ברכיו בכאב. אלדן הסתובב סביב שוב כדי לסדק אותו בפנים, אבל טור הצליח להושיט את ידיו ולחסום את המכה רגע אחד לפני. אבל אלדן היה מהי מדי ו חזק מדי; הוא הסתובב סביב וחתך את טור ברגלו, והפיל אותו על צדו.

קהל קטן של בנים התאסף סביבם, מעודדים וצועקים, כשקרבם הפך למרכז תשומת הלב. נראה שהם כולם הריעו לאלדן.

ארד הוריד את חרבו שוב, חותך בחוזקה, וטור התגלגל מהדרך, המכה בקושי החמיצה את גבו. לטור היה יתרון זמני והוא ניצל אותו – הוא הסתובב סביב והכה את הגולם חזק מאחורי ברכו. הייתה רו נקודה רכה, ומספיקה בכדי להפיל אותו אחורה, ואז למטה, בעודו מועד על חזיתו.

טור ניצל את ההזדמנות לעלות על רגליו. אלדן קם, פניו אדומים, זועם חזר יותר מאי פעם, וכעת השניים עמדו פנים מול פנים.

טור ידע שלא יכל פשוט לעמוד שם; הוא הסתער והניף. אבל חרב התרגול הזאת הייתה עשויה עץ משונה והייתה פשוט כבדה מדי; תנועתו הייתה קלה לקרוא. אלדן חסם אותה בקלות, ואז תחב את טור חזר בצלעותיו.

החבטה פגע במקום רך, וטור כרע ברך והפיל את חרבו, האוויר הוכתה ממנו.

הבנים האחרים צעקו בתענוג. טור כרע שם ברך, לא חמוש, והרגיש את קצה חרבו של אלדן תקוע לתוך בסיס גרונו.

"הכנע!" דרש אלדן.

טור נעץ בו מבט, הטעם המלוח של הדם על שפתו.

"לאולם לא," אמר הוא, מתנגד.

אלדן העווה את פניו, הרים את חרבו, והתכונן להוריד אותה למטה. לא היה לטור דבר שיכל לעזור. צפתה לו פגיע עצומה.

בעוד שהחרב ירדה למטה, טור עצם את עיניו והתרכז. הוא הרגיש את העולם נעצר, הרגיש את עצמו עובר אל מימד אחר. לפתע יכל להרגיש את הנפת החרב באוויר, את תנועתה, והוא גרם ליקום לעצור אותו.

הוא הרגיש את גופו מתחמם, רועד, ובעוד שהתרכז, הוא הרגיש שמשהו קרה. הוא הרגיש שמסוגל לשלוט בזה.

לפתע, החרב קפא באוויר. טור הצליח איכשהו לעצור בעדה על ידי שימוש בכוחותיו.

בזמן החזיק אלדן את חרבו, מבולבל, טור השתמש בכוח המוח שלו כדי לאחוז ולסחוט את שורש כך ידו. הוא לחץ חזק וחזק יותר במוחו, ותוך רגעים, אלדן הוציא צעקה והפיל את החרב.

כל הבנים נשתקו, בעודם עומדים קפואים, מביטים למטה על טור עם עיניים פקוחות רחב בתדהמה ופחד.

"הוא שד!" צעק אחד.

"מכשף!" צעק אחר.

טור נהיה המום. לא הייתה לו תפיסה של מה שעשה הרגע. אבל הוא ידע שזה לא היה נורמאלי. הוא היה בו זמנית גאה ומבויש, מעודד ומפוחד.

קולק צעד קדימה, לתוך המעגל, נעמד בין טור לאלדן.

"זהו לא מקום לקסמים, ילד, מי שלא תהיה," נזף הוא בטור. "זהו מקום לקרב. אתה הפרתה את חוקי הלחימה. אתה תחשוב על מה שעשית. אני אשלך

אותך למקום של סכנה אמיתית, ונראה עד כמה טוב הקסמים שלך יגנו עליך שם. תתייצב בפטרול המשמר בקניון."

נשמעה התנשפות בקרב הלגיון, והם כולם השתתקו. טור לא הבין בדיוק מה זה היה אומר, אבל ידע שמה שזה לא יהיה, זה לא יכל להיות טוב.

"אינך יכול לשלוח אותו אל הקניון!" התנגד ריס. "הוא חדש מדי. הוא יכול להיפגע."

"אני אעשה כל מה שאבחר לעשות, ילד." עוות קולק את פניו על ריס. "אביך אינו כאן כדי להגן עליך. או אותו. ואני מנהל את הלגיון. כדאי שתשמור על הפה שלך – רק בגלל שאתה בן מלוכה, אל תחשוב שוב מותר לך יכול לדבר שלא כשורה."

"בסדר," השיב ריס. "אז אני אצטרף אליו!"

"גם אני!" צלצל קולו של אוקונור הצועד קדימה.

קולק בחן אותם במבטו והנהן בראשו באיטיות.

"טיפשים. זוהי בחירתכם. הצטרפו אליו אם אתם רוצים."

קולק פנה והביט על אלדן. "אל תחשוב שאתה תצא מזה בקלות כל כך גם כן," אמר הוא לו. "אתה התחלת את הקרב הזה. אתה חייב לשלם את המחיר גם. אתה תצטרף אליהם לפטרול הלילה."

"אבל אדוני, אתה לא יכול לשלוח אותי לקניון!" מחא אלדן, עיניו פקוחות רחב מפחד. הייתה זו הפעם הראשונה שטור ראה אותו מפחד ממשהו.

קולק לקח צעד קדימה, קרוב אל אלדן, והרים את ידיו אל ירכיו. "אני לא?" אמר הוא. "לא רק שאני יכול לשלוח אותך – אני יכול גם להשליך אותך לתמיד, החוצה מהלגיון הזה, ואל הפינות המרוחקות ביותר בממלכתי, אם תמשיך להתווכח איתי."

אלד הביט הצידה, סמוק מדי כדי להגיב.

"עוד מישהו רוצה להצטרף אליו? קרע קולק.

הבנים האחרים, גדולים יותר וחזקים יותר הביטו ה צידה מפוחדים. טור לגם בעודו מסתכל מסביב על פרצופים מתוחים, ותוהה עד כמה גרוע הקניון יכל להיות.

פרק חמש עשרה

טור הלך בדרך עפר דרוכה היטב, עם ריס, אוקונור ואלדן לצדו. ארבעתם בקושי החליפו מילה אחד עם השני מאז שעזבו, עדיין המומים. טור הביט על ריס ואוקונור עם הרגשה של תודה שלא ידע כמותה לפני. הוא בקושי האמין שהם שמו את עצמם על הקו בשבילו ככה. הוא הרגיש שמצא חברים אמיתיים, יותר כמו אחים. לא היה לו מושג מה חיכה להם בקניון, אבל מה שלא היה, הוא היה שמח שיש לו אותם לצדו.

אלדן ניסה שלא להסתכל עליהם. טור ראה אותו בועט באבנים, נחנק מזעם, ראה כמה מעוצבן ומדורדר היה להיות פה, מפטרל איתם. אבל טור לא הרגיש שום חמלה כלפיו. כמו שקולק אמר, הוא התחיל את הדבר. הגיע לו בצדק.

ארבעתם, קבוצת אספסוף, המשיכה בדרך במעקב אחר ההוראות. הם הלכו במשך שעות, היה כבר מאוחר בצהריים, ורגליו של טור התחילו להתעייף. בנוסף, הוא היה רעב. נצנו לו רק קערה קנה של בקושי נזיד לארוחת צהריים והוא כיווה שאוכל כלשהו יחכה להם ביעדם הסופי, מה שהו לא יהיה.

אבל היו לו דאגות גדולות יותר מזה. הוא הביט למטה על מדי שריונו, וידע שלא היו נותנים לו אותם לולא הייתה סיבה מוצדקת לכך. לפני שנשלחו, לארבעתם ניתנו מדי שריון נושאי הכלים חדשים: עור, מכוסה בשריון שרשרת. ניתן להם גם חרב קצר ממתכת גסה – בקושי הפלדה המיטבית ממנה התיכו את חרבות האבירים, אבל לחלוטין עדיף על כלום. ההרגשה שיש לך נשק משמעותי במותניך הייתה הרגשה טובה – בנוסף, כמובן, למקלע שלו, אשר עדיין סחב איתו. למרות שידע שאם היו הם נתקלים בצרות אמיתיות היום, המדים והנשקים שניתנו להם עלולים לא להספיק. הוא השתוקק לשריונות ונשקים של העוקבה שלו בלגיון: חרבות בינוניות וארוכות ממתכת מיטבית, חניתות קצרות, אלות, פגיונות, רמחים. אבל אלו היו שייכים לבנים של תהילה וכבוד, ממשפחות מפורסמות, שיכלו לאפשר לעצמם דברים כאל. זה לא היה טור, בנו של רועה צאן פשוט.

בעוד שצעדו בדרך האינסופית לתוך שקיעת השמש השני, הרחק מהשערים המברכים של חצר המלך, לכיוון המחצה המרוחקת של הקניון, טור לא יכל שלא להרגיש שכל זה הייתה באשמתו. מסיבה כלשהי, שאר חברי הלגיון החליטו שלא לאהוב אותו, כאילו שהתרעמו מנוכחותו. זה לא הסתדר לו בכלל, ונתן הרגשה טובענית. כל חייב לא רצה דבר יותר מאשר להצטרף אליהם. כעת, הוא הרגיש שהתרסק לתוך זה על ידי רמייה; האם אי פעם יתקבל באמת על ידי עמיתיו?

עכשיו, בנוסף להכל, בררו אותו מכולם לצעוד למשמרת קניון. זה לא היה הוגן. הוא לא התחיל את המאבק, וכשהשתמש בכוחותיו, מה שהן לא היו, זה לא היה בכוונה. הוא עדיין לא הבין אותם, לא ידע מאיפה הן באים, כיצד זימן אותם, או כיצד לכבות אותם. הוא לא צריך להיות מוענש על כך.

לא היה לטור מושג מה הייתה הכוונה מאחורי משימת הקניון, אבל לפי הבעותיהם של האחרים, ברור היה, שהיא לא הייתה נחשקת. הוא תהה אם הצעידו אותו בכדי שייהרג, אם זו הייתה דרכם לאלץ אותו לעזוב את הלגיון. הוא היה נחוש שלא לוותר.

"כמה רחוק יותר יכול הקניון להיות?" שאל אוקונור, שובר את השתיקה.

"לא רחוק מספיק," השיב אלדן. "לא הינו בבלגן הזה אם לא טור."

"אתה התחלת את המריבה, אתה זוכר?" התערב ריס.

"אבל נלחמתי נקי, והוא לא," מחא אלדן. "חוץ מזה, מגיע לו."

"למה?" שאל טור, חפץ לדעת את התשובה לשאלה אשר בערה בתוכו כבר זמן מה. "למה הגיע לי?"

"כי אתה לא שייך פה איתנו.אתה גנבת את המקום שלך בלגיון. את אותנו השאר בחרו. אתה נלחמת את דרכה פנימה."

"אבל אין זה מה שהלגיון עושה? נלחם?" ענה ריס. "הייתי טוען שלטור מגיע המקום הזה יותר מאשר לרבים מאיתנו. אותנו פשוט בחרו. הוא התאבק ונלחם כדי להשיג את מה שלא היה נתון לו."

אלדן משך בכתפיו, לא מורשם.

"החוקים הם החוקים. אותו לא בחרו. הוא לא אמור להיות איתנו. זה למה רבתי איתו."

"טוב, אתה לא תגרום לי ללכת," השיב טור, אי יציבות בקולו, נחוש להיות מקובל.

"אנחנו נראה בקשר לזה," מלמל אלדן באפלות.

"ולמה בדיוק אתה מתכוון בזה?" שאל אוקונור.

אלדן לא התנדב לדבר יותר והמשיך ללכת בדממה. בטנו של טור נמתח. הוא לא יכל שלא לחוש כי רכש יותר מדי אויבים, למרות שלא הבין מדוע. הוא לא אהב את התחושה.

"על תשים לב עליו," אמר ריס, חזק מספיק כדי שאחרים ישמעו. "לא עשית שום דבר לא נכון. הם שלחו אותך לקניון משום שרואים בך פוטנציאל. הם רוצים להקשיח אותך, אחרת לא היו טורחים. אתה גם תחת מבטיהם כיוון שאבי הבליט אותך. זה הכול."

"אבל מה שה משמרת קניון?" שאל הוא.

ריס כחכח בגרונו, נראה חרד.

"מעולם לא עשיתי אותה בעצמי. אבל שמעתי סיפורים. מכמה מהילדים המבוגרים יותר, ומאחי. זוהי משימת פטרול. אבל בצדו השני של הקניון."

"הצד השני?" שאל אוקונור, אימה בקולו.

"למה אתה מתכוון "הצד השני"?" שאל טור, אינו מבין.

ריס בחן אותו.

"מעולם לא הייתה בקניון?"

טור הרגיש שהאחרים מסתכלים עליו, והניד את ראשו במודעות עצמית.

"אתה צוחק," התיז אלדן.

"באמת?" לחץ אוקונור. "אפילו לא פעם אחת בחייך?"

טור הניד את ראשו מסמיק. "אבי אף פעם לא לקח אותנו לשום מקום. שמעתי עליו."

"בטח אף פעם לא היית מחוץ לכפר שלך, ילד," אמר אלדן. "נכון?"

טור משך בכתפיו בדממה.

"הוא לא היה," אמר אלדן, מפגין ספק. "לא יאומן."

"סתום," אמר ריס. "עזור אותו בשקט. זה לא הופך אותך ליותר טוב ממנו."

אלדן לגלג לריס והרים את ידו לרגע אל נרתיק חרבו, אבל אז ריפה אותה. כנראה, למרות שהיה גדול יותר מריס, הוא לא רצה להתגרות בבנו של המלך.

"הקניון הוא הדבר היחידי השומר על ממלכת הטבעת מאובטחת," הסביר ריס. "שום דבר אחר אינו עומד בינינו לבין ההמונים של העולם. אם הפראים היו פורצים אותו, אנחנו הינו גמורים. כל ממלכת הטבעת כולה מביטה עלינו, אנשי המלך, שנגן עליהם. יש לנו פטרולים המאבטחים אותו כל הזמן – לרוב בצד הזה, ולעטים, בצד השני. ישנו רק גשר אחד מעבר לו, רק דרך אחת פנימה או החוצה, והכסופים העליתים ביותר עומדי על משמרה יום ולילה.

טור שמע על הקניון כל חייו, שמע סיפורים מצמררים על רשע שהסתתר בצדו השני, האימפריה המרושעת המסיבית שסובבה את הטבעת, וכמה קרוב הם חיו לאימה. הייתה זו אחת הסיבות בגללה רצה להצטרף אל הלגיון המלכותי: כדי לעזור להגן על משפחתו וממלכתו. הוא שנא את הרעיון שאנשים אחרים היו אי שם תמיד מגנים עליו, בזן שהוא חיי את חיי הנוחות בין זרועותיה של הממלכה. הוא רצה לשת את חלקו בשרות ולעזור להילחם בהמונים המרושעים. הוא לא יכל לדמיין לעצמו שום דבר אמיץ יותר מאשר אותם האנשים המגנים על מעבר הקניון.

"הקניון הוא ברוחב של מייל, ומקיף את הטבעת כולה," הביר ריס. "אין זה קל לפרוץ אותו. אבל כמובן שאנשינו הם לא הדבר היחיד ששומר את ההמונים במרחק. יש שם מיליוני יצורים אלה, ואם היו רוצים להציף את הקניון הזה, על ידי כוח טהור של רצונם, הם היו יכולים בן רגע. כוח אדם שלנו רק עוזר להשלים את מגן האנרגיה של הקניון. הכוח האמיתי המונע מהם מלפרוץ פנימה הוא הכוח של החרב."

טור הסתובב. "החרב?"

ריס הביט עליו.

"חרב הגורל. אתה מכיר את האגדה?"

"הכפרי התמים הזה בטח אפילו לא שמע עליו," לעג אלדן.

"בטח שאני מכיר אותה," התיז טור בחזרה, מגן על עצמו. לא רק שהכיר אותה, אלא שגם בילה ימים רבים מהרהר באגדה במהלך כל חייו. הוא תמיד רצה לראות אותו. חרב הגורל האגדי, החרב הקסום שהאנרגיה שלו הגנה על הטבעת, מילאה את הקניון בכוח חזק, אשר הגן על הטבעת מפולשים.

"החרב נמצאת בחצר המלך?" שאל טור.

ריס הנהן בראשו.

"הוא נמצא במשפחת המלוכה למשך דורות. בלעדיו, הממלכה הייתה שום דבר. הטבעת הייתה מוצפת אויבים."

"אם אנחנו מוגנים, אז למה לטרוח לפטרל את הקניון בכלל?" שאל טור.

"החרב חוסמת רק את האיומים עיקריים, "הסביר ריס. "יצור רשע קטן ומנודה יכול לחמוק פנימה פה ושם. זה למה צריכים את האנשים שלנו. יצור אחד יכול לחצות את הקניון, או אפילו קבוצה קטנה שלהם – הם עלולים להיות אמיצים עד כדי כך בכדי לנסות לחצות את הגשר, או שהם יכולים להתנהל בחשאיות ולתפס למטה בקירות הקניון בצד אחד ולמעלה בצד שני. זוהי עבודתנו לשמור שיישארו בחוץ. אפילו יצור אחד יכול לגרום להרבה נזק. לפני שנים, אחד כזה התגנב פנימה ורצח את מחצית הילדים בכפר לפני שתפסו אותו. החרב עושה את מרבית העבודה, אבל אנחנו חלק חיוני."

טור אגר את כל זה לתוכו, תוהה. הקניון נראה כל כך עצום, המשימה שלהם כל כך חשובה, הוא בקושי האמין שיהיה חלק מהמטרה האדירה הזו.

"אבל אפילו עם כל התיאורים האלו, לא הברתי את זה טוב מספיק," אמר ריס. "יש יותר לקניון הזה מאשר רק זה." הוא השתתק.

טור הביט בו וראה משהו כמו פחד או תהיה בעיניו.

"איך אני יכול להסביר את זה?" אמר ריס, מתקשה למצוא את המילים המתאימות. הוא כחכח בגרונו. "הקניון הרבה יותר גדול מכולנו. הקניון הוא..."

"הקניון הוא מקום לגברים," הגיע קול מרגיע.

הם פנו כולם לכיוון הקול, ונשמעו רקיעות סוס.

עיניו של טור התרחבו. בריצה קלה לידם, מקושט בשריון שרשרת מלא, עם נשק ארוך ומבריק לצידו של סוסו המדהים, היה ארק. הוא חיך אליהם מלמעלה, בעוד שעיניו מתרכזות בטור.

טור הביט למעלה בהלם.

"זהו מקום שיעשה ממך גבר," הוסיף ארק,"אם אינך אחד כבר עכשיו."

טור לא ראה את ארק מאז תחרות ההתכתשות שלו, והרגיש הקלה גדולה מנוכחותו, זה שהיה איתם אביר אמיתי בעוד שצעדו לעבר הקניון – ולא פחות מארק עצמו. טור הרגיש בלתי מנוצח כשהיה הוא לידם, וקיווה שיבוא איתם.

"מה אתה עושה כאן?" שאל טור. "האם אתה מלווה אותנו?" שאל הוא, מקווה שלא נשמה להוט מדי.

ארק נשען לאחור וצחק.

"אל דאגה, ידידי הצעיר," אמר הוא. "אני באה איתכם."

"באמת?" שאל ריס.

"זוהי מסורת עבור אחד חברי הכסופים ללוות את חברי הלגיון בפטרול הראשון שלהם. אני התנדבתי."

ארק פנה והביט למטה על טור.

"אחרי הכל, אתה עזרת לי אתמול."

טור הרגיש את לבו מתחמם, רומם על ידי נוכחותו של ארק. כמו כן, הוא הרגיש מורם למעלה בעיניהם של חבריו. הנה הוא היה, מלווה על ידי האביר הדגול ביותר של הממלכה, בזמן שהתקדמו לכיוון הקניון. חלק גדול מפחדו התפוגג.

"כמובן, לא אצא לפטרול איתכם," הוסיף ארק. "אבל אוביל אתכם אל מעבר לגשר, ולתוך המחנה שלכם. תהיה זו חובתכם לצאת לפטרול, לבדכם, משם."

"זהו כבוד גדול, אדוני," אמר ריס.

"תודה לך," הדהדו אוקונור ואלדן.

ארק הביט למטה על טור וחיך.

"אחרי הכול, אם אתה הולך להיות נושא הכלים הראשון שלי, איני יכול להרשות לך למות בינתיים."

"ראשון?" שאל טור, לבו מחסיר פעימה.

"פייטגולד שבר את רגלו בתחרות ההתכתשות. הוא יישאר בחוץ לפחות שמונה שבועות. אתה נושא הכלים הראשון שלי כעת. והאימונים שלנו יכולים כבר להתחיל, לא כך?"

"כמובן, אדוני," השיב טור.

ראשו של טור התחיל לשוט. בפעם הראשונה בזמן מה, הו הרגיש שהמזל סוף-סוף פונה לכיוונו. עכשיו הוא היה נושא הכלים הראשון לאביר הדגול ביותר מכולם. הוא הרגיש כאילו קפץ קפיצת צפרדע מעל כל חבריו.

חמישתם המשיכו הלאה, לכיוון מערב, לתוך השמש השוקעת, ארק הולך לאט על סוס לצידם.

"אני מניח שהייתה בקניון, אדוני?" שאל טור.

"פעמים רבות," השיה ארק. " בפטרול הראשון שלי הייתי בגילך, האמת."

"ואיך הוא היה לך?" שאל ריס.

כל ארבעת הבנים הסתובבו והביטו על ארק, העטוף בתשומת לב. ארק המשיך לרכב זמן מה בדממה, מביט ישירות מלפניו עם לסת קבוע במקום.

"הפעם הראשונה שלך היא התנסות שאתה מעולם לא תשכח. קשה להסביר את זה. זהו מקום משונה, זר, מסתורי ויפה. בצד השני מחכה סכנה בלתי ניתנת לדמיין. הגשר שחוצים אליו הוא ארוך ותלול. רבים מאיתנו מפטרלים – אבל אתה תמיד מרגיש לבד. זוהי הטבע במיטבה. האדם מתרסק מנוכחות בצלה. אנשינו פטרלו אותה במשך מאות שנים. זהו טקס מעבר. אינך מבין את הסכנה במלאה בלי זה; אינך יכול להפוך לאביר בלי זה."

הוא נפל חזרה לתוך שתיקה. ארבעת הבנים הביטו אחד על השני בוחלים.

"אז עלינו לצפות להתכתשות בצד השני?" שאל טור.

ארק משך בכתפיו.

"הכול אפשרי, ברגע שמגיעים אל הוואילדס. לא סביר. אבל אפשרי."

ארק הביט למטה על טור.

"האם אתה רוצה להיות נושא כלים דגול, ויום אחד, אביר דגול?" שאל הוא, מביט ישירות על טור.

לבו של טור דפק במהירות.

"כן, אדוני, יותר מכל דבר אחר."

"אז ישנם דברים שעליך ללמוד," אמר ארק. "הכוח אינו מספיק; זריזות אינה מספיקה; להיות לוחם מצוין אינו מספיק. יש משהו נוסף, משהו יותר חשוב מכל אלה."

ארק נפל חזרה לתוך שתיקה, וטור לא יכל להמתין יותר.

"מה?" שאל טור. "מה הדבר החשוב ביותר?"

"עליך להיות אמיץ לב," השיב ארק. "לעולם לא לפחד. עליך להיכנס ליער החשוך ביותר, קרב מסוכן ביותר, בקור רוח מלא. עליך לשאת את קרות הרוח הזו איתך, תמיד, בכל זמן שהו בכל מקום שתלך אליו. לעולם לא חרד, תמיד עם עיניים פקוחות. מעולם לא נינוח, תמיד חרוץ. אין לך יותר את המותרות הזו של האחרים שיגנו עליך. אינך אזרח יותר. הינך עכשיו אחד מאנשיו של המלך. התכונות הטובות ביותר ללוחם הן אומץ וקרות רוח. אל תהיה מפוחד מסכנה. תצפה לה. אבל אל תחפש אותה."

"הטבעת בה אנו חיים," הוסיף ארק, "הממלכה שלנו. נראה כאילו אנחנו, עם כל אנשינו, מגנים עליה מהמונים של העולם. אבל אנחנו לא. אנחנו מוגנים רק על ידי הקניון, ורק על ידי הכישופים שבתוכו. אנחנו חייב בתוך טבעת המכשף. אל תשכך את זה. אנחנו חיים ומתים על ידי כשף. אין כאן בטחון, ילד, על אף אחת מהצדדים של הקניון. קח מאיתנו את הכשף, קח את הקסם, ויישאר לנו כלום ושום דבר."

הם המשיכו ללכת בדממה למשך זמן מה, כש טור חזר על מילותיו של ארק שוב ושוב בראשו. הוא הרגיש כאילו ארק נתן לו מסר מוסתר, כאילו אמר לא שלא משנה איזה כוח היה לו, לא משנה איזה קסם יכל לזמן, לא היה זה משהו שצריך להתבייש ממנו. למעשה, היה זה משהו להתגאות בו, ומקור של כל האנרגיה בממלכה. טור הרגיש יותר טוב. הוא הרגיש ששלחו אותו אל הקניון בתור עונש על כך שהשתמש בכישוף שלו, והרגיש אשם לגבי זה; אבל כעת הוא הרגיש שכוחותיו, מה שהן לא היו, יכלו להפוך למקור לגאווה.

בזמן שהבנים האחרים נסחפו קדימה וארק וטור נשארו מאחוריהם, ארק הביט עליו למטה.

"הספקת כבר לרכוש אויבים חזקים בחצר," אמר הוא, חיוך משועשע על פניו. "אויבים רבים כמספר חברים, כפי שנדמה."

טור הסמיק, מבויש.

"איני יודע איך, אדוני. לא התכוונתי לכך."

"אויבים אינם נרכשים בכוונה. לעטים קרובות הם נרכשים עקב קנא. אתה הצלחת ליצור הרבה ממנה. אין זה בהכרח דבר רע. הינך מרכז ספקולציות רבות."

טור גירד את ראשו, מנסה להבין.

"אבל איני יודע למה."

ארק עדיין נראה משועשע.

"המלכה עצמה בראש רשימת אויבך. הצלחת איכשהו ליפול על צידה הרע."

"אמא שלי?" שאל ריס, מסתובב. "מדוע?"

"זוהי שאל הטובה מאור, אשר תהיתי לגביה בעצמי," אמר קארק.

טור הרגיש נורא. המלכה? אויב? מה הוא עשה לה? הוא לא יכל לבין את זה. איך יכל להיות אפילו חשוב מספיק כדי שתשים עליו לב? הוא בקושי ידע מה התרחש סביבו.

לפתע, נפל לו האסימון.

"האם היא הגורם לכך ששלחו אותי לכאן? אל הקניון" שאל הוא. ארק הסתובב והביט ישירות קדימה, פניו הפכו לרציניים.

"היא יכלה להיות," אמר הוא, שקוע בהרהורים.

טור תהה מה היו הכמות ועומק העוינות של האויבים אשר רכש. הוא מעד לתוך חצר שלא ידע עליה כלום. הוא רק רצה להיות שייך. הוא רק הלך בעקבות הלהט והחלום שלו, ועשה כל דבר אפשרי כדי להשיגו. הוא לא חשב שבמעשיו יעלה קנא או צרות עין. הוא עבר על זה במוחו, כמו על חידה, אבל לא יכל להגיע לתחתית של זה.

בעוד שטור גרר את המחשבות האלוף הם הגיעו אל פסגת התלולית, וכשהמראה התפרס מול עיניהם, כל מחשבות על משהו אחר התעופפו הרחק. נשמתו של טור נלקחה ממנו – ולא רק על ידי הרוח הסוערת החזקה.

מתפרס לפניהם, רחוק ככל שהעין יכלה לראות, נמצא הקניון. הייתה זו הפעם הראשונה שטור ראה אותו, והמראה הלם אותו כל כך עמוק שהוא נעמד משורש למקומו, לא מסוגל לזוז. היה זה הדבר האדיר והנהדר ביותר שראה אי פעם בחייו. התהום העצום בתוך האדמה נראה כאילו מתפרס עד אינסוף, מגושר רק על ידי גשר צר יחיד המיושר בחיילים. הגשר נראה כאילו מתפרס עד סוף העולם כולו.

הקניון היה מואר בירוקים וכחולים של השמש השנייה, והקרניים הנוצצות הוחזרו מקירותיו. כשהרגיש את רגליו שוב, טור התחיל ללכת עם האחרים, קרוב יותר ויותר אל הגשר, עד שהיה יכול להסתכל למטה, עמוק לתוך הצוקים של הקניון; הם נראו כאילו צנחו לתוך המעיים של האדמה. טור לא מסוגל היה אפילו לראות את התחתית, ולא ידע אם היה זה בגלל שלא הייתה לו תחתית, או בגלל שהייתה מכוסה בערפל. הסלע אשר יישר את הצוקים נראה כאילו גילו מיליון שנים, מעוצב עם תבניות אשר השאירו סערות מאות שנים לפניכן. היה זה המקום הקדמוני ביותר שראה אי פעם. לא היה לו מושג שהכוכב לכת שלו היה רחב כל כך, כל כך תוסס, כל כך מלא חיים.

היה זה כאילו הוא הגיע אל התחלת הבריאה.

טור שמע את האחרים מתנשמים לידו גם כן.

טור חשב על ארבעתם מפטרלים את הקניון הזה, וזה נראה מצחיק. הם התגמדו רק מהמראה שלו.

בעוד שהתקדמו לכיוון הגשר, החיילים התקשחו בשני הצדדים, נעמדים בדום, מפנים דרך לפטרול החדש. טור הרגיש את הדופק שלו עולה.

"איני רואה איך ארבעתנו יכולים בכלל לפטרל את זה," אמר אוקונור.

אלדן גיחך. "יש הרבה פטרולים לצידנו. אנחנו רק גלגל שיניים אחד בתוך המכונה."

בעוד שהלכו הם מעבר לגשר, הצלילים היחידים שנשמעו היו אלו של הרוח הצולפת, של מגפיהם, וששל סוסו של ארק ההולך לידם. הפרסות השאירו צליל חלול ומרגיע, הדבר האמיתי היחידי בו יכל טור להיאחז במקום הסוריאליסטי הזה.

אף אחד מהחיילים, אשר כולם עמדו בדום בנוכחותו של ארק, לא הוציא מילה בעוד שעמד על המשמר. הם עברו משהו כמו מאה מהם.

טור לא יכל שלא לשים לב, על היתדות כל כמה צעדים לאורך המעקה היו משופדים ראשיהם של הפולשים הברברים. חלק היו עדיין טריות, עם דם שעדיין טפטף.

טור הסית את מבטו. המראה עשה את הכול אמיתי מדי. הוא לא ידע אם היה מוכן לזה. הוא ניסה שלא לדמיין את ההתנגשויות הרבות, אשר היו חייבות לייצר את הראשים האלו, החיים שנאבדו, ומה שחיכה לו בצד השני. הוא תהה אם הם יצליחו לחזור חזרה. האם זו הייתה המטרה של כל המסע הזה? להרוג אותו?

הוא הביט אל מעבר לקצה, על הצוקים הנעלמים האינסופיים, ושמע צווחה של ציפור מרוחקת; היה זזה קול שלא שמע לפני זה אף פעם. הוא תהה איזה סוג ציפור זו הייתה, ואיזה חיות אקזוטיות נוספות הסתתרו בצד השני.

אבל לא היו אלה החיות, אשר הטרידו אותו באמת, או אפילו הראשים על היתדות. יותר מכול הייתה זו התחושה של המקום הזה. הוא לא יכל להגיד אם היה זה הערפל, או הרוח המייללת, או הרוחב של השמיים הפתוחים, או האור של השמש השוקעת – אבל משהו במקום הזה היה סוריאליסטי כל כך, שזה השליח אותו. עטף אותו. הוא הרגיש אנרגיה קסומה כבדה תלויה מעליהם. הוא תהה אם זה היה מההגנה של החרב, או מאיזה כוח עתיק אחר. הוא הרגיש כאילו לא רק חצה מסה של אדמה, אלא שחצה לתוך מימד קיום אחר.

רק לפני כמה ימים קצרים הוא רעה כבשים בכפר הקטן שלו. נראה זה לא יאומן שעכשיו, בפעם הראשונה בחייו, הוא יבלה את הלילה, לא מוגן, בצדו האחר של הקניון.

פרק שש עשרה

בעוד שהשמש התחילה להעלם מהרקיע –תערובת של ארגמן כהה עם כחול אשר נראה כאילו עטף את היקום – טור צעד עם ריס, אוקונור ואלדם במורד המסלול אשר הוביל אותם לתוך היער של וואילדס. טור מעולם לא היה קופצני כל כך בחייו. כעת היו אלה רק ארבעתם, ארק נשאר במחנה, ולמרות ההתכתשויות שלהם, טור חש שיצטרכו אחד את השני עכשיו יותר, מאשר אי פעם. הם היו חייבים להתאחד בעצמם, ללא ארק. לפני שנפרדו, ארק אמר להם לא לדאוג, שהוא יישאר בבסיס וישמע את הקריאות שלהם, ויגיע במידה ויצטרכו אותו.

זה נתן לתור בטחון מעט כרגע.

בעוד שהיערות הצטמצמו עליהם, טור הביט מסביב על המקום האקזוטי הזה, רצפת היער מיושרת בקוצים ופירות מוזרים. הענפים של עצים רבים מסוקסים ועתיקים, כמעט נוגעים אחד בשני, כל כך קרוב לעטים היה צריך טור להתכופף. היו להם קוצים במקום עלים, אשר בלטו בכל מקום. גפנים צהובים היו תלויים למטה בכל מקום, וטור עשה את הטעות של להושיט את ידו כדי לדחוף גפן אחד מתוך פניו, רק בכדי להבין שהיה זהו נחש. הוא צעק וקפץ מהדרך בדיוק ברגע הנכון.

הוא ציפה שהאחרים יצחקו ממנו, אבל גם הם נענו מפחד. בכל מקום מסביבם היו הקולות הזרים של חיות אקזוטיות. חלק היו נמוכים וגרוניים, חלק היו גבוהים וצווחניים. חלק הדהדו מרחוק; אחרים בקרבה בלתי אפשרית. הדמדומים ירדו מהר מדי, בעוד שהם עשו את דרכם עמוק יותר לתוך היער. טור הרגיש בבטחה שבכל רגע הם יכלו לתפוס אותם בתוך ארב. בעוד שהשמיים התחילו להפוך לאפלים יותר, נהיה קשה יותר לראות אפילו את פניהם של השותפים למשימה שלו. הוא אחז בידית חרבו חזק כל כך שפרקי האצבעות שלו נהיו לבנים, בעוד שידו השנייה אחזה במקלע שלו. האחרים חיבקו את נשקם גם כן.

טור אימץ את עצמו להיות חזק, בטוח בעצמו, ואמיץ לב, כמו שאביר טוב חייב להיות. כמו שארק הדריך אותו. היה עדיף לו לפגוש את קצו עכשיו מאשר לעולם לפחד ממנו. הוא ניסה להרים את סנטרו וללכת בביטחון קדימה, אפילו להגביר את קצב הליכתו וללכת כמה צעדים לפני האחרים. לבו פעם חזק, אבל הוא הרגיש כאילו הפנה את פניו אל הפחדים שלו.

"לאיזה מטרה בדיוק אנחנו מפטרלים?" שאל טור.

ברגע שאמר זאת, הבין שאולי הייתה זו שאלה טיפשית, וציפה מאלדן לעשות ממנו צחוק.

אבל להפתעתו, שמע רק את השקט בחזרה. טור הביט לעבר וראה את הלבנים של עיניו של אלדן, והבין שהוא היה עוד יותר מפוחד ממנו. העובדה הזו, לפחות, נתנה לטור קצת ביטחון. טור היה קטן יותר וצעיר יותר ממנו, והוא לא נכנע לפחד הזה.

"האויב, אני מניח," אמר ריס לבסוף.

"ומי זה?" שאל טור. "איך הוא נראה?"

"יש כאן כל מיני סוגים של אויבים," אמר ריס. "אנחנו בתוך הוואילדס עכשיו. יש כאן לאומים של פראים, כל מיני סוגים וגזעים של יצורים מרושעים."

"אבל מה הטעם בפטרול שלנו?" שאל אוקונור. "איזה שינוי אנחנו נוכל לעשות בביצועו? אפילו אם נהרוג אחד או שניים, האם זה יעצור את המיליון מאחוריהם?"

"אנחנו כאן כדי לימור בליטה," ענה ריס. "אנחנו כאן כדי לעשות את נוכחותנו ידועה, מטעם מלכנו. כדי לגרום להם לדעת שלא להתקרב קרוב מדי אל הקניון."

"נראה לי היה הרבה יותר הגיוני לחכות שיחצו אותו ואז לטפל בהם," אמר אוקונור.

"לא," אמר ריס. "עדיף להרתיע אותם מאפילו להתקרב. זוהי הסיבה לפטרולים האלו. לפחות, זה מה שאחי הגדול אומר."

לבו של טור הלם כשהמשיכו עמוק יותר לתוך היער.

"כמה רחוק אנחנו אמורים ללכת? שאל אלדן, מדבר בפעם הראשונה, קולו רועד.

"אתה לא זוכר את מה שקולק אמר? אנחנו חייבים להשיג בחזרה את הדגל האדום ולהביא אותו חזרה," אמר ריס. "זוהי הוכחתנו שהגענו רחוק מספיק בפטרול שלנו."

"אני לא ראיתי שום דגל בשום מקום," אמר אוקונור. "האמת, אני בקושי רואה משהו בכלל. איך אנחנו אמורים לחזור חזרה?"

אף אחד לא ענה. טור חשב על אותו הדבר. כיצד היו הם יכולים למצוא את

הדגל בחשכת הלילה? הוא התחיל לתהות אם לא היה כל זה תעלול, תרגיל, עוד אחד ממשחקי הפסיכולוגיה הלגיון שיחק עם הבנים. הוא חשב שוב על מילותיו של ארק, על אויביו הרבים בחצר. הייתה לו הרגשה טובענית לגבי הפטרול הזה. האם לכדו אותם כאן בכוונה?

לפתע נשמע צליל חריקה מזעזע, אשר בעקבותיו הייתה תנוע בתוך הענפים – ומשהו גדול רץ מער לדרכם. טור שלף את חרבו, והאחרים עשו זאת גם. הצליל של חרבות העוזבים את בתי החרב שלהם, של מתכת על מתכת, מילא את האוויר בעוד שהם כולם עמדו במקום, מחזיקים את חרבותיהם לפניהם, מביטים בלחץ לכל הכיוונים.

"מה זה היה?" צעק אלדן, קולו סדוק מפחד.

החיי חצתה את דרכם בפעם נוספת, רצה מצדו האחד של היער אל השני, והפעם הם קיבלו הצצה ובה עליו.

כתפיו של טור רפו כשזיהה אותה.

"רק צבי," אמר הוא, מרגיש הקלה גדולה. "צבי בעל המראה המוזר ביותר שראיתי אי פעם – אבל עדיין צבי."

ריס צחק, צליל מרגיע, צחוק בוגר מדי לגילו. כששמע אותו טור, הוא הבין שהיה זה צחוק של המלך העתידי. הוא הרגיש טוב יותר מכך שחברו היה לצידו. והוא צחק גם כן. כל הפחד הזה, והכול על כלום.

"מעולם לא ידעתי שהקול שלך נסדק כשאתה נכנע לפחד," לעג ריס לאלדן, צוחק שוב.

"אם הייתי יכול לראות אותך, הייתי מרביץ לך," אמר אלדן.

"אני רואה אותך היטב," אמר ריס. "בוא ותנסה."

אלדן הביט עליו בחזרה, אבל לא העז לזוז. במקום זה, הוא הכניס את חרב חזרה לתוך בית החרב שלו, כמו שעשו גם האחרים. טור העריץ את ריס על כך שעשה חיים קשים לאלדן; אלדן לעג לכול השאר – הגיעה לו לקבל משהו חזרה על עצמו. הוא העריץ את חוסר הפחד של ריס, כשעשה זאת, אחרי הכול, אלדן עדיין היה פי שתיים ממנו בגודל.

טור סוף-סוף הרגיש חלק מהמתח עוזב את גופו. היה להם את המפגש הראשון שלהם, הקרח נשבר, והם עדיין היו בחיים. הוא נשען לאחור וצחק גם, שמח להיות בחיים.

"תמשיך לצחוק ילד זר," אמר אלדן. "נראה מי יצחק אחרון."

אני לא צוחק עליך כמו ריס, חשב טור. אני פשוט שמח שנשארתי בחיים.

אבל הוא לא טרח לומר זאת; הוא ידע ששום דבר שיומר ישנה את שנאתו של אלדן כלפיו.

"הביטו!" צעק אוקונור. "שם!"

טור צמצם את עיניו אבל בקושי יכל לראות על מה הוא מצביע בלילה המצטופף. ואז הא ראה את זה: הדגל של הלגיון, תלוי על אחד הענפים.

הם החלו לרוץ אליו.

אלדן חלף על השאר, מעיף אותם הצידה בגסות.

"הדגל ההוא שלי!" צעק הוא.

"אני ראיתי אותו ראשון!" צעק אוקונור.

"אבל אני אשיג אותו ראשון, ואני אהיה זה שיביא אותו חזרה!" צעק אלדן.

טור רתח; הוא לא האמין להתנהגותו של אלדן. הוא נזכר במה שקולק אמר – שמי שישיג את הדגל יקבל תשופר – והבין למה אלדן האיץ. אבל זה לא נתן לו סיבה מוצדקת. הם היו אמורים להיות קבוצה, צוות – לא כל אדם לעצמו. הצבעים האמיתיים של אלדן התחילו להיחשף – אף אחד מהאחרים לא רץ בעקבות הדגל, ניסה לעלות על האחרים. הדבר גרם לטור לשנוא את אלדן אפילו עוד יותר.

אלדן חלף מהר אחרי שדחף את אוקונור במרפקו, ולפני שהאחרים יכלו להגיב, הוא השיג עליהם מספר צעדים וחתף את הדגל.

כשעשה זאת, רשת ענקית הופיעה משום מקום, מעלה אותו מהאדמה, מקפיצה לתוך האוויר, לוכדת אותו ומרימה אותו גבוה. הוא התנדנד קדימה ואחורה מול עיניהם, במרחק של רק כמה צעדים, כמו חיה לכודה במלכודת.

"תעזרו לי! תעזרו לי!" צעק הוא, מפוחד.

כולם בלעו בדאגה כשהתקרבו אליו; ריס התחיל לצחוק.

"ובכן, ומי הוא הפחדן עכשיו?" צעק ריס, משועשע.

"חתיכת חוצפן קטן!" צעק הוא. "אני אארוג אותך כשארד מהדבר הזה למטה!"

"אה, באמת?" השיב ריס. "ומתי זה יהיה?"

"תורידו אותי למטה!" צעק אלדן, פונה ומסתובב בתוך הרשת. "אני פוקד עליכם!"

"או, אתה פוקד אלינו, באמת?" אמר ריס, פורץ לתוך צחוק שוב.

ריס הסתובב והביט על טור.

"מה אתה חושב?" שאל ריס.

"אני חושב שהוא חייב לכולנו התנצלות," אמר אוקונור. "במיוחד לטור."

"אני מסכים," אמר ריס. "אני אגיד לך מה," אמר הוא לאלדן. "תתנצל – ותהיה כנה – ואני אחשוב על להוריד אותך למטה."

"להתנצל?" הדהד אלדן, מפוחד. "לא במיליון שלם של שמשים."

ריס פנה לטור.

"אולי עדיף שפשוט נשאיר את הגוש הזה כאן ללילה. הוא ישמש היטב כאוכל לחיות. מה אתה חושב?"

טור חייך רחב.

"אני חושב שזה רעיון נהדר," אמר אוקונור.

"חכו!" צווח אלדן.

אוקונור הושיט את ידו ושלף את הדגל מתוך אצבעותיו הרועדות של אלדן.

"נדמה שלא עקפת אותנו אל הדגל אחרי הכל," אמר אוקונור.

שלושתם הסתובבו והחלו להתרחק.

"לא, חכו!" זעק אלדן. "אתם לא יכולים להשאיר אותי כאן! אתם לא תעזו!"

השלושה המשיכו ללכת משם.

"אני מצטער!" התחיל להתייפח אלדן. "בבקשה! אני מצטער!"

טור עצר, אבל ריס ואוקונור המשיכו ללכת. לבסוף, ריס הסתובב.

"מה אתה עושה?" שאל ריס את טור.

"אנחנו לא יכולים להשאיר אותו כאן," אמר טור. במה שטור לא שנא את אלדן, הוא לא חשב שזה נכון להשאיר אותו כאן.

"למה לא?" שאל ריס. "הוא הביא את זה על עצמו."

"אם השולחנות היו מתהפכים," אמר אוקונור, "אתה יודע שהוא בשמחה היה משאיר אותך שם. למה שיהיה אכפת לך?"

"אני מבין," אמר טור. "אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להתנהג כמוהו."

ריס שם את ידיו על מותניו והתנשם עמוק, בעודו נשען קרוב ולחש לטור.

"לא הייתי משאיר אותו שם כל הלילה. אולי רק חצי לילה. אבל אתה יש עניין בדבריך. הוא לא בנוי לזה. הוא בטח ישתין על עצמו וימות מהתקף לב. אתה טוב לב מדי. זאת בעיה, "אמר ריס, בעודו שם יד על כתפו של טור."אבל זה למה בחרתי אותך לחבר."

"גם אני," אמר אוקונור, ושם את ידו על כתפו השני של טור.

טור הסתובב, צעד לכיוון הרשת, הושיט את ידיו, וחתך אותה.

אלדן נחת עם קול עמום. הוא נעמד על רגליו בקושי, השליך את הרשת מעצמו, וסרק בטירוף את האדמה.

"החרב שלי!" צעק הוא. "איפה הוא?"

טור הביט באדמה, אבל היה חשוך מדי כדי לראות.

"כנראה שהוא עף לעצים כשהונפת למעלה," ענה טור.

"איפה שלא יהיה, הוא אבוד עכשיו," אמר ריס. "לעולם לא תמצא אותו."

"אבל אתם לא מבינים," התחנן אלדן. "הלגיון. יש רק כלל אחד. לעולם לא להשאיר את הנשק שלך מאחור. אני לא יכול לחזור בלעדיו. ידיחו אותי!"

טור הסתובב ובחן את האדמה שוב, חיפש בעצים, הסתכל בכל מקום. אבל לא ראה שום סימן של חרבו של אלדן. ריס ואוקונור פשוט עמדו שם, לא טורחים לחפש.

"אני מצטער," אמר טור. "אני לא רואה אותו."

אלדן זחל בכל מקום אפשרי, ואז לבסוף וויתר.

"זו אשתך," אמר הוא, מצביע על טור. "אתה הכנסת אותנו לבלגן הזה!"

"לא נכון," ענה טור. "אתה עשית את זה! אתה רצת אל הדגל. אתה דחפת את כולנו מהדרך. אין לך את מי להשים חוץ מעצמך."

"אני שונא אותך!" צעק אלדן.

הוא הסתער על תור, תופס אותו בחולצתו ומכה אותו לאדמה. המשקל שלו תפס את טור בהפתעה. טור הצליח להסתובב סביב, אל אדן הסתובב שוב והדביק אותו למטה. אלדן היה פשוט גדול וחזק מדי, והיה קשה מדי להרחיק אותו.

לפתע, עם זאת, אלדן עזב אותו והתגלגל הצידה. טור שמע צליל של חרב הנשלפת מבית החרב שלו, הביט למעלה וראה את ריס עומד מעל אלדן, מחזיק את הקצה של החרב שלו אל גרונו.

אוקונור הושיט את ידו לעבר ועזר לטור, משך אותו במהרה על רגליו. טור נעמד עם שתי חבריו, מביט למטה על אלדן, אשר נשאר על האדמה, חרבו של ריס ליד גרונו.

"תיגע בחבר שלי עוד פעם," אמר ריס לאלדן באיטיות, רציני כמוות, "ואני מבטיח לך, אני אארוג אותך."

פרק שבע עשרה

טור, ריס, אוקונור, אלדן וארק ישבו כולם על האדמה בצורת מעגל מסביב לאש הלוהטת. חמישתם ישבו מדוכדכים ושקטים, טור מופתע שיכול להיות קר כל כך בלילה קיצי. היה משהו בקניון הזה, הרוחות הצוננות ומסתוריות אשר התערבלו מסביב, ישירות לתוך גבו, והתערבבו עם הערפל אשר נדמה היה שלעולם לא התפזר, מה שהשאיר אותו רטוב עד לעצמותיו. הוא נשען קדימה ושפשף את ידיו מול החום של המדורה, לא מצליח לחמם אותן.

טור לעס חתיכה של בשר מיובש שהאחרים העבירו; הייתה היא קשה ומלוחה, אבל איכשהו עשתה אותו שבע. ריס הושיט את ידו ומסר לו משהו, טור הרגיש נאד יין רך מוצמד לידו, נושל משתכשך בתוכו. היה הוא כבד עד מפתיע כשהרים אותו אל שפתיו והתיז ממנו לתוך אחורית פיו, במשך זמן רב מדי. הוא הרגיש חמים לראשונה בכל הלילה הזה.

כולם היו שקטים, מביטים על הלהבות. טור היה עדיין על הסף. המצאות בעד זה של הקניון, בשטח אויב, הוא עדיין הרגיש שצריך להיות דרוך בכל רגע, ונדהם כמה רגוע נראה ארק, כאילו ישב כדרך אגם בחצרו האחורי. טור הרגיש הקלה, לפחות להיות מחוץ לוואילדס, להתאחד עם ארק, ולשבת מול האש המרגיעה. ארק צפה בקו היער, קשוב לכול רעש קטן, ועם זאת בטוח בעצמו ורגוע. טור ידע שאם תופיע סכנה כלשהי, ארק יגן עליהם.

טור הרגיש מסופק סביב ללהבות; הוא הסתכל מסביב וראה את האחרים נראים מסופקים גם כן – למעט, כמובן, לאלדן , המדוכדך מהרגע שחזרו מהיער. הוא איבד את היהירות הבטוחה שהייתה לו מוקדם יותר היום, וישב שם, חמוץ ומחוסר חרב. המפקד לעולם לא יסלח על טעות שכזו – ידיחו את אלדן מהלגיון ברגע שיחזרו. הוא תהה מה אלדן יעשה. הייתה לו הרגשה שהוא לא ילך בקלות, שהיה לו איזה טריק, תוכנית גיבוי, בתוך שרוולו. טור הסיק שלא משנה מהו יהיה, הוא לא יהי טוב.

טור הסתובב ועקב אחר מבטו של ארק אל האופק המרוחק, בכיוון הדרומי. זוהר חלש, קו אינסופי רחוק ככל שהעין מסוגלת לראות, האיר את הלילה. טור תהה.

"מה זה היה?" שאל הוא את ארק. "הזוהר הזה? שאתה ממשיך להביט עליו?"

ארק השתתק להרבה זמן, הצליל היחידי שנשמע הייתה ההצלפה של הרוח. בסופו של דבר, מבלי להסתובב, הוא אמר: "הגורלים."

טור החליף מבטים עם האחרים, אשר הביטו חזרה בפחד. בטנו של טור התהדק מהמחשבה על כך. הגורלים. כל כך קרוב. לא היה שום דבר בינם לבינו מלבד יער פשוט ומישור חלק. לא היה יותר את הקניון העצום שיפריד בינם, ישמור על שלומם. כל חייו הוא שמע סיפורים על הברברים האלימים האלו מהוואילדס שלא היו להם שאיפות מלבד לתקוף את הטבעת. וכעת לא היה כלום ביניהם. הוא לא יכל להאמין כמה המון מהם היה שם. היה זה צבא ענק וממתין לזמנו.

"אינך מפוחד?" שאל טור את ארק.

ארק הניד בראשו.

"הגורלים נעים כאחד. מחנה צבאם הוא שם כל לילה. היה שם במשך שנים. הם יתקפו את הקניון רק אם יגייסו את הצבא כולו ויתקפו כאחד.

והם לא יעזו לנסות. הכוח של החרב מתפקדת בתור מגן. הם יודעים שאינם מסוגלים לפרוץ אותו."

"אז למה הם חונים שם?" שאל טור.

"זו הדרך שלהם להטיל אימה. ולהתכונן. היו כבר פעמים רבות במהלך ההיסטוריה, בזמן אבותינו, שהם תקפו, ניסו לפרוץ את הקניון. אבל בזמני זה לא קרה."

טור הביט למעלה בשמיים השחורים, צהוב, כחול וכתום מתחילים לנצנץ גבוה מעליהם, ותהה. הצד הזה של הקניון היה מקום החלומות הרעים, והיה כזה מאז שלמד ללכת. המחשבה על כך עשתה אות מפוחד, אבל הוא אילץ אותה מתוך ראשו. הוא היה חבר בלגיון עכשיו, וחייב היה להתנהג בהתאם.

"אל תדאג," אמר ארק, כאילו קרא את מחשבותיו. "הם לא יתקפו כל עוד יש לנו את חרב הגורל."

"האם אחזת בו אי פעם?" שאל טור את אר', סקרן לפתע. "את החרב?"

"מובן שלא," השיב ארק באופן חד. "לאף אחד אסור לאחוז בו, מלבד הצאצאים של המלך."

טור הביט בו, מבולבל.

"אני לא מבין. למה?"

ריס כחכח בגרונו.

"תרשה לי?" התערב הוא.

ארק הנהן בחזרה.

"ישנה אגדה מסביב לחרב. הוא, בעצם לא הורם על ידי אף אחד. האגדה אומרת שבן אדם אחד, האחד הנבחר, יהיה מסוגל להרים אותו בעצמו. רק למלך מותר לנסות, או לאחד מצאצאיו של המלך, אם נבחר למלך. אז הנה היא יושבת שם, לא נגועה."

"ומה אם המלך הנוכחי? אביך?" שאל טור. "הוא יכול לנסות?"

ריס הביט למטה.

"הוא ניסה פעם. כשהמליכו אותו. כך הוא אומר לנו. הוא לא הצליח להרים אותו. אז היא יושבת שם כפריט הנזיפה כלפיו. הוא שונא אותו. הוא מקשה עליו כיצור חי.

"כשהאחד הנבחר יופיע," הוסיף ריס, "הוא ישחרר את הטבעת מכל אויביה בכל הסביבה ויוביל אותנו אל הגורל האדיר יותר ממה שאי פעם ידענו. כל הלחמות יסתיימו."

"סיפורי פיות וקשקושים," התערב אלדן. "החרב ההוא לא יורם בידי אף אחד. הוא כבד מדי. זה בלתי אפשרי. ואין שום "אחד נבחר". כל זה שטויות. האגדה נוצרה כשי להחזיק את האיש הפשוט למטה, להשאיר את כולנו בציפייה ל"אחד נבחר" שאמור לבוא. כדי לחזק את מעמד השושלת של מקגילים. זוהי אגדה נוחה מאוד עבורם."

"שמור על הפה שלך, ילד," התיז ארק. "אתה תמיד תדבר בכבוד על המלך שלך." אלדן השפיל את מבטו, נענה.

טור חשב על הכל, מנסה לקלוט את הכל. היה לו כל כך הרבה דברים לעכל בו זמנית. כל חייו הוא חלם לראות את חרב הגורל. הוא שמע סיפורים על צורתו המושלמת. לפי השמועה הוא היה מותך מחומר שאף אחד לא הבין מה הוא, היה אמור להיות כלי נשק קסום. זה גרם לטור לחשוב מה היה קורה אם לא היה להם את החרב שיגן עליהם. האם צבאו של המלך הייתה מרוסק אז בידי האימפריה? טור הביט החוצה על האורות הזוהרים באופק. הם נראו כאילו התפרסו עד אינסוף.

"האם הייתה שם מתישהו?" שאל טור את ארק. "שם הרחק ? מעבר ליער? לתוך הוואילדס?"

השאר הסתובבו להביט על ארק, בעוד שטור חיכה לתשובתו בחרדה. ארק הביט על הלהבות בדממה צפופה במשך זמן רב – רב כל כך שטור התחיל לפקפק אם אי פעם יענה. טור קיווה שלא היה רועש מדי; הוא הרגיש כל כך אסיר תודה ובחוב אל ארק,

ובטוח לא רצה לעלות על צידו הרע. טור גם לא היה בטוח אם רצה לדעת את התשובה.

בדיוק כשטור התחיל לקוות שיוכל לעזוב את השאלה, ארק ענה:

"כן," אמר הוא פורמאלי.

המילה היחידה נתלה באוויר למשך זמן רב מדי, ובתוכה, טור שמע את הכובד שסיפר לו את כל מה שהיה צריך לדעת.

"איך זה שם?" שאל אוקונור.

"זה בשליטתה של אימפריה חסרת רחמים אחת," אמר ארק. "אבל הארץ היא רחבה ומגוונת. יש את ארץ הפראים. ארץ העבדים. וארץ המפלצות. מפלצות שכמותן אף אחד מכם לא מסוגל לדמיין. ויש שם מדבריות והרים וגבעות רחוק ככל שתוכל לראות. יש את הביצות, בוץ, ואת האוקיינוס הגדול. יש את ארץ הדרואידים. ואת ארץ הדרקונים."

עיניו של טור נפתחו רחב.

"דרקונים?" שאל הוא, מופתע. "חשבתי שהם לא קיימים."

ארק הביט בו, רציני מאוד.

"אני מבטיח לך, הם אמיתיים. וזהו מקום שלעולם לא תרצה לבקר. מקום שאפילו הגורלים מפחדים ממנו."

טור בלע בהתרגשות מהמחשבה. הוא לא יכל לדמיין לעצמו לצאת למסע עמוק כל כך בתוך העולם. הוא תהה איך ארק הצליח לחזור בחיים. הוא עשה הערה לעצמו בראש לשאול אותו בפעם אחרת.

היו כל כך הרבה שאלות שטור רצה לשאול אותו – לגבי האופי של האימפריה המרושעת ומי שלט בה; למה רצו לתקוף; מתי ארק יצא למסעו; מתי חזר. אבל ככל שהביט טור בתוך הלהבות נהיה קר וחשוך יותר, וכל השאלות שלו הסתחררו בראשו, הוא הרגיש את עיניו נהיות כבדות. לא היה זה הזמן הנכון לשאול.

במקום זה, הוא הרשה לשינה לסחוף אותו הרחק. הוא הוריש את ראשו על האדמה. לפני שעיניו נסגרו לגמרי, הוא הביט אל מעבר כל האדמות הזרות, ותהה מתי- אם בכלל – הוא אי פעם יחזור הביתה שוב.

*

טור פתח את עיניו, מבולבל, תוהה איכן היה וכיצד הגיע לשם. הוא הביט למטה וראה ערפל עבה עד למותנו, עבה כל כך, שלא יכל לראות את רגליו. הוא הסתובב וראה את שחר מפציר מעל הקניון לפניו. הרחק ממנו, בצד השני, הייתה מולדת. הוא עדיין היה על הצד הזה, הצד הלא נכון, של המחצה. לבו הזדרז.

טור הביט על הגשר, אבל מה שהיה מוזר הוא שעכשיו הגשר היה פנוי מחיילים. כל המקום, למען האמת, נראה נטוש. הוא לא יכל להבין מה מתרחש. בעוד שהביט בגשר, קרשי העץ שלו התחילו להתפרק ולפול אחד אחרי השני, כמו דומינו. תוך מספר רגעים הגשר קרס, נפל לתוך התהום. התחתית הייתה למטה עד כדי כך, שהוא מעולם לא שמע את הקרשים נוחתים.

טור בלע בהתרגשות והסתובב, מחפש אחר האחרים – אבל הם לא היו בשום כיוון שהסתכל בו. לא היה לו מושג מה לעשות. עכשיו הוא היה תקוע. כאן, לבד, בצד השני של הקניון, בלי שום דרך חזרה. הוא לא יכל להבין לאן כולם נעלמו.

הוא שמע משהו ופנה לראוץ לתוך היער. הוא זיהה תנוע. הוא קם על רגליו והתקדם לכיוון הצליל, רגליו שוקעות בתוך האדמה בזמן שדרך. כשהתקרב הוא זיהה רשת תלויה על ענף נמוך. בפנים היה אלדן, מסתובב סביב עצמו בסיבובים, הענפים מחריקות כשזז.

בז ישב על ראשו, יצור בעל מראה מובהק עם גוף של כסף ורצועה שחורה אחת היורדת במורד מצחו, בין עיניו. היצור התכופף, תלש את עינו של אלדן החוצה, והחזיק אותו כך. הוא פנה אל טור, מחזיק העין במקורו.

טור רצה להסיט את מבטו אבל לא הצליח. בדיוק כשהבין שאלדן היה מת, לפתע כל היער כולו קם לחיים. מסתער מתוכו, מכל כיוון אפשרי, היה צבא של גורלים. ענקיים, לבושים במטלות ירכה בלבד, עם חזות אדירים ושריריים מאוד, שלושה אפים המסודרים במשולש על פניהם, ושני ניבים ארוכים, חדים ומעוקלים, הם שרקו ונהמו, רצים במהרה ישירות עליו. היה זה קול מעמיד שיער, ולא היה לטור לאן לברוח. הוא הושיט את ידו למטה כדי לאחוז בחרבו – אבל הביט למטה וגילה שהוא נעלם.

טור צרח.

הוא התיישב ישר, נושם בקושי, מביט בטירוף לכל כיוון. בכל מקום מסביבו הייתה דממה – דממה אמיתית, חיה, לא כמו זאת בחלומו.

לצידו, בתוך קרני השחר הראשונים, ריס, אוקונור וארק ישנו מתפרקדים על האדמה, אודים גוססים של המדורה לידם. על האדמה, מקפץ, היה בז. הוא הסתובב והפנה את ראשו אל טור. היה זה ציפור גדול, כסוף וגאה, עם רצועה שחורה יחידה היורד במורד מצחו, והוא הביט ישירות על טור, הסתכל לו ישר לתוך העין, וצווח. הקול גרם לו לצמרמורת: היה זה אותו הבז מהחלום שלו.

רק אז הבין הוא כי הציפור היה מסר – שחלומו היה יותר מחלום. שמשהו לא בסדר. הוא יכל לחוש זאת, רטט קל בגבו, הרץ במעלה ידיו.

הוא קם על רגליו במהרה והביט מסביב, תוהה מה זה יכל היה להיות. הוא לא שמע שום דבר שלא היה כשורה, ודבר אינו נראה לא במקומו; הגשר היה עדיין שם, החיילים היו עליו.

מה זה היה? תהה הוא.

ואז הבין מה זה היה. מישהו היה חסר. אלדן.

בהתחלה טור תהה שאולי הוא עזב אותם, חזר חזרה אל מעבר הגשר לצידו השני של הקניון. אולי הוא היה אשם מכך שאיבד את חרבו, ולכן עזב את האזור לגמרי.

אבל אז הביט טור לכיוון היער וראה הזחה טרייה על האזוב, עקבות רגליים המובילות לכיוון השביל בטל של הבוקר. לא היה ספק שהן היו של אלדן. אלדן לא עזב; הוא חזר חזרה לתוך היער. לבדו. אולי בכדי להתפנות. או אולי, הבין טור בהלם, כדי להחזיר את חרבו.

היה זה מהלך מטופש, ללכת ככה לבד, וזה הוכיח עד כמה נואש אלדן היה. טור חש ישירות שהייתה בזה סכנה גדולה. חייו של אלדן על כף המאזניים.

הבז צווח באותו הרגע, כאילו מאשר את מחשבותיו של טור. אז הוא הכה למעלה ועף, גולש ישירות לתוך פניו של טור. טור כפף את ראשו - ציפורניו פספסו רק טיפה והוא עלה לאוויר, והתרחק משם.

טור זנק לתוך פעולה. מבלי לחשוב, מבלי אפילו לשקול את מה שעשה, הוא זינק לתוך היערות, בעקבות העקבות.

טור לא עצר כדי להרגיש את הפחד כשרץ לבדו, עמוק לתוך הוואילדס. אם היה עוצר לחשוב כמה מטורף זה היה, הוא בטח היה קופא, היה מרגיש את עצמו מוצף בפאניקה. אבל במקום זה, הוא פשוט הגיב, חש בצורך בוער לעזור לאלדן. הוא רץ ורץ – לבדו – עמוק לתוך היער באור המוקדם של השחר.

"אלדן!" צעק הוא.

הוא לא היה מסוגל להסביר את זה, אבל איכשהו הוא הרגיש שאלדן היה קרוב למותו. יתכן ולא היה צריך להיות אכפת לו, בהתבסס על הצורה בה אלדן התנהג כלפיו, אבל הוא לא יכל לעזור לזה: היה אכפת לו. אם הוא היה במצב הזה, אלדן בטוח לא היה מגיע להציל אותו. היה זה מטורף להמר על חייו

עבור מישהו שלא היה אכפת לו ממנו – וגם, למעשה, היה שמח לראות אותו מת. אבל הוא לא יכל לעזור לזה. הוא מעולם לא חש בהרגשה שכזו לפני, כשהחושים שלו זעקו אליו לפעול – במיוחד על משהו שהוא לא יכל לדעת. הוא התחיל להשתנות בצורה כלשהי, והוא לא ידע איך. הוא הרגיש כאילו על גופו השתלט כוח חדש, מסתורי כלשהו, וזה גרם לו להרגיש חוסר נעימות, חוסר שליטה. האם התחיל לאבד את שכלו? האם הגששים במסקנותיו? האם היה כל זה רק מהחלום\. אולי הוא צריך להסתובב חזרה?

אבל הוא לא עשה זאת. הוא נצן לרגליו להוביל אותו ולא נכנע לפחד או חששות. הוא רץ ורץ עד שריאותיו לא התפרצו.

טור הפנה בעיכול, ומה שראה גרם לו לעצור ישר במקומו. הוא עמד שם, מנסה לתפוס את נשימתו, מנסה להשלים עם התמונה שמולו, אשר לא הסתדרה בכלל. היה פה מספיק בכדי להטיל אימה בתוך לבו של לוחם מוקשה.

אלדן עמד שם, מחזיק את החרב הקצרה ומביט על יצור שכמוהו לא ראה טור מעולם. הוא היה מחריד. הוא התנשא מעל שניהם, לפחות תשע רגל בגובה, ורחב כמו ארבע גברים. הוא הרים את ידיו האדומות השריריות, עם שלוש אצבעות ארוכות, כמו ציפורניים, בקצה כל יד, וראש כמו זה של שד, עם ארבע קרניים, לסת ארוכה, ומצח רחב. היו לו שתי עיניים צהובות גדולות וניבים מסולסלים כמו שנהבים. הוא נשען לאחור וצווח.

לידו, עץ עבה, בן מאות שנים, התפצל לשניים מהצליל.

אלדן נעמד, קפוא מפחד. הוא הפיל את חרבו, והאדמה מתחתיו נהייתה רטובה. היצור הזיל ריר ונהם, ואז עשה צעד לכיוון אלדן.

כמו אלדן, גם טור התמלא פחד, אבל להבדיל מאלדן, הפחד לא הקפיא אותו במקום. מסיבה כלשהי, הפחד חידד את החושים שלו, גרם לו להרגיש יותר חי. הפחד הכניס אותו לראיית מנהרה, אישר לו להתרכז רק על היצור לפניו, על מיקומו ביחס אל אלדן, על הרוחב והעובי שלו, על כוחו ומהירותו. על כל תנועה קטנה שלו. זה גם נתן אפשר לו להתרכז על מיקום גופו שלו, על נשקיו שלו.

טור פרץ לפעולה. הוא זינק קדימה, בין אלדן לבין החיה. היצור נהם, נשימתו חמה כל כך, טור הרגיש אותה אפילו ממרחק. הקול העמיד את כל השיערות על אחורית צווארו של טור וגרם לו לרצות להסתובב חזרה. אבל הוא שמע את קולו של אלדן בראשו, מנחה אותו להיות חזק. לא לפחד. לשמור על קור רוח. והוא התרכז על עמידה על שלו.

טור הרים את חרבו גבוה והסתער, תוקע אותו בין צלעותיו של החיה, מכוון אל לבה.

היצור צווח בייסורים, דמו נשפך למטה על ידו של טור, בעוד שטור תוקע את החרב עמוק, עד הידית.

אבל טור הופתע, היצור לא מת. הוא נראה בלתי מנוצח.

בלי להחזיר פעימה, החיה הסתובבה סביב והכתה את טור כל כך חזק שהוא הרגיש את צלעותיו נסדקות. טור עף באוויר מעבר לקירחת היער, מתנגש בתוך עץ לפני שהתרסק על האדמה. הוא הרגיש כאב ראש נוראי, כששכב שם.

טור הביט למעלה, המום ומבולבל, העולם מסתובב לו. החיה הושיטה את ידה למטה והוציא את חרבו של טור מבטנה. החרב נראה קטנטן בידיו, כמו קיסם שיניים, והחיה הושיטה את ידה לאחור והשליכה אותו; הוא עף דרך העצים, מוריד ענפים בדרך, ונעלם בתוך היער.

היצור הפנה את תשומת לבו המלאה על טור והחל להתקדם אליו.

אלדן עמד איפה שעמד, עדיין קפוא מפחד. אבל כשזינק היצור על טור, לפתע, אלדן פרץ בפעולה. הוא הסתער על היצור מאחור וקפץ על גבו. זה האיט את היצור מספיק בכדי שטור יתיישב; החיה, זועמת, הניפה את ידיה לאחור והעיפה את אלדן. הוא עף מעבר לקירחת היער, גם כן, התנגש לתוך עץ, וצנח על האדמה.

החיה, עדיין מדממת, מתנשמת בכבדות, הפנתה את תשומת לבה חזרה אל טור. ההיא נהמה והרחיבה את ניביה כשהתקרה אליו.

נגמרו לטור האפשרויות. חרבו נעלם, ולא היה שום דבר בינו לבין המפלצת. המפלצת הזו צנח עליו מלמעלה, ומרגע האחרון, טור התגלגל מדרכה. המפלצת פגע בעץ שלידו טור ישב בעוצמה כזו, שהעץ נעקר.

המפלצת הרימה את רגלה והורידה אותה למטה על ראשו של טור. טור, בפעם נוספת, התגלגל מדרכה; היצור השאיר עקבה בדיוק איפה שראשו של טור היה לפני רגע.

טור קפץ על רגליו, הכניס אבן לתוך המקלע שלו, וירה.

הוא פגע למפלצת ישירות בין העיניים, הזריקה העזה ביותר שעשה אי פעם, והיצור התנודד לאחור. טור היה בטוח שהרג אותה.

אבל לתדהמתו, החיה לא נעצרה.

טור ניסה כמיטב יכולתו לזמן את הכוח, מה שהכוח הזה שהיה בו לא היה. הוא הסתער על החיה, קופץ קדימה, מתנגש בתוכה, מכוון להפיל אותה ולהדביק אותה לרצפה עם הכוח העל אנושי.

על לתדהמתו של טור, הפעם כוחו לא נכנס לפעולה. הוא היה פשוט עוד ילד. ילד חלוש, ליד החיה המאסיבית הזו.

החיה פשוט הושיטה את ידה ,תפסה את טור במותנו, והרימה אותו מעל ראשה. טור, חסר אונים, התנדנד גבוה באוויר – ואז הוא נזרק. הוא עף כמו טיל דרך קירחת היער, והתרסק שוב לתוך עץ.

טור שכב שם, המום, ראשו מתפצח, צלעותיו שבורות לשתים. החיה זינקה בעקבותיו, והוא הבין שהפעם סיפורו נגמר. היא הרימה את הרגל האדומה והשרירית שלה, מתכוננת להוריד אותה על ראשו של טור. הוא התכונן למות.

אז, מסיבה כלשהי, החיה קפא באוויר. טור מצמת, מנסה להבין מדוע.

החיה הושיטה את ידה למעלה ואחזה בגרונה. טור זיהה ראש חץ בולט ממנו. רגע אחרי זה, החיה כרעה ברך, ומתה.

ארק הגיע בריצה לתוך שדה הראיה, ריס ואוקונור בערבותו. טור ראה את ארק מביט עליו מלמעלה, שואל אם הוא בסדר, והוא רצה לענות, יותר מהכול. אבל המילים לא היו נפלטות לו. רגע מאוחר יותר, עיניו נעצמו עליו, ואז עולם נהיה שחור.

פרק שמונה עשרה

טור פתח את עיניו לאט, מסוחרר בהתחלה, מנסה להבין איפה היה. הוא שכב על קש, ולרגע תהה אם החזר לצריפים. הוא השעין את עצמו על מרפק אחד, בכוננות, מחפש את האחרים.

הוא היה במקום אחר. מהמראה של המקום, הוא היה בחדר אבן משוכלל. נראה כאילו היה בתוך הארמון. ארמון מלכותי.

לפני שהצליח להבין את המתרחש, דלת אלון גדולה התנדנדה ונפתחה, פנימה נכנס ביהירות ריס. במרחק טור יכל לשמוע את קולות המושתקים של הקהל.

"סוף-סוף, הוא חי," הצהיר ריס עם חיוך, בעודו מזדרז קדימה, תופס את טור, ומושך אותו על רגליו.

טור הרים את ידו אל ראשו, מנסה לעצור את כאב ראשו הנוראי מלהתפרץ חזק מדי.

"קדימה, באו נלך, כולם מחכים לך," הפציר הוא, מושך בטור.

"חכה רגע, בבקשה," אמר טור, מנסה לאסוף את עצמו. "איפה אני? מה קרה?"

"חזרנו לחצר המלך – ואנחנו עומדים לחגוג את היותך גיבור היום!" אמר ריס בשמחה, כשהתקדמו אל הדלת.

"גיבור? על מה אתה מדבר? וגם... איך הגעתי לפה?" שאל הוא, מנסה להיזכר.

"החיה ההיא הלמה אותך במכה. הייתה מחוסר הכרה די הרבה זמן. היינו צריכים לסחוב אותך חזרה דרך גשר הקניון. די דרמטי. לא בדיוק איך שציפיתי שתחזור לצד השני!" אמר הוא, צוחק.

הם יצאו אל המסדרונות של הארמון, בזמן שהלכו, טור ראה כל מיני אנשים – נשים, גברים, נושאי כלים, שומרים, אבירים – מביטים עליו, כאילו חיכו שיתעורר. בנוסף, הוא ראה משהו חדש בעיניהם, משהו כמו כבוד. הייתה זו הפעם הראשונה שראה את זה. עד עכשיו, כמעט כולם הסתכלו עליו עם משהו כמו גאוותנות – כעת הם הביטו עליו כאילו היה אחד מהם.

"מה בדיוק קרה?" טור סרק את ראשו, מנסה להיזכר.

"אינך זוכר שום דבר מזה?" שאל ריס.

טור ניסה לחשוב.

"אני זוכר שרצתי לתוך היער. נלחמתי עם החיה ההיא. ואז... " הוא נכשל בחיפוש.

"אתה הצלת את חיו של אלדן,"אמר ריס. "רצת ללא הסס לתוך היער, לבדך. אני לא יודע למה בזבזת את הכוח שלך על הצלת חייו של הצדקן הזה. אבל עשית זאת. המלך מאוד, מאוד מרוצה ממך. לא בגלל שאכפת לו מאלדן. אבל אכפת לו מאוד מאמוץ לב. הוא אוהב לחגוג. חשוב לו לחגוג סיפורים כאלה, כדי לעודד את האחרים. וזה משתקף טוב על המלך והלגיון. הוא רוצה לחגוג. אתה כאן בגלל שהוא הולך להעניק לך פרס."

"להעניק לי פרס?" שאל טור, נאלם. "אבל לא עשיתי דבר!"

"הצלת את חייו של אלדן."

"אני רק הגבתי. עשיתי את מה שבא לי בטעיות."

"וזה בדיוק למה המלך רוצה לגמול אותך."

טור הרגיש מבוייש. הוא לא חשב שהתנהלותו דרשה תגמול. אחרי הכול, אם זה לא היה בזכותו של ארק, טור היה מת עכשיו. טור חשב על זה, ולבו התמלא תודה אל ארק בפעם נוספת. הוא קיווה שיום אחד יוכל להחזיר לו את הטובה.

"אבל מה עם משימת הפטרול שלנו? שאל טור. "לא השלמנו אותה."

ריס הניח יד מרגיעה על כתפו.

"חבר, הצלת את חייו של הילד. חבר הלגיון. זה הרבה יותר חשוב מהפטרול שלנו." צחק ריס. "פטרול ראשון משעמם וללא אירועים מיוחדים, הא!" הסיף הוא.

בסופו של מסדרון נוסף, שני שומרים פתחו להם את הדלתות, וטור מצמץ ומצא את עצמו בחדרים מלכותיים. מסביב עמדו אולי מאה אבירים, בחדר עם תקרע מתנשאת, חלונות עם זכוכית צבעונית, נשקים ומדי שריון תלויים בכל מקום על הקירות כמו מזכרות. אולם הנשקים. היה זה המקום בו כל הלוחמים הדגולים ביותר נפגשו, כל אנשי הכסף. לבו של טור הזדרז כשבחן את הקירות, כל כלי הנשק המפורסמים, השריונות של גיבורים ואבירים אגדיים. טור שמע שמועות על המקום הזה כל חייו. היה זה חלומו לראות אותו בעצמו יום אחד. בדרך כלל, אסור היה לנושאי כלים להיכנס לכאן – אף אחד, חוץ מהכסופים.

מה שהפתיע אותו עוד יותר, זה שאבירים אמיתיים, הפנו את ראשיהם והביטו עליו – עליו – מכל הצדדים. והיו אלה מבטים של הערצה. טור מעולם לא ראה כל כך הרבה אבירים בחדר אחד, ומעולם לא הרגיש כל כך מקובל. היה זה כמו להיכנס לתוך חלום. במיוחד, משום שרק לפני רגע, הוא ישן שינה עמוקה.

ריס בטח הבחין בפניו הנאלמים של טור.

"מיטב הכסופים התאספו כאן בכדי לכבד אותך."

טור הרגיש את עצמו מסוחרר מגאווה ואי אמונה. "לכבד אותי? אבל לא עשיתי כלום."

"לא נכון," נשמע הקול.

טור הפנה את מבטו והרגיש יד כבדה נוחתת על כתפו. היה זה ארק, מחיך למטה.

"אתה הצגתה אומץ לב, כבוד וגבורה, מעבר למה שהיה מצופה ממך. אתה כמאט מסרת את חייך כני להציל את אחד מאחיך. זה מה שאנחנו מחפשים בלגיון, וזה מה שאנחנו מחפשים בכסופים."

"אתה הצלת את חיי," אמר טור לארק. "אם זה לא היה בזכותך, החיה ההיא הייתה הורגת אותי. איני יודע כיצד להודות לך."

ארק גיחך מלמעלה.

"אתה כבר עשית זאת," ענה הוא. "הלא זוכר אתה את ההתכתשות? אני חושב ששנינו הסדרנו את חובותינו."

טור צעד בשביל לכיוון כס המלך מקגיל, בצדו הרחוק של האולם, ריס לצדו האחד וארק לצדו השני. הוא חש מאות עיניים עליו, והרגיש כמו בחלום.

מסביב למלך עמדו תריסר היועצים שלו, יחד עם בנו הבכור, קנדריק. כשניגש טור, לבו התנפח מגאווה. הוא בקושי יכל להאמין שהמלך מעניק לו ראיון בפעם נוספת - ושכל כך הרבה אנשים חשובים היו כאן כדי להיות עדים לכך.

הם הגיעו אל כס המלך. מקגיל נעמד, ודממה גברה על החדר. הבעת פניו המגושמת של מקגיל נשברה בחיוך רחב, כשלקח שלושה צעדים קדימה, ולהפתעתו של טור, נתן לו חיבוק.

תרועה רועמת נשמע בחדר.

הוא נשען חזרה לאחור, החזיק את טור חזק בכתפיו, וחיך אליו מלמעלה.

"שרתת את הלגיון היטב," אמר הוא.

משרת הושיט למלך גביע, שאותו המלך הרים. בקול רועם, הוא קרא:

"לחיי גבורה!"

"לחיי גבורה!" צעקו בחזרה מאות הגברים בחדר. רחש נרגש הגיע בעקבות, ואז החדר השתתק שוב.

"לכבוד הישגיך היום," שאג המלך,"אני מעניק לך מתנה אדירה."

המלך אותת בידו, ומשרת צעד קדימה, לובש כפפת שריון שחורה וארוכה, עליה ישב בז מהמם. הוא פנה והביט ישירות על טור – כאילו הכיר אותו.

נשמתו של טור עזבה אותו. היה זה אותו בז בדיוק מחלומו, עם גופו הכסוף ורצועה שחורה יחידה היורדת במורד מצחו.

"הבז הוא סמל הממלכה שלנו, ושל משפחת המלכות שלנו," הרעים מקגיל. "זוהי ציפור טורפת, מלאה גאווה וכבוד. אבל זוהי גם ציפור מיומנת, מלאה תחמנות. היא נאמנה, וחסרת רחמים, והיא מתנשא מעל כל החיות האחרות. זהו גם יצור קדוש. אומרים שמי שיש ברשותו בז הוא גם תחת בעלותו של הבז. הוא יכוון אותך לאורך כל דרכיך. הוא יעזוב אותך, אבל תמיד יחזור יזרה. ועכשיו, הוא שלך."

הבזיר צעד קדימה, העביר את כפפת שריון השרשרת לידו וזרועו של טור, ואז הניח את הציפור על ידו. טור הרגיש מחושמל מזה שהציפור ישבה לו על היד. הוא בקושי יכל לזוז. הוא היה המום ממשקלה; היה זה מאבק רק להחזיק אותה יציב, בעוד שהציפור התנועע בעצבנות על זרועו. הוא הרגיש את הציפורניים שלה חופרות פנימה, למרות שלמזלו הוא הרגיש רק את הלחץ, כיוון שהיה מוגן על ידי כפפת השריון. הציפור פנתה, הביטה ישירות עליו, וצווחה. טור הרגיש איך היא מביטה לתוך עיניו, וחש בקשר מסתורי אל החיה. הוא פשוט ידע שהיא תהיה איתו לאורך כל ימיו.

"ואיך תקרא לה?" שאל המלך, בדממה הצפופה של החדר.

טור סקר את ראשו, אשר היה קפוא מדי כדי אפילו לעבוד.

הוא ניסה לחשוב מהר. הוא זימן לתוך שכלו את שמות כל הלוחמים המפורסמים של הממלכה. הוא פנה וסרק את הקירות, וראה לוחות עם שמות כל הקרבות בכל המקומות בממלכה. עיניו נעצרו על מקום ספציפי אחד. היה זה מקום בתוך הטבעת שמעולם לא ביקר בו, אבל אשר תמיד שמע שהוא מקום מסתורי ומלא עוצמה. השם נשמע לו טוב.

"אני אקרה לה אסטופלס," קרא טור.

"אסטופלס!" הדהד הקהל, נשמע מרוצה.

הבז צווח כאילו בתגובה.

לפתע, אפסטופלס נופפה בכנפיה ועלטה וגבוה למעלה, כל הדרך עד לפסגת תקרת הקתדרה, והחוצה דרך החלון הפתוח. טור צפה בה מתרחקת.

"אל דאגה," אמר הבזיר,"היא תמיד תחזור אליך."

טור פנה והביט במלך. מעולם בחייו לא נתנו לו מתנה, במיוחד לא מתנה בקומה כזאת. הוא בקושי ידע מה לומר, כיצד להודות לו. הוא היה המום.

"מלכי," אמר הוא, מנמיך את קולו. "אני יודע כיצד להודות לך."

"אתה כבר עזית זאת," אמר מקגיל.

הקהל הריע, והמתח שהיה בחדר נעלם. שיחה נמרצת נפתחה בקרב הגברים, וכל כך הרבה אבירים ניגשו אל טור, שהוא בקושי ידע לאיזה כיוון לפנות.

"זהו אלגוד, ממחוז המזרחי," אמר ריס, מציג לו אחד.

"וזהו קאמרה, מה ביצות הנמוכות... וזה באסיקולד, מהמבצרים הצפוניים... "

בקרוב השמות הפכו לטשטוש. טור היה המום. הוא בקושי יכל להאמין שכל האבירים האלו רצו לפגוש אותו. הוא מעולם לא הרגיש מקובל כל כך או מכובד כל כך אי פעם בחייו, והייתה לו הרגשה שיום כזה לעולם לא יגיע שוב. הייתה זו הפעם הראשונה בחייו שהרגיש תחושת ערך עצמי.

והוא לא יכל להפסיק לחשוב על אסטופלס.

בעוד שטור הסתובב בכל כיוון אפשרי, מברך אנשים ששמותיהם חלפו על יד, שמות שבקושי הצליח להיאחז בהם, שליח הזדרז אליו, מחליק בין האבירים. הוא סחב מגילה קטנה, אשר הצמיד לתוך כף ידו של טור.

טור גילגל אותה לפתיחה וקרא את המסר בכתב יד מושלם, ועדין:

פגוש אותי בחצר האחורית. מאחורי השער.

טור יכל להריח את הניחוח העדין הנובע מהמגילה הוורודה, ונהיה נבוך, כיוון שלא הצליח להבין ממי היא. המסר לא היה חתום.

ריס נשען מעל, קרא אותו מער לכתפו, וצחק.

"נדמה שאחותי התחילה להתעניין בך," אמר הוא עם חיוך. "אני הייתי הולך, אם הייתי אתה. היא שונאת כשגורמים לה לחכות."

טור הרגיש את עצמו מסמיק.

"החצר האחורית היא דרך השער ההוא. תמהר. היא ידוע בכך שחליפה את דעתה מהר." חייך ריס, כשהוא הביט עליו. "ואני אשמך לקבל אותך למשפחה שלי."

פרק תשע עשרה

טור ניסה לעקוב אחר ההוראות של ריס כש עשה את דרכו דרך הארמון העמוס, אבל לא היה זה קל. לארמון הזה היו יותר מדי סיבובים ופניות, יותר מדי דלתות נסתרות, ויותר מדי מסדרונות שנדמה היה כאילו מובילים לתוך מסדרונות נוספים בלבד.

הוא רץ בעקבות ההוראות שריס נתן לו וירד עוד סט של מדרגות קטנות, פנה למטה במסדרון נוסף, ולבסוף נעצר מול דלת קמורה קטנה עם ידית אדומה – האחת שריס סיפר לו עליה – ודחף אותה לפתיחה.

טור מיהר החוצה ונפגע מאורה החזק של שמש קיצית; הייתה זו הרגשה טובה להיות בחוץ, מחוץ לארמון המחניק ההוא, נושם אוויר צח, השמש על פניו. הוא צמצם את עיניו, מתרגל לבהירות האור, ובחן את הנוף. לפניו השתרעו הגנים המלכותיים, מתפרסים רחוק ככל שהעין יכלה לראות, גדרות שיחים גזוזים מושלם בצורות שונות, יוצרים שורות מסודרות, שבילים מתפתלים ביניהם. היו שם מזרקות, עצים לא רגילים, פרדסים עם פירות קיציים בשלים, ושדות של פרחים מכל צורה ,גודל וצבע. המראה גנב את נשמתו. היה זה כמו להתהלך בתוך תמונה.

טור הסתכל בכל מקום לסימנה של גוונדולין, לבו פועם חזק. החצר האחורית הזאת הייתה ריקה, וטור הניח שהיא כנראה הייתה שמורה למשפחת המלכות, מרוחקת מהקהל בקירות אבן הגבוהות. ועדיין הוא הביט לכל כיוון ולא מצא אותה.

הוא תהה אם הפתק לא היה תעלול. זה בטח היה זה. היא בטח רק עושה ממנו צחוק, הכפרי המגושם של החצר, משעשעת את עצמה על חשבונו. אחרי הכל, איך מישהי מדרגתה יכלה להתעניין בו?

טור הביט למטה וקרא את הפתק שלה שוב, ואז גלגל אותו בחזרה מבויש. עשו ממנו בדיחה. איזה טיפש היה להעלות כך את תקוותיו. זה פגע בו קשות.

טור הסתובב והתכוון לחזור לארמון, הראש מורד. בדיוק כשהגיע אל הדלת, צלצל הקול.

"ולאן אתה הולך?" הגיע הקול המלא שמחה. הוא נשמע כמו שיר של ציפור.

טור תהה עם דמיין את זה. הוא הסתובב, מחפש והנה היא הייתה, יושבת בצל מתחת לקיר הארמון. היא חייכה בחזרה, לבושה בבגדי המלכות המפוארים שלה, שכבות שלשמלת סאטן לבן עם קישוט וורוד. היא נראתה אפילו עוד יותר יפה ממה שזכר.

זו הייתה היא. גוונדולין. הילדה שעליה טור חלם מאז שנפגשו, עם עיניי השקד-כחולים ושיער תותים ארוך, עם חיוכה שהאיר את לבו. היא חבשה כובע לבן-וורוד רחב, היוצר לה צל מהשמש, שמתחתיו נצצו עיניה. לרגע הוא הרגיש מוכן להסתובב, כדי לוודא שאין מישהו אחר העומד מאחוריו.

"אם..." התחיל טור. "אני... אם... לא יודע. אני... אם... הלכתי פנימה."

בפעם נוספת, הוא מצא את עצמו מסמיק לידה, מתקשה לאסוף את מחשבותיו ולבטא אותם.

היא צחקה, והיה זה הצליל היפה ביותר ששמה אי פעם.

"ולמה שתעשה את זה?" שאלה היא, בשובבות. "רק הגעת."

טור היה סמוק. לשונו היה קשור.

"אני... אם... לא יכולתי למצוא אותך," אמר הוא, מבויש.

היא צחקה שוב.

"ובכן, הנה אני כאן. אתה לא הולך לבוא ולקחת אותי?"

היא הושיטה לו יד אחת; טור מיהר אליה, נשען למטה, ולקח את ידה. מגע בעורה חישמל אותו, כל כך חלק ורך, היד החלושה שלה מתאימה בדיוק בתוך שלו. היא הביטה אליו למעלה ונתנה ליד שלה להשתהות כך לרגע, לפני שקמה באיטיות. הוא אהב את ההרגשה של קצות אצבעותיה בתוך כף ידו, וקיווה שהיא לעולם לא תיקח אותם ממנו.

היא הוציאה את כף ידה, ואז שמה את היד שלה מתחת לשלו, נועלת איתו ידיים. היא התחילה ללכת, מובילה את הדרך בסדרה של שבילים מתפתלים. הם הלכו בנתיב מרוצף קטן, ובקרוב נכנסו לתוך מבוך של גדרות שיח, מוגנים מהמבטים של העולם החיצוני.

טור היה מתוח. יתכן והוא, פשוט עם, יכנס לצרות אם יתהלך ככה עם בתו של המלך. הוא הרגיש זיעה קלה פורצת על מצחו, ולא ידע אם היה זה מהחום או מהמגע שלה.

הוא לא היה בטוח מה לומר.

"הוללתה שם מהומה משמעותית, לא כך?" אמרה היא עם חיוך. הוא היה אסיר תודה על ששברה את השתיקה המביכה.

טור משך בכתפיו. "אני מצטער. לא התכוונתי לכך."

היא צחקה. "ולמה שלא תתכוון לכך? האם זו לא סיבה טובה להולל מהומה?"

טור היה מתוסכל. הוא לא ידע כיצד להשיב. נדמה היה שתמיד אמר את הדבר הלא נכון.

"המקום הזה כל כך חנוק ומשעמם בכל מקרה," אמרה היא. "נחמד שיש אדם חדש בסביבה. נראה שאבא שלי ממש מחבב אותך. וכך גם אחי."

"אם... תודה," השיב טור.

הוא בעט בעצמו, מת מבפנים. הוא ידע שחייב לומר יותר, ורצה בזאת. הוא פשוט לא ידע מה להגיד.

"האם את..." התחיל הוא, מענה את מוחו כדי להגיד את הדבר הנכון, "אוהבת את המקום הזה?"

היא נשענה לאחור וצחקה.

"האם אני אוהבת את המקום הזה?" שאלה היא. "אני מקווה שכן. אני גרה כאן!"

היא צחקה שוב וטור הרגיש את עצמו מסמיק. הוא חש שבאמת פישל בגדול. אבל הוא לא גדל בסביבה של בנות, ומעולם לא הייתה לו חברה בכפר, והוא פשוט לא ידע מה לומר לה. מה יכל לשאול אותה? מאיפה את? הוא כבר ידע מאיפה היא הייתה. הוא התחיל לתהות למה היא טרחה לשוכח איתו; האם היה זה רק בשביל השעשוע?

"למה את מחבבת אותי?" שאל הוא.

היא הביטה עליו בחזרה, ועשתה קול מצחיק.

"אתה ילד שחצן," גיחכה היא. "מי אמר שאני מחבבת אותך?" שאלה היא עם חיוך ענקי. כל מה שאמר לה, בבירור, שעשע אותה.

טור הרגיש שהכניס את עצמו לצרות עמוקות עוד יותר.

"אני מצטער. לא התכוונתי להגיד את זה. אני רק תהיתי. אני מתכוון... אם... אני יודע שאת לא מחבבת אותי."

היא צחקה חזק עוד יותר.

"אתה משעשע. אני חייבת לך את זה לפחות. אני מניחה, שמעולם לא הייתה לך חברה, נכון?"

טור השפיל את מבטו והניד בראשו, מושפל.

"אני מניחה, גם לא אחיות?" לחצה היא.

טור הניד בראשו.

"יש לי שלושה אחים," פלט הוא. סוף סוף, הוא לפחות הצליח להגיד משהו נורמאלי.

"באמת?" שאלה היא. "ואיפה הם? נשארו בכפר שלך?"

טור הנהן בראשו, "לא, הם כאן, בלגיון, איתי."

"ובכן, זו בטח הקלה?"

טור הנהן בראשו.

"לא. הם לא אוהבים אותי. הם היו רוצים שלא הייתי פה."

הייתה זו הפעם הראשונה שהחיוך שלה ירד.

"ולמה הם לא אוהבים אותך?" שאלה היא, מזועזעת. "אחיך הפרטיים?"

טור משך בכתפיו. "הלוואי והייתי יודע."

הם הלכו זמן מה בדממה. הוא, לפתע, התחיל לפחד שהרס את מצב הרוח הטוב שלהם.

"אבל אל תדאגי, לא אכפת לי מזה. זה תמיד היה כך. למעשה, האמת, פגשתי חברים טובים כאן. חברים יותר טובים מאשר היו לי אי פעם."

"אח שלי? ריס?" שאלה היא.

טור הנהן.

"ריס הוא אחד הטובים," אמרה היא. "הוא האהוב עלי בצורות מסוימות. יש לי ארבעה אחים, אתה יודע. שלושה אמיתיים, אחד לא. המבוגר מכולם הוא בנו של אבי מאישה אחרת. אחי למחצה. אתה מכיר אותו, קנדריק?"

טור הנהן. "אני חייב לו המון. זה רק בזכותו שיש לי את המקום בלגיון. הוא איש טוב."

"זה נכון. הוא אחד הטובים ביותר בממלכה. אני אוהבת אותו כמו אח אמיתי. ואז יש את ריס, שאותו אני אוהבת באותה רמה. השנים האחרים... ובכן... אתה יודע איך זה במשפחות. לא כולם מסתדרים. לפעמים אני תוהה כיצד כולנו הגענו מאותם האנשים."

עכשיו טור היה סקרן. הוא רצה לדעת יותר לגבי מי הם היו, היחסים שלה כלפיהם, למה לא היו קרובים. הוא רצה לשאול אותה, אבל לא רצה לחטט. ונראה היה שהיא לא רוצה לדבר על זה גם כן. היא נראתה אדם שמח, שאהב להתרכז רק בדברים שמחים.

כשסיממו הם את שביל המבוך, החצר נפתחה לגן נוסף, ששם הדשא היה קצוץ מושלם ומעוצב בצורות. היה זה לוח משחק מאסיבי, מסוג כלשהו, המתפרס לפחות על חמישים רגל בכל כיוון, עם כלים ענקיים מעץ, גבוהים יותר מטור, הממוקמים לכל עבר.

גוון צעקה בשמחה.

"אתה תשחק?" שאלה היא.

"מה זה?" שאל הוא.

היא הסתובבה, עיניה פתוחות רחב בתדהמה.

"אף פעם לא שיחקת ראקס?"

טור הניד את ראשון, מבויש, מרגיש יותר כפרי תמים מאי פעם.

"זהו משחק מיטבי!" קרא היא.

היא הושיטה את שתי ידיה ולקחה את שלו, מושכת אותו למגרש. היא נתרה ממנו בשמחה; הוא לא יכל להתאפק מלחיך בעצמו. יותר מהכל, יותר מהמגרש הזה, מהמקום היפה הזה, הייתה זו ההרגשה של ידיה על שלו שחשמלה אותו. ההרגשה של להיות רצוי. היא רצתה שהוא יבוא איתה. היא רצתה לבלה איתו זמן. למה שמישהו יהיה לו אכפת ממנו? במיוחד מישהי כמוה? הוא עדיין הרגיש שכל זה היה חלום.

"תעמוד שם," אמרה היא. "מאחורי הכלי ההוא. אתה חייב להזיז אותו, ויש לך רק עשר שניות לעשות זאת."

"למה את מתכוונת להזיז אותו?" שאל טור.

"תבחר כיוון, מהר!" קרא היא.

טור הרים את הבלוק העץ העמום, מופתע ממשקלו. הוא סחב אותו כמה צעדים, והניח אותו על משבצת אחרת.

בלי להתמהמה, גוון דחפה את הכלי שלבה. הוא נחת אל הכלי של טור והפיל אותו על האדמה.

היא קרא בשמחה.

"זה היה מהלך גרוע!" אמרה היא. "נכנסת ישר לדרכי! הפסדת!"

טור הביט על שתי הכלים על האדמה, נבוך. הוא לא הבין את המשחק בכלל.

היא צחקה, לוקחת את ידו בעודה ממשיכה להוביל אותו בשבילים.

"אל תדאג, אני אלמד אותך," אמרה היא.

לבו התנשא ממילותיה. היא תלמד אותו. היא רוצה לראות אותו שוב. לבלות איתו זמן. האם הוא דמיין את כל זה?

"אז תגיש לי, מה אתה חושב על המקום הזה?" שאלה היא, בעוד שהובילה אותו לתוך סדרה נוספת של מבוכים. הזה היה מקושת בפרחים בגובה שמונה רגל, מתפרצים בצבעים, חרקים משוני מרחפים מעל קצבותיהם.

"זהו המקום היפה ביותר שראיתי אי פעם," ענה טור בכנות.

"ולמה אתה רוצה להיות חבר בלגיון?"

"זה כל מה שחלמתי עליו אי פעם," השיב טור.

"אבל למה?" שאל היא. "כי אתה רוצה לשרת את אבי?"

טור חשב על זה. הוא מעולם לא תהה למה – זה פשוט תמיד היה שם.

"כן," ענה הוא. "אני רוצה בזאת. ואת הטבעת."

"אבל מה עם החיים?" שאלה היא. "אתה לא רוצה משפחה? אדמה? אישה?"

היא עצרה והביטה עליו; השאלות הוציאו אותו משיווי משקל. הוא היה סחוט. הוא מעולם לא שקל את הדברים האלו לפני, ובקושי ידע כיצד להשיב. עיניה נצצו בזמן שהסתכלה עליו.

"אם... אני.. אני לא יודע. מעולם לא חשבתי על זה."

"ומה תגיד על זה אמך?" שאלה היא, בשובבות.

חיוכו של טור ירד."

"אין לי אמא," אמר הוא.

חיוכה ירד גם כן.

"מה קרה לה?" שאלה היא.

טור עמד לענות לה, להגיד לה הכול. הייתה זו הפעם הראשונה בחייב שעמד לדבר עליה עם מישהו. והדבר המטורף היה, שהוא רצה את זה. הוא רצה, נואשות, להיפתח אליה, הזרה הזאת, ולתת לה לדעת הכול על הרגשות העמוקים האלו.

אבל ברגע שפתח את פיו לדבר, לפתע קול קשוח הגיע משום מקום.

"גוונדולין!" צווח הקול.

שניהם הסתובבו לראות את אמה, המלכה, לבושה במיטבה, מלווה בשפחות שלה, צעדה ישירות אל בתה. פניה בצבע כחול אפור.

המלכה התקרה ישירות אל גוון, תפסה אותה בגסות בידה, ומשכה אותה משם.

"את תכנסי פנימה ברגע זה. מה אמרתי לך? איני רוצה לראות אותך מדברת איתו עוד פעם. את מבינה אותי?"

פניה של גוון האדימו, ואז השתנו בזעם וגאווה.

"תעזבי אותי!" צעקה היא על אמה. אבל זה לע עזר; אמה המשיכה לגרור אותה משם, והשפחות שלה הקיפו אותה גם כן.

"אני אמרתי, עזבי אותי!" צעקה גוון. היא הביטה לאחור על טור במבט של ייאוש, צער והתחננות.

טור הבין את ההרגשה. הייתה זו בדיוק ההרגשה שהוא הרגיש בעצמו. הוא רצה לקרוא לה, והרגיש את לבו נשבר בעוד שצפה בכך שמשחו אותה ממנו, ישר מול העיניים שלו.

הוא עמד שם עוד הרבה אחרי שהיא נעלמה משדה הראייה, מביט, משורש למקום, מחוסר נשימה. הוא לא רצה לעזוב, לא רצה לשכוח את כל זה.

יותר מכל, הוא לא רצה לדמיין שהוא עלול לא לראות אותה שוב.

*

כשהלך טור לאיטו חזרה אל הארמון, עדיין מסוחרר ממפגשו עם גוון, הוא היה בקושי מודע מהסביבה שלו. ראשו היה עסוק במחשבות עליה; הוא לא יכל להפסיק לראות את פניה. היא הייתה נהדרת. היפה, הנדיבה, המתוקה, העדינה, האוהבת והמצחיקה ביותר מכל האנשים שפגש אי פעם. הוא חייב היה לראות אותה שוב. הוא, למעשה, הרגיש כאב מחוסר נוכחותה. הוא לא הבין את רגשותיו כלפיה, וזה הפחיד אותו. הוא בקושי הכיר אותה, ועם זאת, הוא כבר ידע שאינו מסוגל להיות בלעדיה.

אבל באותו הזמן הוא חשב על איך שהמלכה משחה אותה משם, ובטנו צנח מהמחשבה על הכוחות העצומים העומדים ביניהם. כוחות שלא רצו שיהיו ביחד, מסיבה כלשהי.

בזמן שניסה להגיע לתחתית של עניין, לפתע הוא הרגי יד נוקשה על חזהו, עוצרת אותו חזק במקומו.

הוא הביט למעלה, וראה ילד, אולי כמה שנים מבוגר יותר ממנו, גבוה ורזה, לבוש בבגדים היקרים ביותר שראה אי פעם - במשי סגול ממלכתי, וירוק וארגמן, עם כובע משוכלל עם נוצה – עושה לו פרצוף מלמעלה. הילד נראה מעדן, מפונק, כאילו גדל בחיקו של עושר, עם ידיים רכות וגבות קמורות גבוהות אשר הציצו למטה בבוז.

"הם קוראים לי אלטון," התחיל הילד. "אני הוא בנו של לורד אלטון, בן דוד ראשון למלך. היינו לורדים של הממלכה במשל שבע מאות שנים. מה שמקנה חי את הזכות להיות דוכס. אתה, בניגוד אלי, הוא פשוט עם," אמר הוא, כמעט יורק את המילים. "החצר הממלכתית היא עבור המלוכה. ועבור אנשים במעמד. לא עבור הסוג שלך."

טור עמד שם, בלי שמץ של מושג מי הילד הזה היה או מה הוא עשה כדי להרגיז אותו.

"מה אתה רוצה ממני?" שאל טור.

אלטון צחקק.

"ברור שלא תדע. אתה בטח לא יודע כלום, נכון? איך אתה מעז להתפרץ לכאן ולהעמיד פנים שאתה אחד מאיתנו!" ירק הוא.

"אני לא מעמיד פנים לכלום," אמר טור.

"ובכן, לא אכפת לי על איזה גל נשטפת לכאן. אני פשוט רוצה להזהיר אותך, לפני שתכניס לך פנטזיות לראש. גוונדולין היא שלי."

טור הביט עליו בחזרה, המום. שלו? הוא בקושי ידע מה להגיד.

"החתונה שלנו אורגנה מאז שנולדנו," המשיך אלטון. "אנחנו בני אותו הגיל, ומאותו המעמד. תוכניות כבר בתנועה. אל תעז לחשוב, אפילו לרגע, שיקרה משהו אחר."

טור הרגיש איך הרוח הוכתה ממנו; לא היה לו אפילו כוח להגיב.

אלטון לקח צעד קדימה והביט למטה.

"אתה רואה," אמר הוא בקול רך, "אני מרשה לגוון את הפלרטוטים שלה. יש לה אותם הרבה. כל כמה זמן היא תחמול על איזה פשוט עם, או אולי משרת. היא תאפשר להם לשעשע אותה, לבדר אותה. אתה אולי תגיע למסקנה שיש משהו יותר מזה. אבל זה כל מה שיש לגוון. אתה רק עוד מכר נוסף, עוד שעשוע. היא אוספת אותם, כמו בובות. אין להם משמעות עבורה. היא מתרגשת מהאיש החדש ביותר בסביבה, ואחרי יום או שניים, היא מתחילה להשתעמם. היא תשליך אותך במהרה. אתה כלום עבורה, באמת. ועד סופה של השנה אני והיא נתחתן. לנצח."

עיניו של אלטון נפתחו רחב, מראים על עזות נחישותו.

טור הרגיש את לבו נשבר מהמילים שלו. האם היו הן אמיתיות? האם הוא באמת לא היה כלום עבור גוון? עכשיו הוא היה מבולבל; הוא בקושי ידע למה להאמין. היא נראתה כל כך אמיתית. אבל אולי טור פשוט היה קופץ למסקנות הלא נכונות?

"אתה משקר," אמר טור לבסוף בחזרה.

אלטון חייך בלעג, ואז הרים אצבע מפונקת אחת, ותקע אותה לטור בחזה.

"אם אראה אותך לידה שוב, אני אשתמש בסמכות שלי כד לקרוא לשומרים המלכותיים. הם יכניסו אותך למעצר!"

"על סמך מה?!" שאל טור.

"אני לא צריך סיבות. יש לי מעמד כאן. אני אמציא אחת, והם יאמינו לי. כשאסיים ללעוז אותך, חצי מהמלכה תאמין שאתה פושע."

אלטון חייך, מרוצה מעצמו; טור הרגיש בחילה.

"חסר בך כבוד," אמר טור, מחוסר הבנה מדוע מישהו יתנהג באי צניעות שכזו.

אלטון צחק בצליל גבוה.

"מעולם לא היה לי אותו מלכתחילה," אמר הוא. "כבוד הוא בשביל טיפשים. לי יש את מה שאני רוצה. אתה יכול לשמור לעצמך את הכבוד שלך. ואני אקח את גוונדולין."

פרק עשרים

טור יצא עם ריס מהשער הקמור של חצר המלך לתוך הכביש הכפרי אשר הוביל אל הצריפים. השומרים עמדו בדום עבורם כשעברו ליד וטור הרגיש תחושת שייכות חזקה, כאילו לא היה כזה זר. הוא נזכר ברק כמה ימים לפניכן, כששומר רדף אותו מכאן. עד כמה הכול השתנה, וכל כך מהר.

טור שמע חריקה והביט למעלה לראות, גבוה מעל ראשו, אסטופלס מקיפה סיבובים, מביטה למטה. היא צנחה, וטור, מתרגש, הושיט את זרועו, עדיין לובש את כפפת השריון. אבל היא עלתה שוב למעלה ועפה הרחק, גבוה יותר ויותר, אבל אף פעם לא מחוץ לשדה הראיה. טור תהה. היא הייתה יצור מסתורי, והוא הרגיש קשר חזק אליה, אשר היה קשה להסביר.

טור וריס המשיכו בדממה, שומרים על צעדים מהירים אל הצריפים. טור ידע שאחיו יחכו לו ותהה איזה סוג של קבלת פנים יקבל. האם תהיה קנא, צרות עין? האם יהיו זועמים על כך שקיבל את כל תשומת הלב הזאת? האם יעשו ממנו צחוק על כך שסחבו אותו חזרה מהקניון? או שלסוף סוף יקבלו אותו?

טור קיווה לאחרון. הוא היה עייף מלהתמודד עם שאר הלגיון ורק רצה, יותר מהכול, להשתייך. להיות מקובל כאחד מהם.

הצריפים נכנסו לשדה הראיה ומוחו של טור התחיל להיות שקוע במחשבות על נושא אחר.

גוונדולין.

טור לא ידע עד כמה יכול היה לדבר על זה עם ריס, בהתחשב בעובדה שהיא הייתה אחותו. אבל הוא לא יכל להוציא אותה מראשו. הוא לא יכל להפסיק לחשוב על המפגש עם המלכותי המאיים ההוא, אלטון, ותהה כמה ממה שהוא אמר היה אמיתי. חלק ממנו פחד לדון על זה עם ריס, לא רצה להסתכן להרגיז אותו בדרך כלשהי ולאבד את חברו החדש תמורת אחותו. אבל חלק אחר שלו היה חייב לדעת מה הוא חשב.

"מי זה אלטון?" שאל טור לבסוף, מהוסס.

"אלטון?" השיב ריס. "למה אתה שואל עליו?"

טור משך בכתפיו, לא בטוח כמה להגיד.

למזלו, ריס המשיך.

"הוא טיפה מאיים, פחות מלכותי. בן דוד שלישי למלך. למה? הוא היה בעקבותך או משהו?" ריס צמצם את עיניו. "גוון? זהו זה? הייתי צריך להזהיר אותך."

טור הסתובב והביט בריס, להוט לשמוע יותר.

"למה אתה מתכוון?"

"הוא בור. הוא רודף אחר אחותי מאז שלמד ללכת. הוא בטוח ששניהם יהיו נשואים. נראה שאמא שלי גם חושבת כך."

"והם יתחתנו?" שאל טור, מופתע מהדחיפות שבקולו.

ריס הסתכל עליו וחייך.

"אלוהים אדירים, התאהבת בה, נכון?" גיחך הוא. "זה היה מהר."

טור האדים, מקווה שזה לא היה כל כך בולט לעין.

"יתחתנו או לא, יהיה תלוי ברגשותיה של אחותי כלפיו," אמר ריס לבסוף. "אלא אם כן יאלצו אותה להתחתן. אבל אני בספק שאבי יעשה זאת."

"ואיך היא מרגישה כלפיו?" לחץ טור, מפחד שנהיה חטטן מדי, אבל חייב לדעת.

ריס משך בכתפיו. "תצטרך לשאול אותה, אני מניח. אני אף פעם לא מדב איתה על זה."

"אבל האם אביך יאלץ אותה לתוך חתונה?" לחץ טור. "האם באמת מסוגל לעשות דבר כזה?"

"אבי יכול לעשות כל דבר שירצה. אבל זה בינו לבין גוון."

ריס פנה והביט על טור.

"למה כל השאלות האלו? על מה דיברתם?"

טור הסמיק, לא בטוח מה להגיד.

"שום דבר." אמר הוא לבסוף.

"שום דבר!" צחק ריס. "נשמע לי כמו הרבה משום דבר!"

ריס צחק חזק יותר, וטור נהיה נבוך, תוהה אם הוא רק דמיין שגוון חבבה אותו. ריס נשען אליו ושם יד איתנה על כתפו.

"תקשיב, ידיד יקר," אמר ריס, "הדבר היחיד שאתה יכול לדגת בוודאות, הוא שגוון יודעת מה היא רוצה. והיא משיגה את מה שהיא רוצה. כך זה היה תמיד. היא חזקת אופי כמו אבי. אף אחד לא יכול לאלץ אותה לעשות שום דבר – או לחבב אף אחד – שהיא לא רוצה. אז אל תדאג. אם היא תבחר בך, תאמין לי, היא תיידע אותך. בסדר?"

טור הנהן בראשו, מרגיש טוב יותר, כרגיל, אחרי שדיבר עם ריס.

הוא הביט למעלה וראה שער ענקי אל צריפי הלגיון לפניו. הוא היה מופתע לראות כמה מבנים אחרים עומדים בשער, כאילו חיכו להם, ואפילו יותר מופתע לראות אותם מגחכים, ואז מריעים במבט אליו. הם מהרו קדימה, תפסו את טור בכתפיו, עטפו את ידיהם סביבו, ומשכו אותו פנימה. טור היה המום כשנסחף פנימה בחיבוק של רצון טוב מאחרים.

"ספר לנו על הקניון. איך זה בצד השני?" שאל אחד.

"איך נראה היצור? זה שהרגת?" שאל אחר.

"אני לא הרגתי אותו," מחא טור. "ארק עשה זאת."

"שמעתי שהצלת את חייב של אלדן," אחד אמר.

"שמעתי שתקפת את היצור חזיתית. בלי שום נשק אמיתי."

"אתה אחד מאיתנו עכשיו!" צעק אחד, והילדים האחרים עודדו, כאילו היה אחיהם האבוד מזמן.

טור בקושי הצליח להאמין לזה. ככל ששמע יותר את מילותיהם, כך הבין יותר ויותר שאולי היה עניין בדבריהם. אולי הוא היה אמיץ אחרי הכול. הוא מעולם לא באמת חשב על זה. בפעם הראשונה בחייו, הוא התחיל להרגיש טוב לגבי עצמו. יותר מכל כיוון שעכשיו, סוף סוף, הוא הרגיש שהיה שייך עם הבנים. הוא הרגיש מתיחות משתחררת מכתפיו.

טור הובל לתוך זירת האימונים המרכזית, ולפניו עמדו עשרות חברי הלגיון נוספים, יחד עם עשרות של כסופים. גם הם השמיעו קריאת עידוד כשראו אותו. כולם התקדמו וטפחו אותו על גבו.

קולק צעד קדימה, והאחרים השתתקו. טור התכונן, משום שלקולק מעולם לא היה דבר עבורו מלבד זלזול. אבל כעת, להפתעתו של טור, הוא הביט עליו למטה עם הבעת פנים מסוג אחר. בעוד שעדיין לא יכל לגרום לעצמו לחייך בדיוק, הוא גם לא זעף. וטור מוכן היה להישבע שזיהה משהו כמו הערצה בעיניו.

קולק לקח צעד קדימה, הרים סיכה קטנה של בז שחור, והצמיד אותה על חזהו של טור.

סיכת הלגיון. טור התקבל. סוף סוף, הוא היה אחד מהם.

"טורגרין ממחוז הדרומי של הממלכה המערבית," אמר קולק בכובד ראש. "אנו מברכים אותך אל הלגיון."

הבנים הוציאו צעקה, ואז כולם דהרו, עוטפים את ידיהם סביב טור ומנדנדים אותו לכאן ולכאן.

טור לא הצליח אפילו לקלוט את כל המתרחש. הוא ניסה שלא לעשות זאת. הוא רק רצה ליהנות מהרגע. עכשיו, סוף סוף, היה מקום שאליו היה שייך.

קולק הסתובב ופנה לבנים האחרים.

"בסדר, בנים, תרגיעו את עצמכם," פקד הוא. "היום הוא יום מיוחד. אין יותר קלשונים וצחצוח וצואת סוסים עבורכם. עכשיו זה הזמן באמת להתאמן. זהו יום הנשקים."

הבנית החזירו צעקה נלהבת, ועקבו אחר קולק כשהוא דהר מעבר לשדה האימונים לכיוון בניין מעגלי ענקי מאורן, עם דלתות ארד נוצצות. טור הלך עם הקבוצה בעודם מתקרבים, רשרוש נרגש באוויר. ריס היה לצידו, ואוקונור הגיע והצטרף אליהם.

"לא חשבתי שאראה אותך בחיים יותר," אמר אוקונור, מחייך וטופח על כתפו עם ידו. "בפעם הבאה, תן לי להתעורר קודם, בסדר?"

טור חייך בחזרה.

"מה זה הבניין הזה?" שאל טור את ריס, כשהתקרבו קרוב יותר. לכל עבר הדלת היו מסמרי ברזל עצומים, למקום הייתה הופעה רבת משמעות.

"בית הנשקים," ענה ריס. "זה המקום שבו מאחסנים את כל הנשק שלנו. כל כמה זמן הם מרשים לנו להציץ, אפילו להתאמן עם חלק מהם. תלוי איזה שיעור הם רוצים להקנות."

בטנו של טור התכווץ כשהבחין באלדן מתקרב אליו. טור התכונן, מצפה לאיום – אבל הפעם, להפתעתו של טור, על פניו של אלדן הייתה הבעה של הוקרה.

"אני חייב להודות לך," אמר הוא, מביט למטה, נענה. "על שהצלת את חיי."

טור היה מבולבל; הוא מעולם לא ציפה לזה ממנו.

"טעיתי לגביך," הוסיף אלדן. "חברים?" שאל הוא.

הוא הושיט את ידו.

טור, בהיותו לא אחד הנוהג לשמור טינה, הושיט את ידו בשמחה ופגש את ידו.

"חברים," אמר טור.

"אני לא מתייחס למילה הזו בזלזול," אמר אלדן. "אני תמיד אשמור על גבך. ואני בחוב כלפיך."

ועם זה, הוא הסתובב ומיהר חזרה לתוך ההמון.

טור בקושי ידע כיצד לקבל את זה. הוא נדהם עד כמה מהר הדברים השתנו.

"כנראה שהוא לא שרץ גמור," אמר אוקונור. "אולי הוא בסדר אחרי הכול."

הם הגיעו אל בית בנשקים. הדלתות העצומות נפתחו, וטור נכנס ביראה. הוא התקדם באיטיות, הצוואר מתוח, סורק את המקום במעגל רחב, מנסה לקלוט את הכול. היו שם מאות נשקים, נשקים שאפילו לא זיהה, תלויים על הקירות. הבנים האחרים הזדרזו קדימה בחפזון נרגש, רצים אל הנשקים, מרימים אותם, נוגעים בהם, בוחנים אותם. טור עקב אחר דוגמתם, מרגיש כמו ילד בחנות ממתקים.

הוא מיהר אל קרדום גדול, הניף את מוט העץ עם שתי ידיו, והרגיש את משקלו. היה הוא מאסיבי, משומן היטב. הלהב היה שחוק ופצור, וטור תהה אם הוא הרג מישהו בקרב.

הוא התיישב, והרים מחבטה ממוסמרת, כדור משובץ מברזל מחובר למקל קצר על ידי שרשרת ארוכה. לידו, ריס התעסק עם גרזן קרב ואוקונור בחן את משקלו של כידון ארוך, תוקע אותו באוויר לתוך אויב מדומה.

"הקשבה אלי!" צעק קולק, וכולם הסתובבו.

"היום נלמד על הלחימה באויב שלכם ממרחק. מישהו יכול להגיד לי באיזה נשקים נוכל להשתמש? מה יכול להרוג בן אדם ממרחק שלושים צעדים?"

"חץ וקשת," צעק מישהו.

"כן," אמר קולק. "מה עוד?"

"חנית!" צעק מישהו.

"מה עוד?" יש יותר מרק אלו. באו נשמע אותם."

"מקלע," הוסיף טור.

"מה עוד?"

טור סרק את מוחו, אבל נגמרו לו האופציות.

"סכינים נזרקים," צעק ריס.

"מה עוד?"

הבנים האחרים התלבטו. לאף אחד לא נשרו רעיונות.

"ישנם פטישים נזרקים," צעק קולק. "וגרזנים נזרקים. ויש את הקשת המוצלבת. אפר להשליך כידונים. וכך גם חרבות."

קולק התהלך בחדר, צופה בפניהם של הבנים, אשר עמדו שקועים עמוק בתוך הקשבה.

"זה לא הכול. אבן פשוטה מהאדמה יכולה להיות החבר הכי טוב שלכם. ראיתי גבר, גדול כשור, גיבור מלחמה, נהרג במקום מאבן שנזרקה על ידי חייל ערמומי יותר. החיילים לעטים לא מבינים שגם במדי שריון אפשר להשתמש בתור נשק. אפשר להוריד את כפפת השריון ולזרוק אותה בפניו של האויב. זה עלול לעקב אותו, במרחק כמה צעדים. ברגע הזה, אתם יכולים להרוג אותו. המגן שלכם, גם אותו אפשר לזרוק."

קולק התנשם.

"חיוני לזכור את זה כשאתם לומדים להילחם במרחק ביניכם לבין יריבכם. עליכם להרחיב את יכולת הלחימה למרחק ארוך יותר. רוב האנשים נלחמים בתווך שלושה צעדים. לוחם טוב נלחם בתווך של שלושים. מובן?"

"כן, אדוני!" הגיעה מקהלה של צעקות.

"טוב. היום נחדד את יכולת הזריקה שלכם. סרקו את החדר והביאו כל כלי זריקה שתמצאו. כל אחד יתפוס אחד ויצא החוצה תוך שלושים שניות. עכשיו זוזו!"

החדר פרץ לתוך טירוף, וטור רץ אל הקיר, מחפש אחר משהו לתפוס. נתקלו בו ודחפו אותו מכל כיוון אפשרי הבנים המתרגשים, עד שלבסוף הוא ראה את מה שרצה לתפוס. היה זה גרזן זריקה קטן. אוקונור תפס פגיון, ריס חרב, ושלושתם רצו החוצה עם הבנים האחרים לתוך השדה.

הם עקבו אחר קולק אל צידו הרחוק של השדה, ששם היו מיושרים תריסר מגנים על כדים.

כל הבנים, מחזיקים את נשקיהם, התאספו סביב קולק בציפייה.

"אתם תעמדו כאן," הרעים הוא, מצביע על שורה של עפר, "ותכוונו על המגנים האלו כשתזרקו את נשקכם. ואז תרוצו אל המגנים, תחזירו נשק אחר, ותתאמנו לזרוק אותו. אל תבחרו באותו הנשק פעמיים. תמיד תכוונו אל המגן. אלו מכם שיפספסו את המגן, תדרשו לרוץ סיבוב אחד מסביב לשדה. התחילו!"

הבנים הסתדרו בשורה, כתף אל כתף, מאחורי קו העפר, והחלו לזרוק את הנשקים שלהם לתוך המגנים, שהיו במרחק שלושים יארדים טובים. טור הרגיש בשורה איתם. הבן לידו נשען לאחור והשליך את חניתו, מפספס בשערה.

הילד הסתובב והחל לרוץ מסביב לזירה. כשעשה זאת חבר מהכסופים של המלך רץ לצידו, והניח מעטפת כבדה של מדי שרשרת מעל כתפיו אשר הכבידה עליו.

"תרוץ עם זה, ילד!" פקד הוא.

הילד, כפוף מהמשקל, כבר מזיע, המשיך לרוץ בחום. טור לא רצה לפספס את המטרה. הוא נשען לאחור, התרכז, הניף את גרזן הזריקה שלו לאחור, ושיחרר אותו. הוא עצם את עיניו וקיווה שיפגע במטרתו, ונרגע כששמע את הצליל שהגרזן מתנגש בעור המגן. הוא בקושי הצליח, פוגע בפינה התחתונה, אבל

לפחות הוא הצליח. בכל מקום מסביבו, מספר בנים פספסו ושברו לתוך העקיפות. המעטים שפגעו זנקו אל המגנים לתפוס נשק אחר.

טור הגיע אל המגנים ומצא פגיון זריקה ארוך וצר, אשר אותו החזיר איתו חזרה אל קב הזריקה.

הם המשיכו לזרוק במשך שעות, עד שידו של טור לא התחילה להרוג אותו והוא רץ יותר מדי סיבובים בעצמו. הזיעה טפטפה ממנו, כמו גם מכל האחרים מסביבו. היה זה תרגיל מעניין, לזרוק כל מיני נשקים, להתרגל להרגשה והמשקל של מוטות ולהבות שונים. טור הרגיש שהוא משתפר, מתרגל לזה, עם כל זריקה. אבל עדיין, החום היה מעיק, והוא התחיל להתעייף. נשארו רק תריסר בנים שעדיין עמדו מול המגנים, כאשר הרוב עשו עקיפות. היה פשוט קשה מדי לפגוע כל כך הרבה פעמים, עם כל כך הרבה כלי נשק שונים, והעקיפות עם החום הקשו על ההכוונה עוד יותר. טור התנשף, ולא ידע כמה עוד יוכל להמשיך. ובדיוק כשהרגיש שעומד להתרסק, לפתע, קולק צעד קדימה.

"מספיק!" צעק הוא.

הבנים חזרו מהעקיפות שלהם והתרסקו על הדשה. הם שכבו שם, מתנשמים, נושמים בכבדות, מורידים את המעילים של שריון שרשרת הכבדים שלהם אשר נתלה עליהם.

טור התיישב בתוך הדשה גם כן, ידיים מותשות, מטפטף מזיע. כמה מאנשי המלך באו עם דלים של מים והורידו אותם על הדשה. ריס הושיט את ידו אל אחד, שתה ממנו, ואז העביר אותו לאוקונור, אשר שתה והעביר אותו לטור. טור שתה ושתה, המים זולגים בסנטרו ועל חזהו. המים הרגישו מדהים. הוא נשם בכובד והחזיר את הדלי לריס.

"כמה זה יכול להימשך?" שאל הוא.

ריס הניד את ראשו, מתנשם. "אני לא יודע."

"אני נשבע שהם מנסים להרוג אותנו," הגיע קול. טור פנה וראה את אלדן, אשר בא והתיישב לידו. טור היה מופתע לראות אותו כאן, והמחשבה שאלדן באמת רוצה להיות חברים באמת שקע לתוך מוחו. היה מוזר לראות שינוי כזה בהתנהגותו.

"בנים!" צעק קולק, מתהלך ביניהם. "יותר מכם מפספסים את המטרה שלכם עכשיו, מאוחר ביום. כפי שאתם יכולים לראות, קשה להיות מדויק כשאתה עייף. זוהי הנקודה. במהלך הקרב, אתם לא תהיו רעננים. אתם תהיו מותשים. יש קרבות שנמשכים ימים. במיוחד אם אתם מתקיפים טירה. ועליכם לעשות את הזריקה המדויקת ביותר בעודכם עייפים ביותר. לפעמים תהיו חייבים לזרוק איזה נשק שיש ברשותכם. עליכם להיות מומחים בכל נשק, וכל מצב של תשישות. האם זה ברור?"

"כן אדוני!"צעקו הם בחזרה.

"חלק מכם יודעים לזרוק סכין או חניתה. אבל אותו האדם מפספס בפטיש או גרזן. האם אתם חושבים שתוכלו לשרוד על ידי זריקת נשק אחד?"

"לא אדוני!"

"האם אתם חושבים שזה רק משחק?"

"לא אדוני!"

קולק עיוות את פניו בעוד שהתהלך, בועט בגבם של בנים, שחשב שלו ישבו יזקוף מספיק.

"נחתם מספיק," אמר הוא. "חזרה על הרגליים!"

טור עלה על רגליו ברושי יחד עם האחרים, רגליו עייפות, לא בטוח כמה עוד יוכל לעמוד.

"ישנם שני צדדים ללחימה מרחוק," המשיך קולק. "אתם יכולים לזרוק – אבל כך גם אויבכם. הוא יכול להיות לא מוגן בשלושים צעדים – אבל גם את יכולים. עליכם ללמוד להגן על עצמכם משלושים צעדים. אם זה מובן?"

"כן אדוני!"

"בכדי להגן על עצמכם מחפץ נזרק, עליכם לא רק להיות ערניים וזריזים על רגליכם, להתכופף, להתגלגל, להתחמק – אבל גם להיות מיומנים בלהגן על עצמכם במגן גדול."

קולק אותת, וחיילים הביאו מגני ענק כבדים. טור נדהם – היה הוא כמעט פעמיים מגודלו.

"האם יש לי מתנדב?" שאל קולק.

קבוצת הבנים השתוקקה, מתלבטת, ומבלי לחשוב, טור עלה על רגליו בן רגע, מרחם את ידו.

קולק הנהן, וטור מיהר קדימה.

"טוב," אמר קולק. "לפחות אחד מכם מתומתם מספיק כדי להתנדב. אני אוהב את הרוח שלך, ילד. החלטה מטופשת. אבל טובה."

טור התחיל לתהות אם באמת עשה החלטה מטופשת, כשקולק הושיט לו את השריון המתכתי הענקי. הוא קשר אותו אל ידו האחת, ולא האמין עד כמה כבד הוא היה. טור בקושי הצליח להרים אותו.

"טור, המשימה שלך היא חרוץ מהקצה הזה של השדה עד לשני. בלי שריטה אחת. אתה רואה את חמישים הבנים המביטים עליך?" אמר קולק לטור. "הם כולם הולכים לזרוק עליך נשקים. נשקים אמיתיים. אתה מבין? אם לא תשתמש במגן כדי להגן על עצמך, תוכל למות לפני שתגיע לקצה השני."

טור הביט בחזרה מתקשה להאמין. קהל הבנים השתתק לחלוטין.

"זהו לא משחק," המשיך קולק. "זה עניין רציני מאוד. קרב הוא עניין רציני. זה החיים והמוות. אתה בטוח שאתה עדיין רוצה להתנדב?"

טור הנהן בראשו, קפוא מדי מפחד כדי להגיד משהו אחר. הוא בקושי יכל לשנות את דעתו בשלב הזה, לא מול כולם.

"טוב."

קולק אותת למשרת, אשר צעד קדימה ותקע בצופר.

"רוצו!" קולק צעק.

טור הרים את המגן הכבד עם שתי ידיו, אוחז בו עם כל שהיה בו. ברגע שעשה זאת, קול המום מהדהד, כל כך חמור שהוא ניער את ראשו. היה זה, כנראה, פטיש מתכתי. הוא לו חדר דרך המגן, זעזע את כל גופו. הוא כמאט הפיל את המגן, אבל אילץ את עצמו לאחוז בו ולהמשיך הלאה.

טור התחיל לרוץ, צולע מהר ככל שיכל עם המגן. בזמן שהנשקים והטילים עפו לידו, הוא אילץ את עצמו לצלוע עם המגן כמיטב יכולתו. המגן היה חבל ההצלה שלו. ובעוד שהוא רץ, הוא למד להישאר בתוכו.

חץ עף לידו, מחמיץ אותו בחלקיק של אינץ', והוא החזיר את סנטרו חזרה צמוד יותר. עוד חפץ כבד טרק על גבי המגן, מכה אותו חזק כל כך שהוא מעד כמה צעדים לאחור והתרסק על האדמה. אבל טור חזר על רגליו והמשיך לרוץ. תוך התאמצות עליונה, מתנשם לתפוס אוויר, לבסוף הוא חצה את השדה.

"הכנע!" צעק קולק.

טור הפיל את המגן, זיעה מטפטפת ממנו. הוא היה מעל אסירות תודה על כך שהגיע לצד השני; הוא לא ידע עם היה יכול להחזיק את המגן הזה עוד רגע.

טור מיהר חזרה אל האחרים, רבים מהם החזירו לו מבט של אהדה. הוא תהה כיצד הוא שרד.

"עבודה טובה," לחש לו ריס.

"עוד מתנדבים?" קרא קולק.

דממת מוות בקרב בנים. אחרי שצפו בטור, אף אחד אחר לא העז.

טור הרגיש גאה בעצמו. הוא לא היה בטוח שהיה מתנדב לולא היה יודע מה זה כרך, אבל עכשיו כשזה נגמר, הוא היה שמח שעשה זאת.

"בסדר. אז אני אנדב במקומכם," צעק קולק. "אתה! סאדן!" קרא הוא, מצביע על מישהו.

ילד רזה מבוגר יותר צעד קדימה, נראה מפוחד עד מוות.

"אני?" שאל סאדן, קולו נסדק.

הבנים האחרים צחקו עליו.

"בטח אתה. מי עוד?" אמר קולק.

"אני מצטער אדוני, אבל הייתי מעדיף שלא."

התנשמות מבוהלת בקרב הלגיון.

קולק התקרב אליו, מעוות את פניו.

"אינך עושה את מה שאתה רוצה," נהם קולק. "אתה עושה את מה שאני אומר לך לעשות."

סאדן נעמד קפוא, נראה מפוחד עד מוות.

"הוא לא אמור להיות פה," לחש ריס.

טור הסתובב והביט בו. "למה אתה מתכוון?"

"הוא מגיע ממשפת אצולה, והם שמו אותו כאן. אבל הוא לא רוצה להיות כאן. הוא לא לוחם. קולק יודע זאת. אני חושב שהם מנסים לשבור אותו. אני חושב שרוצי שיצא."

"אני מצטער, אדוני, אבל איני יכול," אמר סאדן, נשמע מבוהל.

"אתה יכול," צעק קולק, "ואתה תעשה!"

נהיה תיקו מתוח וקפוא.

סאדן הביט למטה על האדמה, תולה את הסנטר שלו בבושה.

"אני מצטער, אדוני. תן לי משימה אחרת, ואני אעשה אותה."

קולק נהיה אדום בפניו, נסער לכיוונו עד שהיה אינצ'ים ספורים מפניו.

"אני אכן אביא לך משימה אחרת, ילד. לא אכפת לי מי הם המשפחה שלך. מעתה והלאה, אתה תרוץ. אתה תרוץ מסביב לשדה הזה עד שתתרסק. ולא תחזור חזרה, עד שלא תתנדב לקחת את המגן הזה. אתה מבין אותי?"

סאדן נראה כאילו עומד להתפרץ בבכי, כשהניד את ראשו בחזרה.

חייל התקרב אליו, הטיל את שריון השרשרת על כתפיו, ואז חייל אחר הטיל עליו שריון שרשרת נוסף. טור לא יכל להבין איך יכל לשאת את המשקל של זה. הוא בקושי יכל לרוץ באחד מהם.

קולק נשען לאחור ובעט לסאדן חזק מאחור, וסאדן עף בהחלקה קדימה והחל את ריצתו הארוכה והאיטית מסביב לשדה. טור הרגיש רע עבורו. בעוד שצפה בו צולע מסביב, הוא לא יכל לגרום לעצמו לא לתהות אם הילד ישרוד את הלגיון.

לפתע נשמע צופר, וטור הסתובב לראות חבורה של אנשי המלך רוכבים על סוסים, תריסר כסופים איתם, מחזיקים חניתות ארוכות ולובשים קסדות עם נוצות. הם עצרו לפני הלגיון.

"לכבוד יום הנישואים של בתו של המלך, ולכבוד מפנה השמש, המלך הכריז שהמשך היום הוא יום צייד!"

כל הבנים מסביב לטור פרצו בקריאת עידוד ענקית. כאחד, הם זינקו בריצה, עורבים אחרי הסוסים בעוד שאלו דהרו דרך השדה.

"מה קורה?" שאל טור את ריס, בעוד שהחל לרוץ עם האחרים. לריס היה חיוך ענקי על הפנים.

"זהו מתת אלוהים!" אמר הוא. "אנחנו חופשיים להיום! נוכל לצוד!"

פרק עשרים ואחד

טור רץ בשביל היער יחד עם השאר, מחזיק בחנית שניתנה לו לתקופת הצייד. לידו היו ריס, אוקונור ואלדן, יחד עם עוד לפחות חמישים חברי הלגיון. לפניהם רכבו מאה כסופים, על סוסים ולובשים מדי שריון קלים, חלק מחזיקים חניתות קצרות, אבל הרוב חץ וקשת המוטלים ברישול מאחורי גבם. רצים ברגל ביניהם היו תריסרים של נושאי כלים ומשרתים.

רוכב מקדימה היה המלך מקגיל, נראה ענקי וגאה כמו תמיד, גיחוך מתרגש על פניו. לצידו היו בניו, קנדריק וגארט, וטור היה מופתע לראות, אפילו גודפרי. עשרות משרתי רצו ביניהם, חלק מהם נשענים לאחור ונושפים בצופרים העשויים מניבי שנהב; האחרים משכו בכלבים הנובחים, אשר רצו בהתלהבות קדימה כדי להשיג את הסוסים. הייתה זו מהומה ענקית. בעוד שקבוצה האדירה הסתערה דרך היער, הם החלו להתפצל לכל הכיוונים, וטור בשוקי ידע לאן הלכו, או אחרי איזו קבוצה לעקוב.

ארק עבר קרוב, וטור יחד עם האחרים החליטו לעקוב בעקבותיו. טור רץ לצדו של ריס.

"לאן אנחנו הולכים?" שאל הוא את ריס, מחוסר נשימה מהריצה.

"עמוק לתוך היער," השיב ריס בחזרה. "אנשי המלך מתכוונים להשיג חיות ציד כמו ביום שלם."

"למה חלק מהכסופים על סוסים, ואחרים על רגליהם?" שאל אוקונור את ריס.

"אלה על הסוסים צדים את ההריגות הקלות יותר, כמו צבי וציפור," השיב ריס. "הם משתמשים בחץ וקשת שלהם. אלה שרצים ברגל מתכוונים על חיות מסוכנות יותר. כמו החזיר בר צהוב זנב."

טור בו זמנית היה נרגש ועצבני מהזכרה על החיות. הוא ראה איך אחד גדל; היה זה יצור מגעיל ומסוכן, בידוע לקרוע בן אדם לשניים מהתגרות קטנה.

"הלוחמים המבוגרים ביותר נוטים להישאר על גבי סוסים ולצוד איילים וציפורים," הוסיף ארק, מביט למטה. "הצעירים יותר נוטים להישאר על רגליהם, ולצאת אחר חיות גדולות יותר. אתה חייב להיות בכושר טוב יותר בשביל זה, כמובן."

"זו גם הסיבה שאנחנו מרשים את הציד הזה עבורכם, בנים," קולק, הרץ עם האחרים לא רחוק מהם, צעק, "זהו אימון עבורכם גם כן. אתם תצטרכו להיות על הרגליים במהלך כל הצייד, תחזיקו מעמד ליד הסוסים. כשנמשיך, תתפרקו לקבוצות קטנות יותר, וכל אחד תפנה בשביל שלה, וכל אחת תצוד את החיה שלה. תמצאו את החיה הרשעית ביותר שאתם רואים – ותלחמו איתה עד המוות. אלה הן אותן התכונות שעושות אתכם חיילים: סבולת, תעוזה, ואי נסיגה מיריבכם, לא משנה כמה גדול או מרושע. עכשיו לכו!" צעק הוא.

טור רץ מהר יותר, כמו גם כל אחיו, הרודפים אחר סוסים אשר קרעו את היער. הוא בקושי ידע לאיזה כיוון לרוץ, אבל הסיק שאם ישאר קרוב לריס ואוקונור, הוא יהיה בסדר.

"חץ, מהר!" צעק ארק למטה.

טור זינק לפעולה, בעודו רץ ליד סוסו של ארק, תפס בחץ המפרפר על האוכף, והושיט לו אותו. ארק הכניס אותו לקשתו בעודו רוכב, העט, וכיוון ביציבות על משהו ביערות.

"הכלבים!" צעק ארק.

אחד ממשרתיו של המלך שיחרר את הכלב הנובח, אשר צנח לתוך שיחים. להפתעתו של טור, ציפור גדולה עלתה למעלה, וכשעשתה זאת, ארק שיחרר את החץ.

הייתה זו ירייה מושמת, ישירות בתוך צוואר, והציפור נפלה למטה, מתה. טור נדהם מאיך שארק זיהה אותה.

"הציפור!" צעק ארק.

טור רץ, תפס את הציפור המתה, חמימה, דם דולף מצווארה, ורץ חזרה אל ארק. הוא הטיל אותה על אוכפו של ארק שיהיה תלוי בזמן שרכב.

בכל מקום מסביב לטור, אבירים רבים על גבי סוסים עשו את אותו הדבר, מבהילים ציפורים שיצוצו ויורים בהם על מנת שנושאי בכלים שלהם ישיגו אותם בחזרה.הרוב השתמשו בחצים; חלק השתמשו בחניתות. קנדריק משך את חניתו לאחור, כיוון, והשליך אותה על צבי. הייתה זו פגיע מושלמת, ישירות לתוך הגרון שלו, והוא נפל גם.

טור נדהם מהשפע של חיות ציד ביערות האלו, מכמות הטובות שיחזירו הביתה. יהיה זה מספיק בכדי להאכיל את חצר המלך למשך ימים.

"הייתה פעם בצייד לפני זה?" קרא טור לריס, בקושי נמנע מלהידרס על ידי אחד מאנשי המלך בזמן ריצה. היה קשה לשמוע עם כל הנביחות של הכלבים, צלילים של צופרים, וצעקות הגברים, צוחקים בקול ניצחוני, בזמן שהורידו חיה אחר חיה.

לריס היה חיוך גדול על פניו כשקפץ מעל בול עץ והמשיך לרוץ.

"הרבה פעמים! אבל רק בגלל האבא שלי. הם לא מרשים לנו להצטרף לציד עד גיל מסוים. זהו דבר מרתק – למרות שאף אחד בדרך כלל לא יוצא ממנו בלי שריטה. יותר מאדם אחד נפגעו, או נהרגו, במעקב אחר חזיר הבר."

ריס התנשם תוך כדי ריצה. "אבל תמיד הייתי רוכב על גבי סוס," הוסיף הוא. "מעולם לא הורשתי להיות על רגלי לפני, עם הלגיון, לעולם לא הורשתי לצוד חזיר בר. זוהי הפעם הראשונה עבורי!"

היער השתנה במפתיע, עשרות שבילים מתפרסים לפניהם, כל אחד התפצל לתריסר דרכים. נשמע צופר נוסף, והקבוצה הענקית החלה להתפרק לקבוצות קטנות יותר.

טור נצמד קרוב לארק, וריס ואוקונור הצטרפו אליהם; כל החבורה פנתה לתוך מעבר צר אשר עיכל בצורה חדה למטה. הם רצו ורצו, טור אוחז בחניתו חזק יותר בעוד שקפץ מעל נחל קטן. הקבוצה הקטנה שלהם כוללה את ארק וקנדריק על סוסים, טור, ריס, אוקונור ואלדן על רגליהם, סך הכול שישה אנשים – וכשפנה טור, הוא שם לב ששני חברי לגיון נוספים רצו מאחוריהם, מצטרפים אליהם. היו הם גדולים ורחבים, עם שיער צהוב אדמדם גלי אשר נפל על פניהם ארוך יותר מגובה עיניהם, וחיוכים רחבים. הם נראו כמה שנים מבוגרים יותר מטור – והיו הם תאומים זהים.

"אני קובאל," צעק אחד מהם לטור.

"ואני קובן."

"אנחנו אחים," אמר קובאל.

"תאומים!" הוסיף קובן.

"מקווה שלא אכפת לכם אם נצטרף אליכם," אמר קובאל לטור.

טור ראה אותם בלגיון, אבל מעולם לא פגש אותם לפני. הוא היה שמח לפגוש חמרי לגיון חדשים, במיוחד כאלו שהיו חביבים אליו.

"שמחים לקבל אתכם," אמר טור.

"כמה שיותר, יותר טוב." הדהד ריס.

"שמעתי שהחזירי בר ביער הזה ענקיים," העיר קובאל.

"ורצחניים," הוסיף קובן.

טור הביט על החניתות הארוכות שהאחים סחבו, פי שלוש ארוכות יותר משלו, ותהה. הוא שם לב שהם מסתכלים על החניתה הקצרה שלו.

"החניתה הזו לא תספיק," אמר קובאל.

"לחזירי בר האלו יש ניבים ארוכים. אתה צריך משהו ארוך יותר," אמר קובן.

"קח את שלי," אמר אלדן, רץ אל טור והציע את החנית שלו.

"אני לא יכול לקחת את שלך," אמר טור. "במה אתה תשתמש?"

אלדן משך בכתפיו. "אני אהיה בסדר."

טור נרגש מהאדיבות שלו, והתפלא עד כמה שונה החברות שלהם הייתה עכשיו.

"קח אחת משלי," פקד הקול.

טור הביט למעלה וראה את ארק הרוכב לידו, מצביע על האוכף, אשר החזיק שתי חניתות ארוכות.

טור הושיט את ידו ותפס את החניתה הארוכה מתוך האוכף, אסיר תודה על כך שקיבל אותה. היא הייתה כבדה יותר, ולרוץ איתה היה יותר מביך – אבל הוא כן הרגיש מוגן יותר, ונשמע כאילו הוא יצטרך אותה.

הם רצו ורצוף עד שהאוויר בער בריאותיו של טור והוא לא ידע אם יוכל להמשיך רחוק יותר. הוא היה דרוך, מחפש סביבו כל סימן של חיה. הוא הרגיש מוגן לצד הגברים האחרים האלו שהיו סביבו, ובלתי מנוצח עם החניתה הארוכה. אבל עדיין היה הוא קופצני עד מאוד. הוא לא צד לפני זה, ולא היה לו מושם למה לצפות.

בעוד שריאותיו בערו, נפתחה לפניהם קירחת יער ולמרבה השמחה, ארק וקנדריק משכו את הסוסים שלהם לעצירה. טור הניח שזה הכנה להם לכולם רשות לעצור גם כן. הם עמדו שם כולם, כל שמונה מהם בקירחת היער, הבנים ל רגליהם, מתנשמים לתפוס אוויר, וארק יחד עם קנדריק ירדו מסוסיהם. הסוסים התנשפו, אבל חוץ מזה היה שקט, הצליל היחידי של הרוח בעצים. הצלילים של מאות גברים אחרים הרצים דרך היער נעלמו, וטור הבין שהם היו רחוקים מאוד מהאחרים.

הוא הביט סביב קרחת היער, מתנשף.

"לא ראיתי שום עקבות של חיות," אמר טור לריס. "מה איתך?"

ריס הניד את ראשו.

"חזיר הבר הוא חיה ערמומית," אמר ארק, צועד קדימה. "הוא לא תמיד ירא את עצמו. לפעמים הוא יצפה בך. הוא יכול לחכות עד שאתה לא מוכן, ולהסתער אז. תמיד תשמרו על ערנות."

"זהירות!" צעק אוקונור.

תור הסתובב ולפתע חיה גדולה פרצה לתוך קירחת היער עם רחש אדיר; טור נרתע, חושב שנתקפו בידי חזיר הבר. אוקונור צעק, וריס הסתובב והשליך את חניתו על החיה. החנית החמיצה, והחיה עפה באוויר. רק אז הבין טור שהיה זה רק תרנגול הודו, אשר נעלם חזרה לתוך היער.

כולם צחקו, המתח נשבר. אוקונור הסמיק, וריס הניח יד מרגיע על כתפו.

"אל תדאג, חבר," אמר הוא.

אוקונור הפנה את מבטו הצידה במבוכה.

"אין כאן שום חזיר בר," אמר אלדן. "בחרנו בשביל גרוע. הדבר היחידי בדרך הזו הם עופות. נחזור חזרה עם ידיים ריקות."

"אולי זה לא כזה דבר רע," אמר קובאל. "שמעתי שמאבק עם חזיר בר יכול להיות על החיים והמוות."

קנדריק סרק את היער ברוגע; ארק עשה את אותו הדבר. טור יכל לראות על פניהם של שני הגברים שמשהו היה שם. הוא יכל להגיד מהניסיון והנבונות שלהם שהם היו בכוננות.

"ובכן, נדמה שהשביל מסתיים כאן," אמר ריס. "אז אנחנו ממשיכים הלאה, היער יהיה לא מסומן. לא נמצא את דרכנו חזרה."

"אבל אם נחזור חזרה, הציד שלנו נגמר," אמר אוקונור.

"מה יקרה היה ונחזור עם ידיים ריקות?" שאל טור. "ללא חזיר בר?"

"אנחנו נהיה בדיחה לאחרים," אמר אלדן.

"לא, אנחנו לא," אמר ריס. "לא כולם מוצאים חזיר בר. האמת היא שנדיר יותר למצוא אותו מאשר שלא."

בעוד שהקבוצה עמדה שם בדממה, נושמת בכובד, צופה ביערות, טור הבין לפתע ששתה יותר מדי מים. הוא התאפק במשך כל הציד ועכשיו היה לו כאב כזה בשלפוחית, שבקושי יכל להחזיק מעמד.

"סלחו לי," אמר טור, והחל לעשות את דרכו לתוך היערות.

"לאן אתה הולך?" שאל ארק בדאגה.

"אני רק צריך להתפנות. אחזור מיד."

"לא רחוק," הזהיר ארק.

טור, מודע לעצמו, מיהר לתוך היערות והתרחק עשרים צעדים מהאחרים, עד שמצא לעצמו מקום מחוץ לשדה ראייתם.

בדיוק כשסיים להתפנות, לפתע, שמה ענף נשבר. היה זה צליל חזק ומובהק, והוא ידע – הוא פשוט ידע – זה לא היה שום בן אדם.

הוא הסתובב לאט, השיער נעמד על אחורית צווארו, והביט. מקדימה, במרחק של אולי עשרה צעדים נוספים, הייתה קירחת יער נוספת, סלע במרכזה. ושם בבסיסו של הסלע, הייתה תנוע. יצור קטן, הוא לא יכל להגיד איזה בדיוק.

טור שקל אם לחזור חזרה אל אנשיו, או לבדוק מה זה היה. מבלי לחשוב, הוא התגנב קדימה. מה שהחיה הזו לא הייתה, הוא לא רצה לאבד אותה, ואם היה חוזר חזרה, היא הייתה יכולה להעלם כשהיה חוזר.

טור צעד קרוב יותר, שיערות על הסף, בעוד שהיער נהיה צפוף יותר ונשאר פחות מקום לתמרון. הוא לא יכל לראות דבר מלבד יער צפוף, השמש נחתכת בזווית חדות. לבסוף, הוא הגיע אל קרחת היער. כשהתקרב, הוא שיחרר את אחיזתו בחניתו, והוריד אותה למטה למותנו. הוא היה מורתע ממה שראה לפניו בקירחת היער, בכתם של אור שמש.

שם, מתפתל בדשה ליד האבן, היה גור נמר קטן. הוא ישב שם, מתפתל ומילל, פוזל מהשמש. הוא נראה כאילו רק נולד, בקושי באורך של רגל, קטן מספיק כדי להיכנס לחולצתו של טור.

טור עמד שם, בתדהמה. הגור היה לבן, והוא הבין שבטח היה זה גור של נמר לבן, הנדיר ביותר מכל החיות.

שומע תזוזת עלים מהירה מאחוריו, הוא הסתובב וראה את כל הקבוצה ממהרת לכיוונו, ריס בראש, נראה מודאג. תוך רגעי, הם היו לידו.

"איפה הלכת?" דרש הוא. "חשבנו שאתה מת."

כשהגיעו כולם לעמוד לצידו והביטו למטה על הגור, הוא שמע אותם מתנשמים בהלם.

"אות רב משמעות," אמר ארק לטור. "מצאת את המציא של החיים. החיה הנדירה ביותר מכל. נטשו אותה. זה אומר שהיא שלך. מחובתך לגדל אותה."

"שלי?" שאל טור, מבולבל.

"זוהי חובתך," הוסיף קנדריק. "אתה מצאת אותו. או שעדיף שאגיד, הוא מצא אותך."

טור היה מבולבל. הוא טיפל בכבשים, אבל אף פעם בחייו לא גידל חיה, ולא היה לו מושג מה לעשות.

אבל באותו הרגע, הוא הרגיש קירבה חזקה לחיה. עיניה הכחולות הקטנות, נפתחו ונדמה היה כאילו הסתכלו עליו.

הוא ניגש אליו, התכופף, והרים אותו על ידיו. החיה נשענה וליקקה לו את הלחי.

"איך מטפלים בגור נמר?" שאל טור, המום.

"אני מניח שבאותה צורה שמטפלים בכל דבר אחר," אמר ארק. " תאכיל אותו כשהוא רעב."

"אתה חייב לתת לו שם," אמר קנדריק.

טור חשב לרגע, נדהם שהייתה זו הפעם השנייה שלו לתת שם לחיה תוך אותה הכמות של הימים. הוא נזכר בסיפור מילדותו על הנמר שהשליט טרור על כפר.

"קרון," אמר טור.

האחרים הנהנו בהסכמה.

"כמו באגדה,"אמר ריס.

"אני אוהב אותו," אמר אוקונור.

"אז קרון הוא השם," אמר ארק.

כקרון הוריד את ראשו אל חזהו של טור, טור הרגיש קשר חזק יוצר אליו מאשר הרגיש אי פעם למשהו. הוא לא יכל להתאפק מלהרגיש כאילו הכיר את קרון במשך כמה אורכי חיים, כשהחיה התפתלה ויללה אליו.

לפתע הופיעו צעדים מרוחקים, כאלו שהרימו את השיערות באחורית צווארו של טור, וגרמו לו למהר להסתובב ולהביט בשמיים.

גבוה למעלה, הייתה אסטופלס. לפתע היא צנחה למטה נמוך, ישירות לתוך ראשו של טור, צווחת, בזמן שעשתה זאת, לפני להמריא ברגע האחרון.

לראשונה טור תהה אם היא הייתה קנאית בקרון. אבל אז, עם רגע קצר להגיב בו, טור הבין: הבז הזהיר אותו.

רגע אחרי זה הגיע קול מרוחק מצגו השני של היער. הייתה זו התאבקות המלווה בהסתערות – והיא התרחשה מהר מדי.

עקב ההזהרה, לטור היה יתרון משמעותי – הוא ראה אותו קופץ החוצה וקפץ בעצמו מהדרך רגע האחרון, כשחזיר בר עצום מסתער ישירות עליו. החיה פספסה אותו בשיערה.

קירחת היער פרצה בכאוס. החזיר הסתער על האחרים, בלי רחמים, מנדנד את הניבים של לכל כיוון. במכה אחת, הוא הצליח לחתוך את ידו של אוקונור, ודם פרץ החוצה, בעודו מחבק את ידו, צועק.

היה זה כמו לנסות להילחם בשור, אבל ללא הנשק המתאים. אלדן ניסה להקות אותו עם החנית הארוכה, אהל החזיר רק הזיז את ראשו, צבט אותה בפיו הענקי, ובתנועה נקייה יחידה נשכה אותה לשניים. החזיר בר הסתובב והסתער על אלדן, בועט לו בצלעות; למזלו של אלדן, הוא פספס במעט מלהיות קרוע לגזרים על ידי הניבים של החיה.

החזיר היה בלתי ניתן לעצירה. הוא יצא לחפש דם, וברור היה שלא יעזוב אותם עד שימצא אותו.

האחרים פרצו בזעם וזינקו לפעולה. ארק וקנדריק הניפו את חרבותיהם, כמו שעשה גם טור, ריס והאחרים.

הם הקיפו כולם את החיה, אבל קשה היה לפגוע בה, במיוחד עם הניבים באורך שלוש רגל שלה, שלא אפשרו להם להתקרב קרוב אליה. היא רצה במעגלים, רודפת אחריהם מסביב לקירחת היער. בעוד שהם כל אחד לקחו תור בהתקפה עליה, ארק השיג פגיע ישירה, חותך את צידה; אבל החזיר היה צריך להיות עשוי פלדה, בגלל שהמשיך לנוע.

ואז היה זה השמן בו הכול השתנה. לרגע קצר, משהו תפס את עינו של טור, והוא הסתובב והביט לתוך היער. במרחק, חבוי מאחורי בעצים, הוא יכל להישבע שראה בן אדם בגלימה שחורה עם ברדס; הוא ראה אותו מראים חץ וקשת ומכוון ישירות אל קירחת היער. נראה היה שמכוון לא על החזיר אלה על הגברים.

טור תהה אם התחיל לראות דברים. היכלו הם להיות תחת מתקפה? כאן? באמצע שום מקום? על ידי מי?

טור אישר לאינסטינקט שלו להשתלט על המצב. הוא חש שהאחרים היו בסכנה, ורץ אליהם. הוא ראה את האיש מכוון את קשתו על קנדריק.

טור הנחית את קנדריק. הוא הכשיל אותו חזק, הפיל אותו על האדמה, ורגע אחרי שעשה זאת, חץ עף לידם, מחמיץ אותו בשיערה.

טור הביט חזרה אל היער במידי, מחפש אחר עקבותיו של התוקף. אבל הוא נעלם.

אבל לא היה לו זמן לחשוב; החזיר עדיין רץ במהרה וטירוף בקירחת היער רק כמה צעדים מהם. כעת הוא פנה לכיוונם, ולטור לא היה זמן להגיב. הוא התכונן להתנגשות כשהניבים הארוכים והחדים התנשאו ישירות כלפיו.

רגע מאוחר יותר נשמעה צריחה גבוהה; טור הסתובב וראה את ארק קופץ על גבה של החיה, מרים את חרבו גבוה עם שתי ידיו, ומושך אותו חזרה לתוך צווארו. החיה נהמה, דם מתיז מפיה, בעוד שירדה על ברכיה, ואז התרסקה על האדמה, ארק מעליה. היא הגיע לידי עצירה רק רגל אחת מטור.

כולם עמדו קפואים במקומם, מביטים אחד על השני – ותוהים מה בעולם קרה רק עכשיו.

פרק עשרים ושתיים

טור, הסוחב את קרון בתוך חולצתו, היה המום מהצליל כשריס פתח את הדלת של המסבאה. קבוצת ענק של חברי לגיון ממתינים וחיילים, דחוסים בפנים, פגשה אותם בצעקה. בפנים היה חם צפוף, וטור נדחס במידי בין אחיו, כתף אל כתף. היה זה יום ציד ארוך, והם כולם התאספו כאן, במסבאה הזו עמוק ביערות, כדי לחגוג. הכסופים הובילו את הדרך, וטור, ריס והאחרים באו בעקבותיהם.

מאחורי טור התאומים, קובאל וקובן, סחבו את נכס הפרס שלהם, את חזיר הבר, הגדול יותר משל כולם, על מוט ארוך מעבר לכתפיהם. הם היו חייבים לשים אותו מחוץ לדלתות של בית המזבח לפני שנכנסו פנימה. טור הביט בו מבט אחד אחרון; הוא נראה כל כך פראי, היה קשה להבין שהם הרגו אותו.

טור הרגיש התפתלות בתוך מעילו והביט למטה לראות את שותפו החדש, קרון. הוא בקושי יכל להאמין שסחב גור נמר לבן. הגור הביט בו בעיניו הכחולות הצלולות ולילל. טור חש שהוא היה רעב.

טור נדחף בתוך המסבאה, תריסרים של גברים זורמים מאחוריו, והמשיך עמוק יותר לתוך המקום הקטן, העמוס אנשים, אשר בתוכו צריך היה להיות עשרים מעלות חם יותר – שלא להזכיר לח יותר. הוא הלך בעקבות ארק וקנדריק, ואחריו באותה צורה עקבו ריס, אלדן, התאומים ואוקונור, שידו הייתה חבושה מחתיכה על ידי החזיר, אבל לבסוף הפסיקה לדמם. אוקונור נראה יותר המום מאשר פגוע. מצב רוחו הטוב חזר, וכל הקבוצה שלהם כולה השתרכה לתוך החדר.

הוא היה עמוס כתף אל כתף, כל כך צפוף שבקושי היה מקום לפנות. היו שם ספסלים ארוכים, וכמה גברים עמדו, שרים שירי משתה ודופקים בגביעיהם לתוך אלו של חבריהם, או על השולחן. הייתה זו אווירה רעשנית חגיגית וטור מעולם לא ראה משהו כזה.

"פעם ראשונה במסבאה?" שאל אלדן, כמעט צועק שישמעו אותו.

טור הנהן בחזרה, מרגיש כמו כפרי תמים בפעם נוספת.

"אני מוכן להתערב שאף פעם לא נסית גביע של אייל, נכון?" שאל קובן, מטפח אותו על הכתף, צוחק.

"בטח שניסיתי," ירה טור בחזרה מגן על עצמו.

הוא הסמיק, למרות זאת, וקיווה שאף אחד לא יכל לזהות זאת, כיוון שלמעשה, הוא לא באמת ניסה מתישהו אייל, חוץ מלגימה קטנה בחתונה. אביו אף פעם לא הרשה אייל בבית. וגם אם היה מרשה, הוא בטוח לא יכל להרשות אותו לעצמו.

"טוב מאוד אם כך!" קרא קונבאל. "מוזג, תן לנו סיבוב של הכי חזק שלך. טור כאן הוא מקצוען ותיק!"

אחד התאומים הניח מטבע זהב. טור נדהם מהכמות כסף שהבנים האלו סחבו איתם; הוא תהה מאיזו משפחה הם מגיעים. המטבע הזה יכל לשמש את המשפחה שלו במשך חודש בחזרה בכפר שלו.

רגע אחרי זה תריסר גביעים של אייל מקצף החליקו על פני הבר, והבנים דחפו את מקומם פנימה ואחזו בהם; פיטס נדחף לתוך ידו של טור. הקצף נזל מעבר לצד ועל ידו, בטנו מתפתל בציפייה. הוא היה לחוץ.

"לחיי הציד שלנו!" קרא ריס.

"לחיי הציד שלנו!" הדהדו האחרים.

טור עקב אחר האחרים, מנסה להתנהג בטבעיות כשהרים את הנוזל המקצף אל שפתיו. הוא לקח לגימה, ושנא את הטעם, אבל ראה את האחרים גומעים משלהם, לא מורידים את שפתים עד שלא סיימו. טור הרגיש מחויב לעשות את אותו הדבר, או שאחרת להראות כפחדן. הוא אילץ את עצמו לשתות, לוגם בו מהר ככל שיכל, ולבסוף, במחצית הדרך, הוא הניח אותו למטה, משתעל.

האחרים הסתכלו עליו, ונהמו עם צחוק. אלדן טיפח אותו על הגב.

"זו באמת הפעם הראשונה שלך, לא כך?" שאל הוא.

טור הסמיק וניגב את הקצף משפתיו. למזלו, לפני שהספיק להשיב, נשמעה צעקה בחדר, והם כולם פנו לראות מספר מוסיקאים נדחפים בנימה. הם החלו לנגן על חלילים ועודים, מצלצלים במצלתיים, והאווירה הרעשנית גברה עוד יותר.

"אחי!"שמע הקול.

טור הסתובב לראות ילד כמה שנים גדול ממנו, עם בטן קטנה אבל כתפיים רחבות, לא מגולח, נראה איכשהו מרושל, מתקרב קדימה ומחבק את ריס בחיבוק מביך. אותו ליוו שלושה שותפים, אשר נראו מרושלים ברמה זהה.

"מעולם לא חשבתי שאראה אותך כאן!" הוסיף הוא.

"ובכן, פעם ב אני צריך ללכת בעקבות אחי, לא?" צעק ריב בחזרה עם חיוך. "טור, אתה מכיר את האח שלי, גודפרי?"

גודפרי פנה ולחץ את ידו של טור, וטור לא יכל שלא לשים לב כמה חלקה ושמנמנה היא הייתה. לא הייתה זו ידו של לוחם.

"כמובן שאני מכיר את האיש החדש בסביבה," אמר גודפרי, נשען קרוב מדי ומבליע את מילותיו. "כל הממלכה בחיים עם הדיבורים עליו. לוחם נהדר, כך שמעתי," אמר הוא לטור. "חבל מאוד. איזה בזבוז כישרון עבור בית המזבח!"

גודפרי נשען לאחור ונהם בצחוק, ושלושת שותפיו הצטרפו אליו. אחד מהם, גבוה מהאחרים בראש, עם בטן ענקית, לחיים אדומות בהירות, וסמוק משתייה, נשען קדימה והדביק את ידו על כתפו של טור.

"גבורה היא תכונה מצוינת. אבל היא שולחת אותך לשדה מלחמה, ומשאירה אותך קר. להיות שיכור היא תכונה טובה יותר: היא שומרת עליך מוגן וחמים – ומבטיחה לך אישה חמימה לצידך!"

הוא רעם עם צחוק, וכך גם האחרים, והמוזג הניח גביעים טריים של אייל להם כולם. טור קיווה שלא יבקשו ממנו לשתות; הוא כבר הרגיש שהאייל עלה לראשו.

"זה היה הציד הראשון שלו היום!" קרא ריס לאחיו.

"באמת, הא?" השיב גודפרי. "אם כך, זו סיבה להרים גביע, לא כך?"

"או שניים!" הדהד חברו הגבוה.

טור הביט למטה על כוס נוספת שדחפו לתוך כף ידו.

"לחיי הראשון!" קרא גודפרי.

"לחיי הראשון!" הדהדו האחרים.

"שחייך יהיו מלאות בראשונים," הדהד הגבוה, "חוץ מהפעם הראשונה שתהיה פיקח!"

הם כולם נהמו בצחוק בזמן ששתו.

טור לגם משלו, ואז ניסה להתחמק בכך שהוריד אותו – גודפרי תפס אותו.

"זה לא איך ששותים את זה, ילד!" צעק גודפרי. הוא התקרב קדימה, אחז בגביע, הצמיד אותו אל שפתיו של טור והגברים צחקו כולם כשטור גמע אותו לגמרי. הוא הניח את הכוס למטה, ריק, והם הריעו.

טור הרגיש מסוחרר. הוא התחיל להרגיש שמאבד שליטה, ונהיה קשה יותר להתרכז. הוא לא אהב את ההרגשה.

טור הרגיש התפלות נוספת בתוך חולצתו, כשקרון הוציא את ראשו.

"ובכן, מה יש לנו כאן!" צעק גודפרי בשמחה.

"זהו גור נמר," אמר טור.

"מצאנו אותו בזמן הציד," הוסיף ריס.

"הוא רעב," אמר טור. "איני בטוח במה להאכיל אותו."

"באייל, כמובן!" צעק הגבר הגבוה.

"באמת?" שאל טור. "הם זה בריא בשבילו?"

"כמובן!" צעק גודפרי. "זה רק כשות, ילד!"

גודפרי הושיט את ידו, טבל את האצבע שלו בקצף והושיט אותה; קרון נשען קדימה וליקק אותה. הוא ליקק שוב ושוב.

"אתה רוא, הוא אוהב את זה!"

לפתע גודפרי החזיר את האצבע שלו עם צעקה. הוא הרים אותה והראה דם.

"שיניים חדות לקטן הזה!" צעק הוא – וכל שאר האחרים פרצו בצחוק.

טור הושיט את ידו למטה, ליטף את ראשו של קרון, והטה את שארית המשקה שלו לתוך פיו של הנמר. קרון לקק את זה, וטור החליט למצוא לו אוכל אמיתי. הוא קיווה שקולק יאשר לו להישאר בצריפים ושלאף אחד מהלגיון לא תהיה בעיה עם זה.

המוסיקאים החליפו את השיר שלהם, ומספר חברים נוספים של גודפרי הופיעו. הם באו ליד, הצטרפו אליהם בסיבוב חדש של משקאות, והובילו את גודפרי משם, חזרה אל הקהל.

"אני אראה אותך מאוחר יותר, איש צעיר," אמר גודפרי לריס, לפני שעזב. ואז הוא פנה לטור: "אני מקווה שתבלה יותר זמן במסבאות!"

"אני מקווה שתבלה יותר זמן בשקה הקרב," קרא קנדריק בחזרה.

"אני בספק רב לגבי זה!" אמר גודפרי ונהם בצחוק עם שאר חבריו, בעודו נעלם בתוך הקהל.

"האם הם תמיד חוגגים ככה?" שאל טור את ריס.

"גודפרי? הוא היה בבית המזבח מאז שלמד ללכת. אכזבה של אבי. אבל הוא שמח עם עצמו."

"לא, אני מתכוון לאנשי המלך. הלגין. האם תמיד יש את הביקור בבית המזבח?"

ריס הניד בראשו.

"היום הוא יום מיוחד. הציד הראשון, ומפנה השמש. זה לא קורה לעטים קרובות. תהנה מזה כל עוד זה נמשך."

טור התיל להרגיש יותר ויותר מבולבל כשהביט על החדר. זה לא היה המקום שרצה להיות בו. הוא רצה לחזור חזרה לצריפים, להתאמן. ומחשבותיו נסחפו, בפעם נוספת אל גוונדולין.

"האם קיבלת הצצה טובה עליו?" שאל קנדריק, כשהתקרב אל טור.

טור הביט עליו, נבוך.

"האיש ביערות, שירה עלי את החץ?" הוסיף קנדריק.

האחרים התכנסו קרוב יתר מסביב, מנסים לשמוע בעוד שהאווירה נהייתה רצינית.

טור ניסה להיזכר, אבל לה הצליח. הכול היה מעורפל.

"הלוואי והייתי זוכר," אמר הוא. "הכול קרה כל כך מהר."

"אולי זה היה עוד אחד מאנשי המלך האחרים, יורה לכיוונינו בטעות," אמר אוקונור.

טור הניד בראשו.

"הוא לא היה לבוש כמו אחד מהם. הוא לבש רק שחור, וגלימה עם ברדס. והוא ירה רק חץ אחד, המכוון ישירות על קנדריק, ואז נעלם. אני מצטער. הלוואי והייתי רואה עוד משהו."

קנדריק הניד בראשו, מנסה לחשוב.

"מי ירצה אותך מת?" שאל ריב את קנדריק.

"זה היה מתנקש?" שאל אוקונור.

קנדריק משך בכתפיו. "אין לי אויבים שאני יודע עליהם."

"אבל לאבה יש רבים," אמר ריס. "אולי מישהו רוצה להרוג אותך כדי להגיע אליו."

"או אולי מישהו רוצה להזיז אותך מהדרך אל הכס," הניח אלדן.

"אבל זה מגוחך! אני לא לגיטימי! אני לא יכול להוריש את הכס!"

בעוד שהם כולם הנידו בראשיהם, לוגמים מהאייל שלהם ומנסים להבין את העניין, נשמעה צעקה נוספת וכל תשומת הלב נמשכה אל המדרגות המובילות למעלה. טור הביט למעלה וראה שורה של נשים יוצאות מהמסדרון העליון, נעמדות ליד המעקה, ומסתכלות למטה על החדר. הן כולן היו לבושות בצמצום ועל פניהן היה יותר מדי איפור.

טור הסמיק.

"שלום לכם, גברים!" קרא האישה שהייתה בראש, עם חזה גדול הלובשת לבוש תחרה אדום.

הגברים הריעו.

"למי יש כסף לבזבז היום?" שאלה היא.

הגברים הריעו בפעם נוספת.

עיניו של טור נפתחו רחב מהפתעה.

"זהו גם בית בושת?" שאל הוא.

האחרים פנו והביטו עליו בדממה המומה, ואז פרצו בצחוק.

"אלוהים, אתה נאיבי, לא כך?" אמר קובאל.

"תגיד לי שאף פעם לא הייתה בבית בושת?" אמר קובן.

"אני מוכן להתערב שאף פעם לא היה עם אישה!" אמר אלדן.

טור הרגיש את כולם מסתכלים עליו, ופנים הפכו אדומים כסלק. הוא רצה להיעלם. הם היו צודקים: הוא מעולם לא היה עם אישה. אבל הוא לעולם לא יגיד להם את זה. הוא תהה אם זה היה מובן ממראה פניו.

לפני שהספיק להגיב, אחד התאומים הושיט את ידו, אחז בקשיחות על גבו, והשליך מטבע זהב לאישה למעלה.

"אני מאמין שיש לך לקוח ראשון!" צעק הוא.

החדר הריע, וטור, למרות כל דחיפות שלו, ומשיכות שלו והתנגדות, חש את עצמו נגרף קדימה על ידי תריסר גברים, דרך ההמון ולמעלה במדרגות. כשהלך, מוחו התמלא מחשבות על גוון. על כמה הוא אהב אותה. על כמה לא רצה להיות עם אף אחת אחרת.

הוא רצה להסתובב ולרוץ. אבל פשוטו כמשמעו לא היה לו מקום להימלט.תריסרים של הגברים הגדולים ביותר שאי פעם ראה גרפו אותו קדימה, ולא אפשרו לסגת. לפני שהבין זאת, הוא עלה במדרגות, בנחיתה, נועץ מבט באישה הגבוהה ממנו, אשר לבשה יותר מדי בושם וחיכה אליו מלמעלה. מה שעוד יותר גרוע, טור היה שיכור. החדר בוודאות הסתובב מחוץ לשליטתו, והוא הרגיש שבעוד רגע יתרסק.

האישה הושיטה את ידיה למטה, משכה בחולצתו של טור, הובילה אותו בהחלטיות לתוך החדר וטרקה את הדלת מאחוריהם. טור היה נחוש שלא להיות איתה. הוא הציב את מחשבותיו על גוון, מאלץ אותן לצאת קדימה. זה לא היה כיצד רצה שהפעם הראשונה שלו תהיה.

אבל מוחו לא הקשיב. הוא היה שיכור כל כך, שבקושי יכל לראות עכשיו. והדבר האחרון שזכר, לפני שאיבד את הכרתו, היה שהובילו אותו דרך החדר, לכיוון מיטה של אישה, ומקווה שיצליח להגיע אליה לפני שייפול על הרצפה.

פרק עשרים ושלוש

מקגיל קילף את עיניו בפתיחתן, מוער על ידי דפיקה חסרת רחמים על דלתו, ומיד חפץ שלא היה עושה זאת. ראשו התפצל. אור שמש צורם זרם דרך החלון הפתוח של הארמון, והוא הבין שפינו שתולות בתוך סמיכת אור כבש. מבולבל, הוא ניסה להיזכר. הוא היה בבית, בארמונו. הוא ניסה לזמן את הלילה שלפני. הוא זכר את הציד. ואז מסבאה בתוך היערות. ששתה הרבה יותר מדי. איכשהו, הוא חיי היה לחזור לכאן.

הוא הביט לעבר וראה את אשתו, המלכה, ישנה לידו מתחת לסמיכות ומתעוררת באיטיות.

הדפיקות נשמעו שוב, הרעש הנוראי של מקוש הברזל נטרק.

"מי זה יכול להיות?" שאלה היא, מעוצבנת.

מקגיל תהה את אותו הדבר. הוא זכר בבירור שהשאיר הוראות למשרתיו שלא להעיר אותו – במיוחד לא אחרי הציד. הם ישלמו על זה בגיהינום.

זה בטח מנהל המשק שלו, עם עוד אירוע כלכלי.

"תפסיקו עם הדפיקות הארורות!" לעג מקגיל לבסוף, מתגלגל מהמיטה, מתיישב עם מרפקיו בברכיו, ידיים על ראשו. הוא הריץ את ידיו דרך שיערו הלא שתוך והזקן, ואז על פניו, מנסה להעיר את עצמו. הציד – האייל – הוציאו ממנו הרבה. הוא לא היה יותר גמיש כפי שהיה פעם. השנים לקחו את שלהן; הוא

היה מותש. ברגע הזה, הוא הרגיש שלא ישתה שוב פעם לעולם.

עם מאמץ על אנושי הוא דחף את עצמו למעלה מברכיו על רגליו. לבוש רק בחלוק שלו, הוא חצה את החדר בזריזות ולבסוף הגיע אל הדלת, בעובי של רגל, אחז בידית הברזל ומשך אותה לאחור.

עומד שם מולו היה הגנרל הדגול ביותר שלו, ברום, ולצדו שני סגנים. הסגנים השפילו את ראשיהם בכבוד, אבל הגנרל הביט עליו, פניו קודרים. מקגיל שנה כשעלתה על פניו ההבעה הזו. היא תמיד בישרה חדשות מרות. ברגעים כאלו הוא שנא להיות מלך. היה לו יום כה נפלא אתמול, ציד מצוין, אשר הזכיר לו על התקופה שהיה צעיר וחסר דאגות. במיוחד לבזבז ככה את הילה בבית המזבח. ועכשיו, להיות מוער כך בגסות, לקח ממנו כל השליה של שלום שהייתה לו.

"מלכי, אני מצטער להעיר אותך," אמר ברום.

"כדאי לך להצטער," נזף מקגיל. "עדיף שזה יהיה חשוב."

"זה כך," אמר הוא.

מלך מקגיל זיהה רצינות על פניו, ופנה ובדק מאחורי כתפו לגבי המלכה שלו. היא חזרה לישון.

מקגיל אותת להם להיכנס, ואז הוביל אותם דרך חדר השינה העצום שלו ודרך דלת קמורה נ וספת, אל חדר צדדי, נועל אחריהם את הדלת שאף אחד לא יפריע למלכה. לפעמים הוא השתמש בחדר הקטן הזה, לא גדול יותר מעשרים צעדים בכל כיוון, עם כמה כיסאות נוחים וחלון זכוכית צבעונית גדול, כשהרגיש אי רצון לרדת לאולם הגדול.

"מלכי, המרגלים שלנו מסרו לנו על קבוצה מייצגת של אנשי מקלאוד רוכבים מזרחה, אל ים הפאביאן. והסיירים שלנו בדרום מדווחים על קרוון של ספינות האימפריה עושות את דרכן צפונה. בוודאי הם מכוונים לשם בכדי לפגוש את המקלאודים."

מקגיל ניסה לעכל את המידע הזה, מוחו פועל לאט מדי במצב השתוי הזה.

"ו?" דרבן הוא, חסר סבלנות, ועייף. הוא היה מותש ממזימות והשערות ותחבולות הבלתי פוסקות בחצרו.

"אם המקלאודים באמת נפגשים עם האימפריה, יכולה להיות רק סיבה אחת," המשיך ברום. "לזומם פריצה לתוך הקניון והפלת הטבעת."

מקגיל הביט על מפקדו הוותיק, האיש שלצידו הוא נלחם במשך שלושים שנים, ויכל לראות את הרצינות הממיתה בתוך עיניו. כמו כן, הוא יכל לראות פחד. זה הטריד אותו; לא היה זה אדם שאי פעם ראה מפוחד ממשהו.

מקגיל קם באיטיות לכל אורכו, שעדיין היה משמעותי, הסתובב והלך דרך החדר עד שהגיע לחלון. הוא הביט החוצה, סורק את חצרו מתחת, ריק בשעות הבוקר המוקדמות, והרהר. הוא ידע תמיד, שיום אחד, יום כזה יגיע. הוא פשוט לא ציפה שיגיע מוקדם כל כך.

"זה היה מהר," אמר הוא. "ימים ספורים עברו מאז נשאתי את בתי לנסיך שלהם. ועכשיו אתה חושב שהם כבר זוממים להפיל אותנו?"

"אני חושב כך, מלכי," השיב ברום בכנות. "איני רואה שום סיבה אחרת. כל הסימנים מראים שזוהי פגישת שלום. לא מלחמה."

מקגיל הניד בראשו באיטיות.

"אבל זה לא מסתדר. הם לא יכולים להכניס את האימפריה פנימה. למה שיעשו זאת? אפילו עם מסיבה כלשהי היו מצליחים להוריד את השריון מהצד שלנו ולפתוח פריצה, מה יקרה אז? האימפריה תכריע גם אותם. גם הם לא יהיו בטוחים. הם בטוח מבינים את זה."

"אולי הם הולכים לעזות עסקה," הניח ברום. "אולי הם יתנו לאימפריה להיכנס, ותמורת זה היא תתקוף רק אותנו, כך שהמקלאודים ישלטו בטבעת."

מקגיל הניד בראשו.

"המקלאודים הרבה יותר חכמים בשביל זה. הם ערמומיים. הם יודעים שאי אפשר לבטוח באימפריה."

הגנרל שלו משך בכתפיו.

"אולי הם רוצים לשלוט בטבעת בכזו נוראיות, שהם מוכנים לקחת את הסיכון. במיוחד עכשיו כשיש להם את בתך בתור מלכה."

מגיל חשב על כך. ראשו דפק. הוא לא רצה להתעסק עם זה עכשיו. לא כל כך מוקדם בבוקר.

"אז מה אתה מציע?" שאל הוא, קצר איתו, עייף מכל ההשערות.

"אנחנו יכולים להקדים את זה, אדוני, ולתקוף את המקלאודים. הזמן הוא עכשיו."

מקגיל בהה בו.

"ישר אחרי שנשאתי להם את בתי? לא נראה לי."

"אם לא נעשה זאת," הגיב ברום, "אנחנו מאפשרים להם לחפור את הקבר שלנו. הם בטוח יתקפו אותנו. אם לא עכשיו, אז מאוחר יותר. ואם יצטרפו אל האימפריה, אנחנו נהיה גמורים."

"הם לא יכולים לחצות את האדמות הגבוהות בכזו קלות. אנחנו שליטים על כל נקודות החניקה. זה יהיה טבח. אפיל עם האימפריה במשחק."

"לאימפריה יש מיליוני אנשים לוות עליהם," השיב ברום. "הם יכולים להרשות לעצמם להיות שחוטים."

"אפילו עם השריון מורד," אמר מקגיל. "לא יהיה זה קל כל כך להצעיד מיליוני חיילים מעבר לקניון – או מעבר לאדמות הגבוהות, או להגיע בספינות. אנחנו נזהה גיוס שכזה ממרחק גדול. נקבל אזהרה."

מקגיל חשב.

"לא, אנחנו לא נתקוף. אבל לעת עתה, נוכל לקחת צעד זהיר: תכפילו את הפטרולים באדמות הגבוהות. תעצימו את המיגון שלנו. ותכפיל את כמות המרגלים. זה יהיה הכול."

"כן, מלכי," אמר ברום, מסתובב וממהר מהחדר יחד עם סגניו.

מקגיל חזר אל החלון, ראשו דופק. הוא חש מלחמה על האופק, המתקרבת אליו כסערת חורף בלתי נמנעת. הוא חש, יותר מזה, שלא היה שום דבר שיכל לעשות לגבי זה. הוא הביט סביבו, על ארמונו, על האבן, על חצר המלך המקורי שנפרס מתחתיו, ולא יכל שלא לתהות כמה זמן כל זה ישרוד.

מה הוא לא היה נותן עבור משקה נוסף.

פרק עשרים וארבע

טור הרגיש רגל דוחק אותו בצלעותיו, והוא קילף את עיניו פקוחות באיטית. הוא שכב עם הפנים למטה על ערימה של קש, ולרגע לא היה לו מושג איפה נמצא. ראשו הרגיש כאילו שקל מיליון

פאונדים, גרונו הרגיש כאילו נפל מסוס.

טרטרו אותו שוב פעם, והוא התיישב, החדר מסתובב בפראיות. הוא התקפל והקיא, מרגיש בחילה שוב ושוב.

"מקהלה של צחוק פרצה בכל מקום סביבו, והוא הביט למעלה וראה את ריס, אוקונור, אלדן והתאומים מפרפרים בקרבתו, מחייכים.

"סוף סוף, היפיפייה מתעוררת!" קרא ריס, מחייך.

"לא חשבנו שתקום אי פעם," אמר אוקונור.

"אתה בסדר?" שאל אלדן.

טור התיישב, מנגב את פיו עם אחורית ידו, מנסה לעכל את המתרחש. כשעשה זאת, קרון, השוכב כמה צעדים ממנו, יבב ורץ אליו, קופץ לתוך ידיו וטומן את ראשו בתוך חולצתו. טור הרגיש הקלה כשראה אותו, ושמחה שיש לו אותו לצידו. הוא ניסה להיזכר.

"איפה אני?" שאל טור. "מה קרה בלילה שעבר?"

השלושה צחקו.

"אני פוחד ששתית משקה אחד יותר מדי, חברי. מישהו לא יודע לשתות. אתה לא זוכר? את בית המזבח?"

טור עצם את עיניו, שפשף את הרקות שלו, וניסה להחזיר את הזיכרון. זה הגיע אליו במבזקים. הוא זכר את הציד... איך נכנס למסבאה... את המשקאות. הוא זכר שהובילו אותו למעלה... את בית הבושת. אחרי זה, הכול חזר אליו.

לבו הזדרז בעוד שחשב על גוונדולין. האם עשה משהו מטופש עם הבחורה ההיא? האם הרס את סיכוייו עם גוון?

"מה קרה?" לחץ הוא את ריס, רציני, בעוד שחיבק את זרוע ידו. "בבקשה, תגיד לי. תגיד לי שלא עשיתי שום דבר עם האישה ההיא."

האחרים צחקו, אבל ריס הביט בחזרה על חברו ברצינות, מבין עד כמה עצוב הוא היה.

"אל תדאג, חבר," ענה הוא. "לא עשית דבר. חוץ מלהקיא ולהתרסק על הרצפה!"

האחרים צחקו שוב.

"והנה הלכה הפעם הראשונה שלך," אמר אלדן.

אבל טור הרגיש הקלה אדירה. הוא לא גרם לניכור עם גוון.

"פעם אחרונה שאני קונה לך אישה!" אמר קובאל.

"בזבוז כסף מוחלט," אמר קובן. "היא אפילו לא רצתה להחזיר אותו!"

הבנים צחקו שוב. טור היה מושפל, אבל רגוע מכך שלא הרס שום דבר.

הוא לקח את ידו של ריס ומשך אותו הצידה.

"אחותך," לחש הוא בבהילות. "היא לא יודעת על כל זה, נכון?"

ריס נשבר בחיוך איטי, בעודו שם יד על כתפו של טור.

"סודך קבור איתי, אפילו שלא עשית דבר. הא לא יודעת. ואני יכול לראות עד כמה עמוק אכפת לך ממנה, ואני מעריך את זה," אמר הוא, פניו משתנות לתוך

הבעה רצינית. "אני רואה עכשיו שבאמת אכפת לך ממנה. אם אכן הייתה פונה לזנות, אז לא הייתה הגיס שהייתי חפץ בו. למעשה, התבקשתי להעביר לך מסר."

ריס דחף מגילה קטנה לתוך כף ידו של טור, וטור הביט למטה, מבולבל. הוא ראה את החותמת המלכותית עליה, הנייר הוורוד, והוא הבין הכול. לבו הזדרז.

"מאחותי," הוסיף ריס.

"וואה!" הגיע מקלה של קולות.

"מישהו קיבל מכתב אהבה!" אמר אוקונור.

"קרא לנו אותו!" צעק אלדן.

השאר צלצלו עם צחוק.

אבל טור, חפץ לפרטיות, מיהר משם לתוך הצד של הצריפים, הרחק מהאחרים. ראשו התפצל, והחדר עדיין הסתובב – אבל לא היה אכפת לו יותר. הוא פתח את הגוויל העדין וקרא את המסר עם ידיים רועדות.

"פגוש אותי ברכז היער בצהריים. אל תאחר. ועל תמשוך תשומת לב אל עצמך."

טור דחף את הפתק לתוך כיסו.

"מה רשום שם, ילד מאהב?" קרא קובן.

טור מיהר אל ריס, יודע שיכל לסמוך עליו.

"ללגיון אין אימונים היום, נכון?" שאל טור.

ריס הניד בראשו. "ברור שלא. זהו חג."

"איכן נמצא רכס היער?" שאל טור.

ריס חייך. "אה, מקומה האהוב של גוונדולין," אמר הוא. "קח את הכביש המזרחי מהחצר והישאר מימין. טפס את הגבע, והוא מתחיל אחרי התלולית השנייה."

טור הביט על ריס.

"בבקשה, אני לא רוצה לדעת שום דבר מעבר לזה."

ריס חייך.

"אני בטוח שגם היא לא. אם אמי הייתה מגלה, היא הייתה הורגת את שניכם. היא תנעל את אחותי בחדרה, ותגרש אותך לקצה הדרומי של הממלכה."

טור בלע בהתרגשות מהמחשבה על כך.

"באמת?" שאל הוא.

ריס הנהן בחזרה.

"היא לא מחבבת אותך. אני לא יודע למה, אבל דעתה הוא קבוע. לך מהר, ואל תספר לאף נשמה. ואל תדאג," אמר הוא, טופח את ידו. "גם אני לא אספר."

*

טור הלך מהר בבוקר המוקדם, קרון מתרוצץ לצידו, מנסה כמיטב יכולתו שלא להראות את עצמו. הוא עקב אחרי הוראותיו של ריס כמיטב יכולתו, חוזר עליהן בראשו, בעודו עובר את שולי חצר המלך, למעלה במעלה גבע קטנה, ולאורך היער העבה. משמאלו, האדמה נפלה למטה מתחתיו, משאירה לו נתיב צר להליכה על הקצה של רכס תלול, צוק משמאלו ויער מימינו. רכס היער. היא אמרה לו לפגוש אותה שם. האם הייתה היא רצינית? או שרק שיחקה איתו?

האים המלכותי המצטנע, אלטון, היה צודק? האם היה טור רק שעשוע עבורה? האם ימאס לה ממנו בקרוב? הוא קיווה, יותר מכל, שזה לא היה המצב. הוא רצה להאמין שהרגשות שלה כלפיו היו אמיתיות; אבל עדיין היה לו קשה לעכל כיצד זה היה אפשרי. היא בקושי הכירה אותו. והיא הייתה בת מלכות. איזה התעניינות הייתה יכולה להיות עצלה בו? לא להזכיר שהייתה שנה או שתיים מבוגרת ממנו, ובחורה מבוגרת יותר אף פעם עד עכשיו לא התעניינה בו; למען האמת,אף בחורה אי פעם לא התעניינה בו. לא שהיו כל כך הרבה בנות לבחור מהן בכפרו.

טור מעולם לא חשב על בנות כל כך הרבה. הוא גדל ללא אחיות, והיו מעט בנות בכפרו. בגייל שלו, אף אחד מהבנים האחרים נראה מעוניין יותר מדי. רוב הבנים בדרך כלל נשאו בסביבות הגיל שנת השמונה עשרה לחייהם, בנישואין מאורגנים – האמת, יותר דומים להסדרים עסקיים. אנשים ממעמד גבוה, אשר לא נשאו עד שנת העשרים וחמש שלהם, הגיעו ליום הבחירה שלהם: הם היו מחויבים לבחור כלה או לצאת ולמצוא אחת. אבל זה לא התפרס על טור. הוא היה ממעמד העני, ואנשים ממעמדו בדרך כלל פשוט נושאו בדרכים שתגמלו את משפחותיהם. היה זה כמו מסחר בבקר.

אבל כשטור ראה את גוונדולין, הכל השתנה. בפעם הראשונה, הוא הוכה במשהו, הרגשה כל כך עמוקה וחזקה ובהולה שלא אפשרה לו לחשוב על שום דבר אחר. בכל פעם שראה אותה, ההרגשה הזו העמיקה. הוא בקושי הבין אותה, אבל הכאיב לו להיות הרחק ממנה.

טור הכפיל את הקצב שלו לאורך הרכס, מחפש אותה בכל מקום, תוהה איפה בדיוק היא תפגוש אותו – ואם תפגוש אותו בכלל. השמש הראשונה עלטה גבוה יותר וחרוזים ראשונים של זיע נוצרו על מצחו. הוא עדיין הרגיש בחילה וההשפעה הבוחלת של הלילה שלפני. בעוד שהשמש עלתה גבוה עוד יותר, והחיפוש שלו אחריה הוכיח את עצמו חסר תועלת, הוא התחיל לתהות אם באמת התכוונה לפגוש אותו. כמו כן הוא התחיל לשקול לאיזה מימד של סכנה הוא הכניס את שניהם. אם האם שלה, המלכה, באמת הייתה נגד זה, האם היא באמת תגרש אותו מהממלכה? מהלגיון? מכל מה שהכיר ואהב? אז מה הוא יעשה?

בעוד שהוא חשב על זה, הוא החליט שזה עדיין שווה את זה, תמורת הסיכוי להיות איתה. הוא היה מוכן לסכן הכול תמורת הסיכוי הזה. הוא רק קיווה שלא עשו ממנו צחוק, או שלא הזדרז עם מסכנות מוקדמות מדי לגבי עד כמה חזקות רגשותיה כלפיו היו.

"התכוונת פשוט לעבור לידי?" הגיע הקול, מלווה בגיחוך.

טור קפץ, נתפס לא מוכן, ואז עצר והסתובב. עומדת בצלו של עץ אורן ענקי, מחייכת בחזרה, הייתה גוונדולין. לבו המריע מהחיוך הזה. הוא ראה את האהבה בעיניה, וכל הדאגות והפחדים שלו נמסו באותו הרגע. הוא נזף בעצמו על כך שיכל להיות טיפש כל כך לפקפק בכוונות שלה.

קרון צייץ במבט עליה.

"ומה יש לנו כאן?!" קראה היא בעונג.

היא כרתע ברך וקרון הגיע בריצה אליה, קופץ לתוך ידיה עם יבבה; היא הרימה אותו למעלה והחזיקה אותו, בעודה מלטפת אותו.

"הוא כל כך חמוד!" אמרה היא, בעודה מחבקת אותו בחוזקה. הוא ליקק את פניה. היא צחקקה ונשקה אותו בחזרה.

"ומה שמך, בחור קטן?" שאלה היא.

"קרון," אמר טור. סוף סוף, הפעם, הוא לא היה קשור בלשונו כמו לפני.

"קרון," הדהדה היא, מביטה לגור בעיניים. "והאם זה כל יום שאתה מטייל עם חבר נמר?" שאלה היא את טור צוחקת.

"מצאתי אותו," אמר טור, מרגיש מודה לעצמו לידה, כמו שהיה תמיד. "ביער – בזמן הציד. אחיך אמר שעלי להשאיר אותו, כיוון שאני מצאתי אותו. שזה היה מיוד על ידי הגורל."

היא הביטה עליו, והבעת פניה נהיו רציניות.

"ובכן, הוא צודק. חיות הן דברים קדושים מאוד. אתה לא מוצא אותן. הן מוצאות אותך."

"אני מכווה שלא אכפת לך אם הוא יצטרף אלינו," אמר טור.

היא גיחכה.

"הייתי עצובה אם לא היה," ענתה היא.

היא הסתכלה לשני הצדדים, כאילו רצתה לוודא שאף אחד לו צפה בהם, ואז הושיטה את ידיה, תפסה את ידו של טור, ומשכה אותו לתוך היער.

"בוא נלך," לחשה היא. "לפני שמישהו יראה אותנו."

טור נרגש מהתחושה של המגע שלה, בזמן שהיא הכווינה אותו בשביל היער. הם התקדמו בזריזות לתוך היערות, השביל מתפתל ופונה בין עצי אורן ענקיים. היא עזבה את ידו, אבל הוא לא שחך את התחושה שלה.

הוא התחיל להרגיש בבטחה רבה יותר שהיא באמת חיבבה אותו,והיה ברור שלא רצתה שיזהו אותה גם כן, כנראה על ידי האמא שלה. ברור היה שלקח את זה ברצינות, כי היה לה משהו לסכן בפגישה איתו גם כן.

ושוב, חשב טור, אולי היא פשוט לא רצתה שאלטון יראה אותה – או ילד אחר שאיתו יכלה להיות. אולי אלטון היה צודק. אולי היא התביישה להתראות עם טור מול אנשים אחרים.

טור הרגיש מערבולת של כל הרגשות האלו בתוכו.

"החתולה אכלה לך את הלשון, הא?" שאלה היא, שוברת את השתיקה לבסוף.

טור הרגיש קרוע; הוא לא רצה להסתכן ולהרוס את הכול בכך שיגיד לא מה היה על דעתו – אבל באותו הזמן הוא הרגיש את הצורך להשלים עם כל הדאגות שלו. הוא חייב היה לדעת איכן היא עמדה באמת. הוא לא יכל להתאפק יותר.

"כשעזבתי אותך בפעם שעברה, נכנסתי לתוך אלטון. הוא התעמת איתי."

הבעת פניה של גוונדולין החשיכו, מצב רוחה המצוין נהרס בן רגע – וטור מיד הרגיש אשם שהזכיר את הנושא. הוא הוקיר באופי הטוב שלה, בשמחת החיים שלה, וחפץ להחזיר את המילים שלו. הוא רצה לעצור, אבל היה מאוחר מדי. לא הייתה דרך חזרה עכשיו.

"ומה הוא אמר?" אמרה היא, קולה צונח.

"הוא אמר לי להתרחק ממך. הוא אמר לי שלא באמת אכפת לך ממני. הוא אמר לי שאני רק שעשוע עבורך. שימאס לך ממני תוך יום-יומיים. הוא אמר גם שאת והוא עתידים להתחתן, ושהחתונה שלכם הייתה כבר מאורגנת."

גוונדולין פלטה צחוק כועס ולועג.

"כך הוא אמר, הא?" חרחרה היא. "הילד הזה הוא כזה שחצן ענקי, וחרצן קטן עד לא יאומן," הוסיפה היא בכעס. "הוא היה קוץ בעקב שלי מאז שלמדתי ללכת. רק בגלל שההורים שלנו בני דודים, הוא חושב שהוא חלק ממשפחת המלכות. מעולם לא פגשתי מישהו כל כך זכאי שהיה מגיע לו פחות. מה שיותר גרוע, הוא איכשהו הכניס לראשו ששנינו מיועדים להתחתן. כאילו שאלך עם כל שההורים שלי יאלצו אותי לעשות. לעולם לא. ובטוח לא איתו. אני לא סובלת לראות אותו."

טור הרגיש הקלה מדבריה, הוא הרגיש מיליון פאונדים קל יותר; הוא הרגיש מוכן לשיר מפסגות עצים. היה זה בדיוק מה שצריך היה לשמוע. כעת הוא הצטער על שהאפיל את מצב רוחם על שום דבר. אבל הוא לא היה מסופק לגמרי עדיין; הוא שם לב שהוא עדיין לא אמרה שום דבר לגבי אם באמת חיבבה אותו, טור.

"מה שנוגע לדאגה שלך," אמרה היא, מגניבה הצצה עליו, ואז מסיטה את מבטה הצידה. "אני בקושי מכירה אותך. איני זקוקה להתחייב לרגשותיי ברגע זה. אבל אני כן אומר שלא הייתי מבלה איתך זמן עם הייתי שונאת אותך כל כך. כמובן שזוהי זכותי לשנות את דעתי איך שארצה, ואני יכולה להיות הפכפכת – אבל לא כשזה מגיע לאהבה."

היה זה כל מה שטור צריך היה לשמוע. הוא התרשם מהרצינות שלה, ואפילו עוד יותר מבחירת המילה: "אהבה". הוא הרגיש משוקם.

"ודרך אגב, אני יכולה לשאול אותך את אותו הדבר," אמרה היא, הופכת את השולחנות. "למעשה, נדמה לי שלי יש הרבה יותר מה להפסיד ממך. אחרי הכול, אני בת מלוכה, ואתה פשוט עם. אני מבוגרת יותר, ואתה צעיר יותר. אתה לא חושב שאני צריכה להיות האחת הזהירה יותר? לחישות

מגיעות אלי בחצר על הכוונות שלך, הטיפוס במעמד הסוציאלי, על כך שאתה רק משתמש בי, בהיותך רעב למעמד. שאתה רוצה עדיפות על ידי המלך. האם עלי להאמין לכל אלו?"

טור היה מזועזע.

"לא, גברתי! לעולם לא. הדברים האלו מעולם אפילו לא עברו לי במחשבות. אני איתך רק בגלל שאיני יכול לחשוב על כך שאהיה בשום מקום אחר. רק בגלל שאני רוצה להיות איתך. רק בגלל שכאשר אני לא איתך, אני לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר."

חיוך קטן שיחק בפינת פיה, והוא יכל לראות את הבעתה מתחילה להתבהר.

"אתה חדש כאן," אמרה היא. "אתה חדש לחצר המלך, לחי המלוכה. אתה צריך זמן כדי לראות כיצד הדברים באמת עובדים כאן. כאן, אף אחד לא מתכוון למה שהוא אומר. לכולם יש כוונה נסתרת. כולם מכוונים להשיג עוצמה – או דרגה או עושר או אוצרות או תארים. אסור לקבל אף אחד בערכו הנקוב. לכל אחד יש מרגלים משלו, ומפלגות, וכוונות. כשאלטון אמר לך שהחתונה שלנו מאורגנת, למשאל, מה שהוא באמת עשה, זה ניסה לברר עד כמה אני ואתה קרובים אחד לשני. הוא מאוים. ויכול להיות שהוא מדווח למישהו. עבורו, חתונה לא אומרת אהבה. היא אומרת אחוד. באופן טהור לצורך שגשוג כלכלי, לצורך המעמד. לצורך רכוש. בחצר המלכותית שלנו, שום דבר אינו מה שהוא נראה."

לפתע, קרון רץ לידם, למטה בשביל היער ולתוך קירחת היער.

גוון הביטה בטור וצחקקה; היא הושיטה את ידיה, תפסה את ידו ורצה איתו.

"קדימה!" צעקה היא, נרגשת.

שניהם רצו במורד השביל ופרצו בצחוק אדיר ומשחרר. טור היה מורתע מהמראה: הייתה זה אדמת מרעה יערית יפה מלאה בפרחים פראיים בכל צבע אפשרי עד לברכיהם. ציפורים ופרפרים מכל גודל וצבע רקדו ועפו באוויר, והאדמת מרעה הייתה חייה עם צלילי הציוצים. המשמש זהרה למטה במבריקות, ונוצרה הרשה שזהו מקום סודי, החבוי כאן באמצע היער האפל הגבוה הזה.

"האם שיחקת פעם בסומא של התליין?" שאלה היא מצחקקת.

טור הניד בראשו, ולפני שהספיק להגיב, היא לקחה מטפחת מצווארה, הושיטה את ידיה, ועטפה אותה סביב לעיניו של טור, בקשירה מאחורה. הוא לא יכל לראות, והיא צחקקה בקול לתוך אוזנו.

"תורך!" אמרה היא.

ואז הוא שמע אותה מתרחקת בתוך הדשא.

הוא חייך.

"אבל מה עלי לעשות?" קרא הוא.

"תמצא אותי?" השיבה היא בחזרה.

קולה כבר היה רחוק.

טור עם עיניו מכוסות החל לרוץ אחריה, מועד תוך כדי כך. הוא הקשיב בקפדנות לרעש של השמלה שלה, מנסה לעקוב אחר הכיוון שלה. זה היה קשה, והוא רץ עם ידיו לפניו, זוכר שתמיד יכול להיכנס בתוך עץ, אפילו שידע שזוהי אדמת מרעה פתוחה. תוך רגעים, הוא איבד את הכיוון, והרגיש כאילו רץ במעגלים.

אבל הוא המשיך להקשיב, שומע את צליל הצחקוק שלה הרחק ממנו, והמשיך להתעדכן, בזמן שרץ אליו. לפעמי נדמה היה שהתקרב קרוב יותר, ואז רחוק יותר. הוא התחיל להרגיש סחרחורת.

הוא שמע את קרון רץ לידו, מילל, והוא הקשיב לקרון במקום זה, עוקב אחר צעדיו. בעוד שעשה זאת, גיחוכה של גוון התגבר, וטור הבין שקרון מוביל אותו אליה. הוא נדהם עד כמה קרון היה חכם, כדי להצטרף למשחק שלהם.

בקרוב הוא יכל לשמוע אותה רק כמה צעדים ממנו; הוא רדף אותה, פיתל בכל מקום דרך השדה. הוא הושיט את ידיו החוצה, והיא צעקה בתענוג כשתפס את פינת שמלתה.

כשאחז בה, הוא נפל, ושניהם התרסקו למטה לתוך השדה הרך. הוא הסתובב בשנייה האחרונה, כך שייפול ראשון, והיא מעליו, מרפד את נפילתה.

כשנחת טור על האדמה, גוון מעליו, היא צעקה בהפתעה. היא עדיין צחקקה כשהושיטה את ידה למעלה ומשכה את המטפחת בחזרה.

לבו של טור דפק כשפניה היו רק אינצ'ים ספורים משלו. הוא הרגיש את משקל הגוף שלה על שלו, בשמלת הקיץ הדקה שלה, הרגיש כל קונטור של הגוף שלה. את משקלה המלא הנצמד אליו מלמעלה, והיא לא עשתה שום תנוע כדי להתנגד. היא הביטה לתוך עיניו, נשימתם רדודה, והיא לא הסיטה את מבטה. גם הוא לא. לבו של טור דפק מהר כל כך, היה לו קשה להתרכז.

לפתע, היא נשענה קדימה והשתילה את שפתיה על שפתיים שלו. הן היו רכות יותר מאשר יכל לדמיין לעצמו אי פעם, וכשהם נפגשו, בפעם הראשונה בחייו, הוא הרגיש באמת בחיים.

הוא עצם את עיניו, והיא עצמה את שלה, והם לא זזו, השפתיים שלהם נפגשות במשך הוא לא ידע כמה זמן. הוא רצה להיות קפוא הפעם.

לבסוף, באיטיות, היא משכה את עצמה ממנו. היא עדיין חייכה, כשפתחה את עיניה באיטיות, והיא עדיין שכבה שם, גופה על גופו.

הם שכבו כך למשך זמן רב, מביטים בעיניים של אחד לתוך השני.

"מאיפה באת?" שאלה היא, בעדינות, מחייכת.

הוא חייך בחזרה. הוא לא ידע מה לענות.

"אני פשוט בן רגיל," אמר הוא.

היא הנידה בראשה וחייכה.

"לא אתה לא. אני יכולה לראות את זה. נדמה לי שאתה הרבה, הרבה יותר מזה."

היא נשענה קדימה ונשקה אותו בפעם נוספת, ושפתיו פגשו את שלה, הפעם, לאורך זמן ארוך הרבה יותר. הוא הושיט את ידו למעלה והריץ אותה דרך שיערה, והיא הריצה את שלה דרך שיער שלו. הוא לא יכל לעצור את מוחו מריצה.

הוא כבר תהה כיצד זה יסתיים. האם יכולים באמת להיות ביחד, אם כל הכוחות שביניהם? האם באמת היה זה אפשרי עבורם להיות זוג אמיתי?

טור קיווה, יותר מכל בחייו, שהם יכלו. הוא רצה להיות איתה עכשיו, אפילו יותר מאשר רצה להיות בלגיון.

כשחשב את כל המחשבות האלו, נשמע רשרוש מתוך הדשא, והשניים, מבוהלים הפנו את ראשם. קרון זינק דרך הדשא, רק כמה צעדים מהם, ואז נשמע רעש מרשרוש נוסף. קרון ילל, ואז נהם – ואז נשמעה לחישה.לבסוף הול השתתק.

גוון התגלגלה מטור בעוד ששניהם התיישבו והביטו. טור קפץ על רגליו, מגן על גוון, תוהה מה זה יכל להיות. הוא לא ראה אף אחד. אבל מישהו – או משהו – חייב היה להיות שם, במרחק של רק כמה צעדים, בתוך הדשא הגבוה.

קרון הופיע לפניהם, ובפיו, בין שיניו הקטנות והחדות כלהבות, התפתל נחש רפוי ענקי. הוא היה קרוב לעשרה צעדים באורך, עורו לבן זוהר מבריק, עבה כמו ענף אל עץ גדול.

טור הבין בן רגע מה קרה: קרון הגן על שניהם ממתקפת הזוחל הרצחני הזה. לבו התמלא אסירות תודה לגור.

גוון התנשמה.

"לבנגב," אמרה היא. "הזוחל הקטלני ביותר בכל הממלכה."

טור הביט בתדהמה.

"חשבתי שהנחש הזה לא קיים. שבתי שהוא רק אגדה."

"הוא נדיר ביותר," אמרה גוון. "ראיתי רק אחד בכל חיי. ביום שאביו של אבי נהרג. זה היה אות."

היא הסתובבה והביטה על טור.

"זה אומר שהמוות מגיעה. מוות של מישהו קרוב מאוד."

טור הרגיש צינה על עמוד שדרתו. רוח קלה קרירה פתאומית עברה דרך אדמת המרעה ביום קיצי, והוא ידע,בוודאות מוחלטת, שהיא צדקה.

פרק עשרים וחמש

גוונדולין התהלכה לבדה דרך הארמון, לוקחת את המדרגות הספירליות, מסתובבת ופונה את דרכה למעלה. בראשה רצו מחשבות על טור. על ההליכה שלהם. על הנשיקה שלהם. ואז, על הנחש.

היא בערה ברגשות מתנגשים. מצד אחד, הייתה הי במצב רוח מורם מהמצאות איתו; מצד שני, הכה אותה פחד מהנחש ההוא, ומהאות שבישר. אבל היא לא ידע ממי, ולא יכלא להוציא את זה מראשה גם כן. היא פחדה שהיה זה עבור מישהו במשפחתה. הייתכן שלאחד מהאחים שלה? גודפרי? קנדריק? יכלה זו להיות האמא שלה? או, והיא רעדה אפילו מהמחשבה על כך, האבא שלה?

מראה הנחש ההוא הטיל צל קודר על היום השמח שלהם, וברגע שמצב רוחם התנפץ, הם לא היו מסוגלים להחזיר אותו בחזרה. הם עשו את דרכם חזרה אל החצר יחד, נפרדים לדרכם בדיוק לפני שיצאו מהיער, כדי שלא יראו אותם. הדבר האחרון שרצתה הוא שאמה תתפוס אותם יחד. אבל גוון לא תוותר על טור בכזו קלות, והיא תמצא דרך להיאבק באמה; היא הייתה צריכה זמן כדי לתכנן את האסטרטגיה שלה.

להיפרד מטור היה מכאיב; כשחשבה על זה, היא הרגישה רע. היא התכוונה לשאול אותו אם הוא יראה אותה שוב, התכוונה לעשות תוכניות ליום אחרץ אבל היא הייתה בהלם, כל כך מפוזרת מהמראה של הנחש ששכחה. עכשיו היא דאגה שהוא חשב שלא אכפת לה ממנו.

בשנייה שהיא הגיעה לתוך חצר המלך, משרתי אביה זימנו אותה. הי עלתה במדרגות מאז, לבה פועם, תוהה למה הוא רצה לראות אותה. האם זיהו אותה יחד עם טור? לא יכלה להיות סיבה אחרת שאביה ירצה לראות אותה בהול כל כך. האם גם הוא הלך לאסר אליה להתראות איתו? היא בקושי יכלה לדמיין זאת. הוא תמיד היה על הצד שלה.

גוון, כמאט מחוסרת נשימה, הגיע לבסוף למעלה. היא מהרה במסדרון, על פני המשרתים אשר נמתחו בדום ופתחו עבורה את הדלת אל חדרו שח אביה. שני משרתים נוספים, המחכים בפנים, השתחוו בנוכחותה.

"עזבו אותנו," אמר להם אביה.

הם השתחוו ומיהרו מהחדר, סוגרים את הדלת מאחוריהם עם הד מתפשט.

אביה קם על רגליו משולחנו, חיוך גדול על פניו, והתהלך לכיוונה דרך החדר הרחב. היא הרגישה בנוח, כמו תמיד, מהמראה שלו, והרגישה הקלה לא לראות שום כעס בהבעתו.

"גוונדולין שלי," אמר הוא.

הוא הושיט את ידיו וחיבק אותה חיבוק גדול. היא חיבקה אותו בחזרה, והוא הכווין אותה אל שתי כיסאות ענקיים, המוצבים בזווית מול האש הנוהמת. מספר כלבים גדולים, כלבי זאב, שאת רובם היא הכירה מאז ילדותה, פנו דרך כשהם התקרבו אל האש. שניים מהם עקבו אחריה, והניחו את ראשם על חיקה. היא הייתה שמחה לאש; נהיה קר מהרגיל בשביל יום קיצי.

אביה נשען קדימה אל האש, מביט לתוך הלהבות בזמן שהן רשרשו לפניהם.

"את יודעת מדוע זימנתי אותך?" שאל הוא.

היא סרקה את פניו, אבל עדיין לא הייתה בטוחה.

"אני יודעת, אבא."

הוא הביט בחזרה מופתע.

"הדיון שלנו מלפני כמה ימים. עם קרובי המשפחה שלך. לגבי המלוכה. זה מה שרציתי לדון איתך עליו."

לבה של גוון המריע מהקלה. זה לא היה בנוגע לטור. זה היה לגבי הפוליטיקה. פוליטיקה טיפשית, שממנה לא יכול היה להיות אכפת לה פחות. היא התנשמה בהקלה.

"את נראית כאילו נהיה קל יותר במוחך," אמר הוא. "מה חשבת שאנחנו עומדים לדון עליו?"

אביה היה יותר מדי מהיר תפיסה; הוא תמיד היה. הוא היה אחד האנשים הבודדים אשר יכלו לקרוא אותה כמו ספר. היא הייתה צריכה להיות זהירה לידו.

"שום דבר, אבא," אמרה היא בזריזות.

הוא חייך.

"אז, תגידי לי. מה את חושבת על הבחירה שלי?" שאל הוא.

"בחירה?" שאלה היא.

"ליורש שלי! לממלכה!"

"אתה מתכוון אלי?" שאלה היא.

"מי עוד?" צחק הוא.

היא הסמיקה.

"אבא, הייתי מופתעת, לכל הפחות. איני הבכורה. ואני אישה. איני יודעת דבר על פוליטיקה. ולא אכפת לי ממנה – או מלמלוך בממלכה. אין לי שאיפות פוליטיות. אני לא יודעת למה בחרת בי."

"בדיוק מהסיבות האלו," אמר הוא, הבעת פניו רצינית עד מוות. "בחרתי בך מכיוון שאת לא שואפת אל הכס. אינך רוצה את המלוכה. ואינך יודעת דבר על פוליטיקה."

הוא לקח נשימה עמוקה.

"אבל את מכירה את הטבע האנושי. את מאוד מהירת תפיסה. ירשת את זה ממני. יש לך את השנינות הזריזה של אמך, אבל את הקישורים שלי עם אנשים. את יודעת כיצד לשפוט אותם; את יכולה לראות ישירות דרכם. וזה מה שהמלך צריך. להכיר את הטבע של האחרים. אינך צריכה דבר חוץ מזה. כל השאר זו מיומנות. תדעי מיהם אנשיך. תביני אותם. תבטחי באינסטינקטים שלך. תהיה טובה איתם. זה הכל."

"בטוח צריך להיות יותר מזה לשליטה בממלכה," אמרה היא.

"לא ממש," אמר הוא. "הכול נובע מזה. החלטות נובעות מזה."

"אבל אבא, אתה שוכח שראשית, אין לי רצון לשלוט, ושנית, אתה לא הולך למות. כל זה רק מסורת טיפשית, המקושרת ליום החתונה של הבכורה שלך. למה להתעכב על זה? אני מעדיפה לא לדבר על זה, או לחשוב על זה. אני מקווה שלעולם לא יבוא היום בו אצטרך לראות אותך הולך – לכן, כל זה לא רלוונטי."

הוא כחכח בגרונו, נראה רציני.

"דברתי עם ארגון, והוא רואה גורל אפל עבורי. הרגשתי את זה בעצמי. עלי להתכונן," אמר הוא.

גוון הרגישה את בטנה מתכווצת.

"ארגון הוא טיפש. מכשף. חצי ממה שהוא מנבא לא מתרחש. תתעלם ממנו. על תכנה לאותו טיפשיים. אתה בסדר. אתה תחיי לנצח."

הוא הניד את ראשו באטיות, והיא יכלה לראות את העצב בפניו, והיא הרגישה את בטנה מתכווצת אוד יותר.

"גוונדולין, בתי, אני אוהב אותך. אני צריך שתהיה מוכנה. אני רוצה שאת תהיה השליט הבא של הטבעת. אני רציני, במה שאני אומר. זוהי לא בקשה. זוהי פקודה."

הוא הביט עליה ברצינות כזו, עיניו חשכו, זה הפחיד אותה. היא מעולם לא ראתה את המבט הזה על פניו של אביה לפני כן.

היא הרגישה את עיניה מתרטבות, והושיטה את ידה כדי לסלק את הדמע.

"אני מצטער שהדאגתי אותך," אמר הוא.

"אז תפסיק לדבר על זה," אמרה היא, בוכה. "אני לא רוצה שתמות."

"אני מצטער, אבל אני לא יכול. אני חייב שתעני לי."

"אבא, אני לא רוצה להעליב אותך."

"אז תגידי כן."

"אבל איך יתכן שאני אשלוט?" התחננה היא.

"זה לא קשה כמו שאת חושבת. את תהיה מוקפת ביועצים. הכלל הראשון הוא לא לבטוח באף אחד מהם. תבטחי בעצמך. את יכולה לעשות את זה. העדר הידע שלך, הנאיביות שלך – זה מה שיעשה אותך אדירה. את תעשי החלטות אמיתיות. תבטיחי לי," התעקש הוא.

היא הביטה לתוך עיניו, וראתה עד כמה זה היה חשוב לו. היא רצתה לעבור מהנושא הזה, אם לא מסיבה אחרת אז כדי להרגיע את התחלואה ולעודד אותו.

"בסדר, אני מבטיחה לך," אמרה היא במהרה. "האם זה גורם לך להרגיש יותר טוב?"

הוא נשען לאחור, והיא יכלה לראות את הקלתו הגדולה.

"כן," אמר הוא. "תודה לך."

"טוב, עכשיו אנחנו יכולים לדבר על דברים אחרים? דברים שעלולים באמת לקרות?" שאלה היא.

אביה נשען לאחור ונהם בצחוק; הוא נראה מיליון פאונדים קל יותר.

"זה למה אני אוהב אותך," אמר הוא. "תמיד כה שמחה. תמיד מצליחה לגרום לי לצחוק."

הוא בחן אותה, היא יכלה לחוש שהוא חיפש אחר משהו.

"את נראית שמחה מהרגיל בעצמך," אמר הוא. "האם יש בן בתמונה?"

גוון הסמיקה. היא קמה על רגליה והלכה אל החלון, מסתובבת ממנו.

"אני מצטערת, אבא, אבל זהו עניין פרטי."

"זה לא פרטי אם את הולכת למלוך על ממלכה שלי," אמר הוא. "אבל למה לחטט. בכל מקרה, אמך ביקשה ראיון איתך, ואני משאר שהיא לא תהיה ותרנית כל כך. אני אתן לזה להחליק. אבל תכיני את עצמך."

בטנה התכווץ והיא הסתובבה ממנו, מביטה אל מחוץ לחלון. היא שנאה את המקום הזה. היא רצתה להיות בכל מקום אחר חוץ מכאן. בכפר פשוט, על חווה פשוטה, חיה חיים פשוטים עם טור. הרחק מכל זה, מכל הכוחות האלו שניסו לשלוט בה.

היא הרגישה יד עדינה על כתפה, והסתובבה לראות את אביה עומד שם, מחייך מלמעלה.

"אמך יכולה להיות חסרת רחמים, אבל מה שלא תחליט, תדעי שאני אהיה על צדך.בעניינים של אהבה, האדם חייב להיות מורשה לבחור בחופשיות."

גוון הושיטה את ידיה וחיבקה את אביה. באותו הרגע, היא אהבה אותו יותר מכל. היא ניסתה לדחוף את האות של אותו הנחש ממחשבותיה, מתפללת עם כל שהיה לה, שהוא לא היה מכוון אל אביה.

*

גוון פיתלה והסתובבה במסדרונות אחר מסדרונות, על פני שורות של זכוכית צבעונית, לכיוון חדריה של אמה. היא שנאה להיות מזומנת על ידי האמא שלה, שנאה את דרכיה השתלטניות. באופנים רבים, אמה הייתה האחת ששלטה בממלכה. היא הייתה חזקה יותר מאביה באופנים רבים, עמדה על שלה יותר, נכנעה בפחות קלות. כמובן שלממלכה לא היה מושג; המלך תמיד העמיד פנים חזקות, נדמה כמו האחד הנבון.

אבל כשפנה הוא לתוך הארמון, מאחורי דלתיים סגורות, הייתה זו היא שאליה פנה לייעוץ. היא הייתה הנבונה יותר. הקרה יותר. הערמומית יותר. הקשוחה יותר. הנועזת יותר. היא הייתה הסלע. והיא שלטה במשפחתם הרחבה באגרוף הברזל. כשהיא רצת משהו, במיוחד כשהכניסה לראשה שהיה זה לטובת המשפחה, היא וידא שזה יקרה.

וכעת קיר הברז של אמה עמד לפנות כלפיה; היא עבר ניסתה להכין את עצמה לפגישה. היא חשה שיש לזה קשר לחיים הרומנטיים, ופחדה שההיא נגלה יחד עם טור. אבל היא הייתה נחושה שלא להכנה – לא משנה מה זה לקח. אם היא הייתה חייבת לעזוב את המקום הזה, היא תעשה זאת. אמה יכלה לשים אותה בצינוק ככל שהיה אכפת לה.

כשהגיע גוון אל חדרה של אמה, דלת האלון הגדולה נפתחה על ידי המשרת שלה, אשר צעד מדרכה בעוד שנכנסה, ואז סגר את הדלת מאחוריה.

חדרה של אמה היה הרבה יותר קטן מחדר אביה, יותר פרטי, עם שטיחים גדולים וסט קטן של תה ולוח משחק העומד ליד האח הנוהם, כמה כיסאות קטיפה צהובות עדינות לידם. אמה ישבה על אחד הכיסאות, עם גבה אל גוון, למרות שציפתה לה. היא פנתה אל האש, לגמה מהתה שלה, והזיזה את אחד הכלים על לוח המשחק. מאחוריה היו שתי נשים-בהמתנה, האחת מטפלת בשיערה, השנייה מהדקת את השרוכים על הגב של שמלתה.

"היכנסי, ילדה," הגיע קולה הקשוח של אמה.

גוון שנאה כשאמא שלה עשתה זאת – העבירה פגישה אל מול המשרתים. היא רצתה שתשחרר אותם, כמו שאביה עשה כשהם דיברו. היה זה המאט ביותר שיכלה לעשות לצורך פרטיות וצניעות. אבל אמה אף פעם לא עשתה זאת. גוון הסיקה שהיה שה משחק כוח, להחזיק את המשרתים שלה מפרפרים מסביב, מקשיבים, בכדי להשאיר את גוון מתוחה.

לגוון לא הייתה ברירה, אלא לחצות את החדר ולהתיישב על אחד הכיסאות הקטיפה מול אמה, קרוב מדי אל האש. עוד אחד ממשחקי הכוח של האמא שלה: זה גרם לחברה שלה להיות חמימה מדי, תופסת אותך לא מוכן על ידי הלהבות.

המלכה לא הביטה למעלה; ליתר דיוק, היא נעצה מבט על לוח המשחק שלה, דוחפת את אחד מכלי השנהב במבוך המסובך.

"תורך," אמרה אמה.

גוון הביטה למטה על הלוח; היא הייתה מופתעת שאמה עדיין השאירה את המשחק הזה ממשיך. היא נזכרה שהיו לה את כלים החומים, אבל היא לא שיחקה את המשחק הזה עם אמה מזה כבר שבועות. אמה הייתה מומחית במשחק הפונס – אבל גוון הייתה טובה עוד יותר. האמא שלה שנאה להפסיד, והיא כנראה בחנה את הלוח הזה במשך מן מה, מקווה לעשות את המהלך המושלם. עכשיו כשגוון הייתה פה, היא הכריחה אותה לשחק.

להבדיל מאמה, גוון לא הייתה צריכה ללמוד את הלוח. היא רק הציצה עליו וזיהתה מהלך מושלם בראשה. היא הושיטה את ידה למעלה והזיזה את אחד הכלים החומים הצידה, כל הדרך על פני הלוח. זה שם את אמה במרחק של מהלך אחד עד הפסד.

אמה הביטה למטה, מחוסרת הבעה חוץ מנצנוץ של הגבה שלה, אשר גוון ידע אותת אכזבה. גוון הייתה חכמה יותר, ואמה לעולם לא תקבל את זה.

האמא שלה כחכחה בגרונה, בחנה את הלוח, עדיין מביטה עליה.

"אני יודעת הכול על ההרפתקאות שלך עם הבן פשוט העם ההוא," אמרה היא בלעג. "את מתריסה כנגדי." אמה הביטה עליה למעלה. "למה?"

גוון לקחה נשימה עמוקה, מרגישה את בטנה מתכווצת, מנסה לנסח תשובה טובה ביותר. היא לא תוותר. לא הפעם.

"ענייני הפרטיים הן העניין שלי," הגיבה גוון.

"האם הם באמת? הם ענייני שלי באופן משמעותי. העניינים הפרטיים שלך ישפיעו על המלכות. גורל המשפחה הזאת. של הטבעת. ענייניך הפרטיים הם פוליטיים – כמה שלא תרצי לשכוח זאת. את לא פשוטת עם. שום דבר אינו פרטי בעולם שלך. ושום דבר אינו פרטי ממני."

קולה של אמה היה מתכתי וקר, גוון התרעמה מכל רגע של הביקור הזה. לא היה כאן דבר שגוון יכלה לעשות מלבד לשבת שם ולחכות שהיא תסיים. היא הרגישה לכודה.

לבסוף, אמה כחכחה בגרונה.

"מכיוון שאת מסרבת להקשיב לי, אני אצטרך לעשות החלטות עבורך. את לא תראי את הבן ההוא שוב. אם תעשי זאת, אני אעביר אותו מחוץ ללגיון, מחוץ לחצר המלך, וחזרה אל הכפר שלו. ואז אני אשים אותו בתוך אזיקים יחד עם כל משפחתו. הוא יודח בחרפה. ואת לעולם לא תדעי אותו."

אמה הביטה עליה למעלה, שפתה התחתונה מנדנדת בזעם.

"את מבינה אותי?"

גוון נשמה בחדות, בפעם הראשונה מבינה את הרוע שאמה הייתה מסוגלת אליו. היא שנאה אותה יותר מאשר יכלה להגיד. גוון הבחינה גם במבטים המתוחים של המשרתים. זה היה מעליב.

לפני שהספיקה להגיב, אמה המשיכה.

"יתרה מכך, כדי למנוע את יתר התנהגותך הפוחז, אני לקחתי צעדים כדי לארגן איחוד הגיוני עבורך. את תינשאי לאלטון, ביום הראשון של החודש הבא. את תתחילי את הכנות לחתונתך עכשיו. תתכונני לחיים בתור איזה נשואה. זה הכל," אמרה אמה בסיכום קוטע, פונה חזרה אל הלוח כאילו שהזכירה הרגע דבר שכיח ביותר מכל העניינים.

גוון רתחה ובערה מבפנים, ורצתה לצעוק.

"איך את מעיזה," אמרה גוון בחזרה, זעמה נבנה. "האם את חושבת שאני איזו בובה על החוט, שתשחקי בי? האם את באמת חושבת שאני אתחתן עם כל מי שתגידי לי?"

"אני לא חושבת," השיבה אמה. "אני יודעת. את הבת שלי, ואת מדווחת אלי. ואת תינשאי בדיוק למי שאומר שתינשאי."

"לא אני לא!" צעקה גוון בחזרה. "ואת לא יכולה להכריח אותי! אבא אמר שאת לא יכולה להכריח אותי!"

"נישואין מאורגנים הם עדיין זכותו של כל הורה בממלכה הזו – והם בטוח הזכות של המלך והמלכה. אביך נכנס לפוזה, אבל את יודעת היטב כמוני שהוא יכנה לרצוני. יש לי את דרכי."

אמה נעצה בה מבט.

"אז את רואה, את תעשי כפי שאני אומר. החתונה שלך קורת. שום דבר לא יכול לעצור אותה. תכיני את עצמך."

"אני לא אעשה זאת," השיבה גוון. "לעולם לא. ואם תדברי איתי על זה עוד, אני לא אדבר איתך שוב לעולם."

אמה הביטה למעלה וחיכה אליה, חיוך קר ומכוער.

"לא אכפת לי אם לא תדברי איתי יותר. אני אמך, לא חברתך. ואני מלכתך. יתכן וזהו המפגש האחרון שלנו. זה לא משנה. בסופו של היום את תעשי פכי שאני אומרת. ואני אצפה בך ממרחק, בעוד שאת חיה את החיים שאני מתכננת עבורך."

אמה פנתה חזרה אל המשחק שלה.

"את משוחררת," אמרה היא עם נפנוף ידה, כאילו גוון הייתה עוד משרתת.

גוון רתחה כל כך מזעם, שלא יכלה להתאפק יותר. היא לקחה שלושה צעדים, צעדה אל לוח משחקה של אמה, וזרקה אותו עם שתי ידיה, משליחה את כלי השנהב ואת שולחן השנהב הגדול מתרסקים למטה ומתנפצים לחתיכות.

אמה קפצה לאחור בהלם.

"אני שונאת אותך," לחשה גוון.

עם זה, גבן הסתובבה, פניה אדומות, והתערה מהחדר, מסלקת את ידם של המטפלים, נחושה לצאת מכוחות עצמה – ולא לראות את פני אמה יותר לעולם.

פרק עשרים ושש

טור הלך במשך שעות דרך השבילים המתפתלים של היער, חושב לגבי מפגשו עם גוון. הוא לא יחל לנער אותה מתוך מחשבותיו. הזמן שלהם ביחד היה קסום, הרבה מעל המצופה, והוא לא דאג יותר לגבי עומק רגשותיה כלפיו. היה זהו היום המושלם – מלבד הדבר, כמובן, שקרה בסוף המפגש שלהם.

הנחש הלבן ההוא, כל כך נדיר, ואות כל כך רע. התמזל מזלם שלא ננשכו. טור הביט למטה על קרון, ההולך בנאמנות לצידו, שמח כמו תמיד, ותהה מה היה קורה אם הוא לא היה שם, אם לא היה הורג את הנחש ומציל את חייהם. האם היו שניהם מתים עכשיו? הוא היה אסיר תודה לעד לקרון, וידע שיש לו שותף מהימן לכל החיים.

ועדיין האות הטריד אותו: הנחש היה הנדיר ביתור, ואפילו לא התגורר בחלקה הזו של הממלכה. הוא התגורר הדרום הרחוק, בתוך בוץ וביצות. כיצד יכל לנסוע כל כך רחוק? למה הוא חייב היה לעלות עליהם בדיוק באותו הרגע? היה זה מסתורי מדי, והוא הרגיש בטוח לחלוטין שהיה זה אות. כמו גוון, הוא הרגיש שזהו אות רע, המבשר את בואה של המוות. אבל של מי?

טור רצה לדחוף את התמונה מתוך מחשבותיו, לשכוח מזה, לחשוב על דברים אחרים – אבל לא יכל. זה הטריד אותו, השאיר אותו מחוסר מנוחה. הוא ידע שחייב היה לחזור אל הצריפים, אבל הוא לא היה מסוגל. היום עדיין היה יום החופש שלהם, ולכן במקום כך, הוא הלך במשך שעות, מקיף את שבילי היער, מנסה לנקות את ראשו. הוא היה בטוח שהנחש הווה מסר עמוק כלשהו רק עבורו, שאילצו אותו לקחת פעולה כלשהי.

מה שעוד יותר גרוע, היפרדותו מגוון הייתה פתאומית. כשהגיעו אל קצה היער, הם היו חייבים להיפרד לדרכם במהרה, עם בקושי מילה. היא נראתה מפוזרת. הוא הניח שהיה זה בגלל הנחש, אבל לא יכל להיות בטוח. היא לא הזכיר את פגישתם בפעם נוספת. האם שינתה היא את דעתה לגביו? האם הוא עשה משהו לא נכון?

המחשה קרע את טור לגזרים. הוא בקושי ידע מה לעשות עם עצמו, והוא הסתובב במעגלים במשך שעות. הוא חייב היה לדבר עם מישהו שהבין את הדברים האלו, שיכל לפרש סמלים ואותות.

טור נעמד במקומו. כמובן. ארגון. הוא יהיה מושלם. הוא יוכל להסביר לו הכול, ולהרגיע את נפשו.

טור הביט החוצה. הוא עמד בקצה הצפוני של הרכס הרחוק ביותר ומכאן היה לו מצפה מקיף על העיר הממלכתית מתחתיו. הוא עמד מול צומת. הוא ידע שארגון חי לבד, בבית כפרי מאבן בשוליים הצפוניים של בולדר פליינס. הוא ידע שאם יפנה שמאלה, הרחק מהעיר, אחד השבילים האלו יוביל אותו לשם. הוא החל במסע שלו.

יהיה זה מסע ארוך, והיה סיכוי טוב שארגון אפילו לא יהיה שם כשטור יגיע. אבל הוא חייב היה לנסות. הוא לא יכל לנוח עד שלא היו לו את התשובות.

טור הלך עם נתירה חדשה בצעדיו, הולך מהר פי שתים, מכוון לעבר המישורים. הבוקר הפך לאחר הצהריים, בעודו הולך והולך. היה זהו יום קיץ יפה, והאור זרח במבריקות על השדות מסביבו. קרון ניתר לצידו, נעצר כל כמה זמן כדי לזנק על סנאי, אשר אותה סחב נצחוני בפיו.

השביל נהיה תלול יותר, רוחני יותר, ואדמות המרעה נעלמו, מפנים את מקומם לנופים מדבריים של אבנים וסלעים. בקרוב, השביל, נעלם גם הוא. נהיה קר ורוחני יותר כאן למעלה,

בעוד שהעצים ירדו מהנוף גם הם, והנוף נהיה סלעי, עם צוקים. היה מוזר כאן למעלה, שום דבר חוץ מאבנים קטנות, עפר, וסלעים רחוק ככל שהעין יכלה לראות; טור הרגיש כאילו יצא למסע על האדמה המדברית. כשהשבי לנעלם לגמרי, טור מצא את עצמו הולך על חצץ וסלע.

לצידו, קרון התחיל ילל. הייתה הרגשה מצמררת באוויר, וטור הרגיש אותה גם. זה לא בהכרח היה רועה; זה היה פשוט שונה. כמו ערפל רוחני כבד.

בדיוק כשטור התחיל לתהות אם התקדם בכיוון הנכון, הוא זיהה באופק, גבוה על הגבע, בית כפרי קטן. היה הוא מעוגל בצורה מושלמת של טבעת הבנויה מאבן לבנה ואחידה, נמוך על האדמה. לא היו לו חלונות, ורק דלת אחת, בצורה של קשת – ועדיין בלי מקוש או ידית. האם באמת יכל ארגון להתגורר כאן, במקום המנודה הזה? האם יתעצבן שטור מגיע לא מוזמן?

טור התחיל לפקפק בהחלטתו, אבל אילץ את עצמו להישאר על הנתיב. כשהתקרב אל הדלת, הוא הרגיש את האנרגיה באוויר, צפופה כל כך שברושי יכל לנשום. לבו דפק מהר יותר בחשש, בעודו מושיט את ידו לדפוק עם אגרופו.

לפני שיכל לגעת בה, הדלת נפתחה בעצמה, חריץ. היא נראתה שחורה שם בפנים, וטור לא יכל להגיד אם רק הרוח דחפה אותה לפתיחה. היה כל כך חשוך, הוא לא יכל לראות כיצד מישהו מסוגל להיות בפנים.

טור הושיט את ידו, דוחף את הדלת בעדינות, ומכניס את ראשו פנימה.

"שלום?" קרא הוא.

הוא דחף אותה רחב יותר. פנים היה חשוך לגמרי, חוץ מהזוהר העדין בצידו הרחוק של המקום מגורים.

"שלום?" קרא הוא, חזק יותר. "ארגון?"

קרון לידו ילל. היה ברור לטור שהיה זה רעיון גרוע, שארגון לא היה בבית. אבל עדיין הוא אילץ את עצמו לראות. הוא לקח שני צעדים קדימה, וכשעשה זאת, הדלת נטרקה בסגירה מאחוריו.

טור הסתובב, ושם, עומד ליד הקיר הרחוק, היה ארגון.

"אני מצטער להטריד אותך," אמר טור, לבו דופק.

"אתה מגיע לא מוזמן," אמר ארגון.

"סלח לי," אמר טור. "לא התכוונתי לפלוש."

טור הביט מסביב בזמן שעיניו התרגלו לחשכה, וראה מספר נרות קטנים, המסודרים במעגל, מסביב להיקף קיר האבן. החד היה מואר ברובו על ידי עמוד אור יחיד, אשר נכנס פנימה מהפתח המעגלי הקטן בתקרה. המקום הזה היה מדהים, מוחלט וסוריאליסטי.

"בני אדם אחדים היו כאן," השיב ארגון. "כמובן, שלא הייתה כאן עכשיו לולא הייתי מאשר לך להיות. הדלת ההיא נפתחת רק עבור אלו שאמורים להיכנס. אלה שלא, עבורם היא לא תפתח לעולם – לא בכל הכוח של העולם."

טור הרגיש טוב יותר; ועדיין הוא תהה כיצד ידע ארגון שהוא הגיע. כל הנוגע באיש הזה היה מסתורי עבורו.

"הייתה לי התקלות שאני לא מבין אותה," אמר טור, מוכרך להוציא את זה החוצה, ולשמוע את דעתו של ארגון. "ישנו נחש. לבנגב. הוא כמעט תקף אותנו. ניצלנו על ידי הנמר שלי, קרון."

"אנחנו?" שאל ארגון.

טור הסמיק, מבין שלא אמר הרבה. הוא לא ידע מה להגיד.

"הייתי לא לבד," אמר הוא.

"ומי היו איתך?"

טור נשך בלשונו, לא יודע כמה להגיד. אחרי הכול, האיש הזה היה קרוב לאביה, המלך, ויתכן והיה מספר.

"איני רואה כיצד זה רלוונטי לנחש."

"זה רלוונטי לגמרי. הלא תהתה שהזו הסיבה לכך שהנחש הגיע מלכתחילה?"

טור נפס לא מוכן לגמרי.

"אני לא מבין," אמר הוא.

" לא כל אות שאתה רואה מכוון אליך. חלקם מכוונים אל אחרים."

טור בחן את ארגון באור האפלולי, מתחיל להבין. האם נחרץ משהוא מרושע על גוון? ואם כך, האם יכל לעצור את זה?

"האם אתה יכול לשנות גורל?" שאל טור.

ארגון פנה, חוצה את חדרו באיטיות.

"כמובן, זוהי השאלה שאנחנו שואלים את עצמנו במשך מאות שנים," השיב ארגון.

"האם אפשר לשנות את הגורל? מצד אחד, הכול מיועד, הכול כתוב. מצד שני, לכולנו יש את הבחירה החופשית. בחירותינו קובעות את גורלנו. נראה שזה בלתי אפשרי לשניים האלו – גורל ובחירה חופשית – להתקיים ביחד, צד מול צד, עדיין הם קיימים. רק איפה שהשניים האלו מהלצים אחד את השני – איפה שגורל נפגש עם רצון חופשי – ההתנהגות האנושית נכנסת למשחק. הגורל לא תמיד יכול להישבר, אבל לפעמים אפר לכופף אותו, או אפילו לשנות, על ידי הקרבה אדירה וכוח רצון אדיר. עדיין ברוב הזמן, הגורל הוא איתן. רוב הזמן, אנחנו רק עוברי אורח, המוקמים כאן כדי לראות כיצד הכול מתרחש. אנחנו חושבים שאנחנו משחקים חלק בז, אבל בדרך כלל אנחנו לא. לרוב אנחנו צופים, לא משתתפים."

"אז למה היקום טורח להראות לנו אותות, אם אין שום דבר שאנו יכולים לעשות לגבי זה?" שאל טור.

ארגון פנה וחייך.

"אתה זריז, ילד, אתן לך את זה. לרוב, מראים לנו אותו כדי שנכין את עצמנו. מראים לנו את גורלנו כדי לתת לנו זמן להתכונן. לפעמים, לעטים רחוקות, ניתנים לנו אותות על מנת שנוכל לפעול, לשנות את מה שיהיה. אבל זה נדיר מאוד."

"האם שה נכון שלבנהגב מבשר מוות?"

ארגון בחן אותו.

"זה נכון," אמר הוא לבסוף. "ללא כשלון."

לבו של טור דפק מהתגובה, מהאישור של הפחד שלו. הוא היה גם מופתע מהיושר של תשובתו של ארגון.

"אני נתקלתי באחד היום," אמר טור, "אבל איני יודע מי הולך למות. או אם יש איזו פעולה שאני יכול לנקוט בה כדי למנוע אותה. אני רוצה להוציא את זה מראשי, אבל איני יכול. תמיד, התמונה הזו של ראשו של הנחש המת היא תמיד בתוכי. למה?"

ארגון בחן אותו במשך זמן ארוך מאוד, והתנשם.

"כיוון שמי שלא ימות, זה ישפיע עליך ישירות. זה ישפיע על גורלך."

טור נהיה יותר ויותר נסער; הוא הרגיש שכול תשובה ברא עוד שאלות.

"אבל זה לא הוגן," אמר טור. אני צריך לדעת מי זה שימות. אני חייב להזהיר אותם!"

באטיות, ארגון הניד בראשו.

"יתכן וזה לא עבורך לדעת," ענה הוא. "ואם אתה כן תדע, יתכן ועדיין לא תוכל לעשות דבר לגבי זה. המוות מוצאת את המטרה שלה – אפילו מישהו שהזהירו אותו."

"אז למה הראו לי את זה?" שאל טור, מיוסר. "ולמה אני לא יכול להוציא את זה מראשי?"

ארגון צעד קדימה, קרוב כל כך, במרחק של כמה אינצ'ים; עוצמת עיניו בערה בבהירות בתוך מרומו האפלולי, וזה הפחיד את טור. היה זה כאילו הביט לתוך השמש, והיה זה כל אשר יכל לעשות

כדי לא להסיט את מבטו. ארגון הרים את ידו והניח אותה על כתפו של טור. הייתה היא קרח לגעת בה והשליחה דרכו צינה.

"אתה צעיר," אמר ארגון באטיות. "אתה עדיין לומד. אתה מרגיש את הדברים עמוק מדי. לראות את העתיד הוא פרס אדיר. אבל הוא יכול להיות גם קללה גדולה. רוב בני האדם החיים את גורלם, אין להם מודעות על כך. לפעמים הדבר המכאיב ביותר הוא להיות מודע על גורלך, על מה שהולך להיות. אתה עוד לא התחלת אפילו להבין את כוחותיך. אבל אתה תבין. יום אחד. כשתבין מאיפה אתה."

"מאיפה אני?" שאל טור, מבולבל.

"ביתה של אמך. הרחק מכאן. מאחורי הקניון, בהשגחה החיצונית של הוואילדס. יש שם טירה, גבוה בשמיים. היא יושבת לבדה על הצוק, וכדי להגיע אליה, אתה עובר בדרך אבן מתפתלת. זוהי דרך קסומה – כמו לעלות לתוך שמיים עצמם. זהו מקום של כוח עמוק. משם אתה מגיע. עד שתגיע למקום ההוא, לעולם לא תבין עד הסוף. ברגע שתגיע, כל השאלות שלך יקבלו תשובה."

טור מצמץ, וכשפתח את עיניו, מצא את עצמו, להפתעתו, עומד מחוץ למקום מגוריו של ארגון. לא היה לו מושג כיצד הגיע לכאן.

הרוח נשפה דרך הצוק הסלעי, וטור מצמץ מאור השמש המחמירה. לידו עמד קרון, מילל.

טור חזר חזרה אל דלתו של ארגון ודפק עליה עם כל כוחו. שום דבר מלבד דממה לא הגיע בחזרה.

"ארגון!" צעק טור.

ענה לו רק הרוח הנושפת.

הוא ניסה את הדלת, אפילו הצמיד את כתפו אליה – אבל היא לא הייתה זזה.

טור חיכה זמן רב – הוא לא היה בטוח עד כמה רב – עד שלבסוף היום נהיה מאוחר. לבסוף, הוא הבין שזמנו כאן נגמר.

הוא חזר והתחיל ללכת חזרה במורד הסלעי, תוהה. הוא הרגיש מבולבל יותר מתמיד, וגם היה בטוח שהמוות היה מגיע – אבל עדיין עוד יותר חסר ישע בכדי לעצור אותו.

והוא המשיך להתקדם ברגל במקום המנודה הזה, הוא תחיל לחוש משהוא קר על קרסוליו וראה ערפל עבה נוצר. הוא עלה, נהיה עבה יותר ועולה יותר עם כל רגע. טור לא הבין מה התרחש. קרון ילל.

טור ניסה להזדרז, להמשיך את דרכו חזרה במורד ההר, אבל תוך רגעים הערפל נהיה צפוף כל כך, שבקושי יכל לראות מול עיניו. באותו הרגע, הוא הרגיש את גפותיו נהיים כבדים יותר, וכאילו בכישוף, השמיים נהיו חשוכים. הוא הרגיש את עצמו מותש. הוא לא מסוגל היה לקחת עוד צעד נוסף. הוא התכרבל לתוך כדור על האדמה, בדיוק איפה שעמד, העטוף בערפל העבה. הוא ניסה לפתוח את עיניו, לזוז, אבל לא הצליח. תוך מספר רגעים, הוא נרדם.

*

טור ראה את עצמו עומד על פסגת ההר, מביט החוצה על כל ממלכת הטבעת. לפניו חצר המלח, הארמון, המבצרים, הגנים, העצים, והגבעות המתגלגלות רחוק ככל שיכל היה לראות – כל זה בפריחה מלאה של הקיץ. השדות היו מלאים בפירות ופרחים צבעוניים, ונשמע צליל של מוסיקה וחגיגות.

אבל כשפנה טור באיטיות, סורק את הכול, הדשה החל להפוך לשחור. פירות נפלו מהעצים. ואז העצים עצמם הפכו למצומקים עד כלום. כל הפרחים התייבשו עד לפריכות, ולחרדתו, בניין אחד אחרי השני החלו להתמוטט, עד שכל הממלכה הפכה לשום דבר מלבד הריסות, ערימות של שברי אבנים.

טור הביט למטה ולפתע ראה לבנגב ענקי מחליק בין רגליו. הוא עמד שם, חסר ישע, בעודו התפתל סביב רגליו, ואז מותניו, ואז ידיו. הוא הרגיש את עצמו נחנק, החיים נדחסים ממנו, בעוד שהנחש התפתל לאת כל הדרך חזרה ונעץ מבט

לתוך פניו, אינצ'ים ממנו, לוחש, לשונו הארוך כמאט נוגע בלחי של טור. ואז הוא פתח את פיו רחב, חושף נביים ענקיים, נשען קדימה, ובלע את פניו של טור.

טור צווח, ואז מצא את עצמו עומד לבד בתוך ארמון המלך. הוא היה ריק לחלוטין, בלי כס במקום שאמור להיות בו. חרב הגורל שכבה לא נגוע. החלונות היו מנופצים כולם, זכוכית צבעונית שוכבת בערימות על האבן. הוא שמע מוסיקה מרוחקת, פנה לכיוון הצליל, והלך דרך החדר ריק אחר חדר ריק. לבסוף, הוא הגיע אל דלתיים כפולות ענקיות, מאה רגל בגובה, ופתח אותם עם כל כוחו.

טור עמד בכניסה אל אולם החגיגות המלכותי. לפניו שני שולחנות סעודה הפרוסים לאורך החדר, מפוצצים באוכל – אבל ריקים מאנשים. בצידו הרחוק של האולם היה בן אשם אחד. המלך מקגיל. הוא ישב על כסו, נועץ מבט ישירות על טור. הוא נראה כל כך רחוק.

טור הרגיש שהיה חייב להשיג אותו. הוא התחיל ללכת מעבר לחדר הגדול לכיוונו, בין שתי שולחנות הסעודה. בזמן שהלך, כל האוכל בצידו שלו התקלקל, הופך לרקוב עם כל צעד שעשה, הופך לשחור ומיד מכוסה בזבובים. הזבובים זמזמו והתקהלו בכל מקום סביבו, מפרקים את האוכל.

טור הלך מהר יותר. המלך היה קרוב יותר עכשיו, בקושי עשרה צעדים ממנו, כשמשרת הופיע מהחדר הצדדי, סוחב גביע זהב ענקי של יין. היה זה גביע מובהק, עשוי מזהב טהור וכוסה בשורות של אדומים וספירים. בזמן שהמלך לא הסתכל, טור ראה את המשרת מגניב לתוך הגביע אבקה לבנה. טור הבין שזהו רעל.

המשרת הביא אותו קרוב יותר, ומקגיל הושיט את ידו למטה ואחז בו עם שתי ידיו.

"לא!" צעק טור.

טור זינק קדימה, מנסה להעיף את היין הרחק מהמלך.

אבל הוא לא היה מהיר מספיק. מקגיל שתה את היין בלגימות גדולות. הוא זלג למטה על לחייו, על חזהו, בשמן שהו גמר אותו.

מקגיל הסתובב והביט על טור, ועיניו נפתחו רחב. הוא הושיט את ידיו למעלה ואחז בגרונו עד אשר, נחנק, הוא נפל על ברכיו ומתוך הכס שלו; הוא נפל הצידה, נוחת על ריצפת האבן הקשה. כתרו התגלגל ממנו, פגע ברצפת האבן עם צלצול, והתרחקה מספר צעדים.

הוא שכב שם, ללא תנוע, עיניים פתוחות, מת.

אסטופלס צנחה למטה, נחתה על ראשו של מקגיל. היא ישבה שם, הביטה ישירות על טור וצווחה. הצליל היה כל כך צווחני, שהשליח צינה לעמוד שדתו של טור.

*

טור התעורר עם צעקה.

הוא התיישב, מביט מסביב, מזיע, נושם בכבדות, מנסה להבין איפה היה. הוא עדיין שכב על האדמה, על הרו של ארגון. הוא בטח נרדם כאן. הערפל נעלם, וכשהביט למעלה הוא ראה שהיה כבר שחר. השמש בצבע דם-אדום פרצה את האופק, מהירה את המפרץ. לידו, ילל קרון, קפץ לתוך חיקו וליקק את פניו.

טור חיבק את קרון עם יד אחת בעדו נושם חזק, מנסה להבין אם היה ער או רדום. לקח לו זמן רב להבין שהיה זה רק חלום. הוא הרגיש כל כך אמיתי.

טור שמה חריקה ופנה לראות את אסטופלס יושבת על אבן, רק רגל אחת ממנו. הציפור הגדולה הביטה ישירות אליו וצווחה, שוב ושוב.

הצליל השליח צינה בעמוד שדרתו של טור. הייתה זו אותה הצווחה מחלומו, ובאותו הרגע הוא ידע, עם כל חלקיק בגופו, שהחלום היה מסר.

המלך הולך להיות מורעל.

טור קפץ על רגליו ובאור הנשבר של השחר, רץ מהר במורד ההר, לכיוון חצר המלך. הוא חייב היה להגיע אל המלך. הוא חייב היה להזהיר אותו. המלך עלול לחשוב שהוא משוגע, אבל לא הייתה לו בררה – הוא יעשה כל דבר שביכולתו כדי להציל את חייו של המלך.

*

טור רץ מער הגשר הנע, בריצה מהירה לתוך השער החיצוני של הטירה, ולמזלו, שני השומרים זיהו אותו מהלגיון. הם נתנו לו להיכנס מבלי לעצור אותו, והוא המשיך בריצה, קרון לצידו.

טור רץ מהר על פני חצר המלך, דרך המזרקות, והגיע ישירות לתוך השער הפנימי של ארמון המלך. שם עמדו ארבע שומרים החוסמים את הדרך.

טור נעצר, מתנשם כדי לתפוס אוויר.

"מה כוונתך, ילד?" שאל אחד מהם.

"אתם לא מבינים, אתם חייבים להכניס אותי פנימה," התנשף טור. "אני חייב לראות את המלך."

השומרים הביטו אחד על השני, ספקנים.

"אני הוא טורגרין, מלגיון המלך. אתם חייבים לתת לי לעבור."

"אני יודע מי הוא," אמר אחד השומרים לאחר. "הוא אחד מאיתנו."

"איזה עניין יש לך עם המלך?" לחץ הוא.

טור עדייו נלחם לתפוס את נשימתו.

"עניין בהול ביותר. אני חייב לראות אותו ברגע זה."

"ובכן, הוא בטח לא מצפה לך, כיוון שאינך מיודע כהלכה. מלכנו אינו כאן. הוא עזב יחד עם הקרוון שלו לפני שעות, בענייני החצר. הם לא יחזרו עד הלילה, עד הסעודה המלכותית."

"סעודה?" שאל טור, לבו חובט. הוא נזכר בחלומו, שולחנות הסעודה, ובאופן מוזר הרגיש את כל זה קם לחיים.

"כן, סעודה. אם אתה מהלגיון, אני בטוח שתהיה שם. אבל הוא נעלם, ואין לך שום דרך לראות אותו. תחזור הלילה, עם האחרים."

"אבל אני חייב להעביר לו את המסר!" התעקש טור. "לפני הסעודה!"

"אתה יכול להשאיר את המסר איתי אם אתה רוצה. אבל איני יכול להעביר אותה מהר יותר ממכה."

טור לא רצה להשאיר מסר כזה לשומר; הוא הבין שזה ישמע מטורף. הוא חייב היה לספק אותו בעצמו, הלילה, לפני הסעודה. הוא רק התפלל שלא יהיה זה מאוחר מדי.

פרק עשרים ושבע

טור מיהר חזרה לתוך הצריפים של הלגיון בסדיקת השחר, למזלו מגיע לפני שיום האימונים התחיל. הוא היה קצר נשימה כשהיגע, קרון לצידו, ונפגש עם הבנים האחרים בדיוק כשהתחילו להתעורר, מתחילים לצאת אל משימות היום. הוא עמד שם, מתנשם, מוטרד יותר מהרגיל. הוא בקושי ידע כיצד ישרוד את יום האימונים; הוא יספור דקות עד לסעודת הלילה, עד שיוכל להזהיר את המלך. הוא הרגיש בטוח שהאות הגיע אליו כדי שהוא יוכל לספק את ההזהרה. גורל הממלכה היה על כתפיו.

טור רץ ליד ריס ואוקונור בעודם עשו את דרכם לתוך השדה, נראים מותשים, ומתחילים להסתדר בשורה.

"איפה הייתה בלילה שעבר?" שאל ריס.

טור באמת רצה לדעת כיצד לענות על זה – אבל האמת הייתה שלא ידע איכן היה בעצמו. מה הוא אמור היה להגיד? שהוא נרדם בחוץ על האדמה, על הרו של ארגון? לא היה בזה שום הדיון, אפילו עבורו עצמו.

"אני לא יודע," ענה הוא, לא בטוח כמה לספר.

"למה אתה מתכוון שאתה לא יודע?" שאל אוקונור.

"הלכתי לאיבוד," אמר טור.

"לאיבוד?"

"ובכן, יש לך מזל שחזרת מתי שחזרת," אמר ריס.

"אם הייתה מגיע באיחור למשימות של היום, הם לא היו מרשים לך לחזור ללגיון," הוסיף אלדן, מגיע לצידם, טופח את ידו על כתפו. "טוב לראות אותך. הייתה חסר אתמול."

טור עדיין היה מופתע מהשוני בהתנהגותו של אלדן כלפיו מאז הפעם ההיא בצידו הרחוק של הקניון.

"איך הלכו העניינים עם אחותי?" שאל ריס, בנימה מהססת.

טור הסמיק, לא בטוח כיצד להשיב.

"ראית אותה?" דרבן ריס.

"כן, ראיתי," התחיל הוא. "בילינו זמן נהדר. למרות שהינו חייבים לעזוב בפתאומיות."

"ובכן," המשיך ריס, כשהם כולם נעמדו בשורה צד לצד אל מול קולק ואנשי המלך, "יצא לך לראות אותה שוב הלילה. תלבש את המיטב שלך. זוהי סעודת המלך."

בטנו של טור צנחה. הוא חשב על חלומו והרגיש כאילו גורל רקד אל מול עיניו – ושהוא היה חסר אונים, מיועד לעשות שום דבר ורק להסתכל כיצד זה מתפתח.

"דממה!" צעק קולק, בעודו מתחיל להתהלך לפני הבנים.

טור התקשח עם האחרים בעודם משתתקים.

קולק עבר באיטיות לכאן ולכאן דרך השורות, סורק אותם כולם.

"עשיתם חיים אתמול. עכשיו חזרה לאימונים. והיום, אתם תלמדו את האומנות העתיקה של חפירת תעלה.

אנקה קבוצתית עלתה בקרב הבנים.

"שקט!" צעק הוא.

הבנים השתתקו.

"חפירת תעלה היא עבודה קשה," המשיך קולק. "אבל היא עבודה חשובה. אתם תגלו יום אחד בעצמכם אי שם בתוך שממה, מגנים על הממלכה, בלי אך אחד שיעזור לכם. יהיה

קפוא כל כך קר שלא תרגישו את אצבעות הרגליים שלכם, בחשכת הלילה, ואתם תעשו כל דבר כדי להתחמם. או שתמצאו את עצמכם במהלך קרב, שבו תצטרכו לתפוס מכסה כדי להציל את עצמכם מחציהם של האויבים. ישנם מיליון סיבות לכך שתצטרכו את התעלות. התעלה יכולה להיות החבר הכי טוב שלכם.

"היום," המשיך הוא, מכחכח בגרונו, "אתם תבלו את כל היום בחפירה, עד שהידים שלכם יהיו אדומות עם יבלות והגב שלכם לא ישבר, ולא תצליחו להמשיך יותר. ואז, יום אחד בקרב, זה לא יראה כל כך נוראי.

"עקבו אחרי!" צעק קולק.

הגיעה אנקה נוספת של אכזבה בעוד שהבנים נשברו לתוך שורות של שניים והחלו לצעוד על פני השדה, עוקבים אחר קולק.

"מצוין," אמר אלדן. "חפירת תעלות. בדיוק איך שרציתי לבלות את היום."

"יכל להיות יותר גרוע," אמר אוקונור. "יכול היה לרדת גשם."

הם הביטו למעלה לשמיים, וטור זיהה עננים מאיימים מעל ראשיהם.

"עדיין יכול לרדת," אמר ריס. "אל תביאו מזל רע."

"טור!" הגיע הצעקה.

טור פנה וראה את קולק נועץ בו מבט, ללכת הצידה. הוא רץ אליו, תוהה מה עשה לא נכון.

"כן, אדוני."

"האביר שלך זימן אותך," אמר הוא בנימוס. "תתייצב אצל ארק באדמות הארמון. יש לך מזל: אתה פנוי מתפקיד היום. אתה תשרת את האביר שלך במקום, כמו שכל נושא כלים טוב חייב לעשות. אבל אל תחשוב שנפתרת מחפירת תעלות. כשתחזור מחר, אתה תחפור תעלות בעצמך, עכשיו לך!" צעק הוא.

טור הסתובב וראה את המבטים הקנאים של האחרים, ואז רץ מהשדה, לכיוון הארמון. מה יכל ארק לרצות ממנו? הא זה היה קשור איכשהו למלך?

*

טור רץ דרך חצר המלך, פונה בדרך שמעולם לא לקח לפני כן – לכיוון צריפים של הכסופים. הצריפים שלהם היו הרבה יותר אדירים מאלו של הלגיון, בניינם פי שתיים בגודל, מעוצב בארד, והדרכים אליהם מרוצפות באבן.כדי להגיע לשם, טור היה חייב לעבור דרך שער קמור גדול ששם עמדו תריסר אנשי המלך על המשמר. המעבר אז התרחב, נמתח על פני שדה פתוח ענקי שהגיע לשיאו במכלול של מבני אבן המוקפים על ידי גדר, ומוגנים על ידי תריסרים נוספים של אנשי המלך. היה זה מראה קב רושם, אפילו מכאן.

טור מיהר בשביל, מתלבט בשדה הפתוח. האבירים כבר התכוננו להגעתו, למרות שהוא היה כל כך רחוק, צועדים קדימה ומצליבים את הרמחים שלהם,מביטים ישירות קדימה, מתעלמים ממנו בעודם חוסמים את דרכו.

"איזה עסק יש לך כאן?" שאל אחד מהם.

"אני מתייצב למשימה," השיב טור. "אני נושא כליו של ארק."

האבירים החליפו מבטים חשדניים, אבל אביר אחר צעד קדימה והנהן. הם צעדו לאחור, פותחים את ההצלבה של נשקיהם, והשער נפתח טיפה, קוציו המתכתיים עולים, חורקים. השער היה עצום, לפחות שתי רגל בעובי, וטור חשב שזהו המקום שאפילו יותר מבוצר מאשר טירת המלך.

"הבניין השני מימין," צעק האביר. "תמצא אותו באורוות."

טור הסתובב ומיהר בשביל דרך החצר,חולף על פני מתחם של מבני אבן, קולט את כל זה. הכול היה מבריק כאן, מצוחצח, שמור היטב. כל המקום הקרין הילה של כוח.

טור מצא את הבניין, והיה המום מהמראה שלפניו: תריסרים של הסוסים הגדולים והיפים ביותר שראה אי פעם היו קשורים בשורות מסודרות מחוץ לבניין, ואת רובם כיסה שריון. הסוסים היו מבריקים. הכול כאן היה גדול יותר, אדיר יותר.

אבירים אמיתיים התהלכו בכל כיוון, סוחבים נשקים שונים, עוברים דרך החצר בדרכם אל השערים השונים. היה זה מקום עסוק, וטור יכל לחוש נוכחות של קרב כאן. המקום הזה לא היה עסוק באימונים; הוא התעסק במלחמה. החיים והמוות.

טור עבר דרך כניסה קמורה קטנה, במסדרון אבן מחשיך ומיהר דרך האורווה אחרי אורווה, מחפש אחר ארק. טור הגיע לסוף שלה, אבל אף אחד לא היה שם.

"אתתה מחפש את ארק?" שאל השומר.

טור הסתובב והנהן.

"כן, אדוני. אני נושא הכלים שלו."

"אתה איחרת. הוא כבר בחוץ\ מכין את הסוס. תזדרז, אם כבר."

ארק, העומד לפני סוס ענקי, סו ערבה אמיץ, מבריק ושחור עם אך לבן. הסוס נחר כשטור הגיע, וארק הסתובב.

"אני מצטער, אדוני," אמר טור, מחוסר נשימה. "באתי מהר ככל שהיה ביכולתי. לא התכוונתי לאחר."

"באת בדיוק בזמן," אמר ארק עם חיוך אדיב. "טור, תכיר את לאנין," הוסיף הוא, מאותת על הסוס.

לאנין נחר ודהר, כאילו הגיב. טור צעד קרוב והושיט את ידו כדי ללטף את האף שלו; הוא צהל בעדינות בחזרה.

"הוא סוס המסעות שלי. אביר בדרגה יש לו סוסים רבים, כפי שתלמד. יש אחד עבור התכתשויות, אחד לקרבות, ואחד למסעות בודדות, ארוכות. זהו האחד שאיתו אתה יוצר חברות קרובה ביותר. הוא מחבב אותך. זה טוב."

לאנין נשען קדימה ותקע את אפו בכף ידו של טור. טור היה נסער מהפאר של היצור הזה. הוא יכל לראות אינטליגנציה זוהרת בעיניו. זה היה מוזר; הוא הרגיש כאילו הסוס הבין הכול.

אבל משהו שארק אמר הוציא את טור מאיזון.

"האם אמרת מסע, אדוני?" שאל הוא, מופתע.

ארק הפסיק להדק את הרתמה, הסתובב והביט עליו.

"היום הוא יום ההולדת שלי. אני הגעתי לשנה העשרים וחמש שליץ זהו יום מיוחד. אתה יודה על יום הבחירה?"

טור הניד בראשו. "מעט מאוד, אדוני; רק מה שהאחרים מספרים לי."

"אנחנו האבירים של הטבעת חייבים תמיד להמשיך הלאה, דור אחר דור," התחיל ארק. "יש לנו עד ליום ההולדת עשרים וחמישי זמן לבחור בכלה. אם אחת לא נבחרת עד אז, החוק מחייב אותנו למצוא אחת. ניתנת לנו שנה אחת כדי למצוא אותה, ולהביא אותה בחזרה. אם נחזור בלעדיה, אז אחת תינתן לנו על ידי המלך, ואנו מוותרים על זכותנו לבחור."

"אז היום אני חייב לצאת למסע שלי כדי למצוא את כלתי."

טור הביט בחזרה, מחוסר מילים.

"אבל אדוני, אתה נוטש אותי? לשנה אחת?"

בטנו של טור צנחה מהמחשבה על כך. הוא הרגיש את עולמו קורס סביבו. זה לא היה עד לרגע הזה שהוא הבין עד כמה נקשר לארק; בדרכים מסוימות, הוא הפך למשהו כמו אב עבורו – בטוח יותר אב מהאחד שהיה לו.

"אבל אז למי אשא כלים?" שאל טור. "ולאן תלך?"

טור נזכר כמה ארק הגן עליו, איך הציל את חייו. לבו צנח מהמחשבה על עזיבתו.

ארק צחק, צחוק חסר דאגה.

"על איזו שאלה עלי לענות קודם?" שאל הוא. "אל דאגה. אתה ניצב לאביר חדש. תהיה נושא כליו עד שאחזור. קנדריק, בנו הבכור של המלך."

לבו של טור המריע ממה ששמע; הוא הרגיש קשר חזק באותה מידה אל קנדריק, מי שאחרי הכול, היה הראשון שהגן עליו ודאג למקומו בלגיון.

"בנוגע למסע שלי..." המשיך ארק, "... איני יודע עוד. אני יודע שאצה דרומה, לכיוון הממלכה ממנה אני בא, ואחפש כלה בכיוון ההוא. אם לא אמצא אחת בתוך הטבעת, אז אולי אפילו אחצה את הים לממלכה הפרטית שלי, כדי לחפש שם."

"ממלכה פרטית שלך, אדוני?" שאל טור.

טור הבין שלא באמת ידע כל כך הרבה על ארק, על מאיפה הגיע. הוא פשוט תמיד הניח שהוא בא מתוך הטבעת.

ארק חייך. "כן, הרחק מכאן, מעבר לים. אבל זוהי הגשה לזמן אחר. יהיה זה מסע רחוק, וארוך, עלי להתכונן. אז תעזור לי עכשיו. הזמן הוא קצר. רתם את הסוס שלי, ואחסן עליו כל מני נשקים."

ראשו של טור הסתחרר בזמן שזינק לפעולה, רץ אל נשקיית הסוסים ומחזיר את שריונו המובהק השחור וכסוף של לאנין. הוא רץ בחזרה עם חלק אחד בכל פעם, קודם מניח את שריון השרשרת על גבו של הסוס, מושיט את ידיו למעלה כדי לעטוף אותו סביב גופו הענקי. ואז טור הוסיף את השריון הראש, צר ומתכתי, לראשו של הסוס.

לאנין יבב כשעשה זאת, אבל נדמה היה שאהב את זה. היה הוא סוס אצילי, לוחם, טור יכל להגיד, ונראה נוח בשריון בדיוק כמו שהיה אביר.

טור רץ בחזרה והחזיר את הדורבנות הזהב של ארק, ועזר לחבר אחת על כל רגל, בעוד שארק עלה על הסוס.

"איזה נשק תזדקק לו, אדוני?" שאל טור.

ארק הביט למטה, נראה ענקי מנקודת התצפית הזו.

"קשה לצפות איזה קרבות אני עלול להיתקל בהם במהלך השנה. אבל אני חייב להיות מסוגל לצוד, ולהגן על עצמי. אז כמובן, אני צריך את החרב הארוך שלי. כמו כן אני אביא את החרב הקצר שלי, קשת, אשפת חצים, חנית קצרה, אלה, פגיון והמגן שלי. אני משאר שזה יספיק."

"כן אדוני," אמר טור, וזינק לפעולה. הוא רץ אל מדף הנשקים של ארק, ליד אורוותו של לאנין, והביט בתריסרים של נשקים. היה כאן אוסף משמעותי לבחור ממנו.

הוא הוריד את כל הנשקים שארק מנה בעדינות, מביא אותם בחזרה אחד אחרי השני ומושיט אותם לארק, או מהדק אותם בביטחון לתוך הרתמות.

בעוד שארק הבק את כפפות השריון מעור שלו, מתכוון לעזוב, טור לא יכל לעמוד וצפות בו מתרחק.

"אדוני, אני מרגיש שזו חובתי ללוות אותך במסע של," אמר טור. "אני הוא נושא הכלים שלך אחרי הכול."

ארק הניד בראשו.

"זהו מסע שעלי לעשות לבדי."

"אז אוכל לפחות ללוות אותך עד לצומת הראשונה?" לחץ טור. "אם אתה מתכוון לצאת דרומה, הדרכים האלו אני מכיר אותן היטב. אני מדרום."

ארק הביט למטה, שוקל.

"אם אתה רוצה ללוות אותי עד הצומת הראשונה, איני רואה שום נזק בכך. אבל זהו יום קשה של נסיע, אז עלינו לצאת ברגע זה. קח את סוסו של נושא הכלים שלי, באורווה האחורית. האחד החום עם רעמה אדומה."

טור רץ בחזרה לתוך האורוות ומצא את הסוס. כשעלה עליו, קרון הוציא את ראשו מחולצתו, הביט למעלה וילל.

"זה בסדר, קרון," הרגיע אותו טור.

טור נשען קדימה, המריץ את הסוס, ופרץ מתוך האורווה. ארק בקושי חיכה שהוא ידביק אותו כשהוא ולאנין יצאו לדרך בדהירה. טור עקב אחר ארק כמיטב יכולתו.

הם רכבו יחד מתוך חצר המלך, דרך השער, בעוד שמספר שומרים משכו אותו לאחור ועמדו לצדו. מספר חברי הכסופים נעמדו בשורה, צופים, מחכים שארק יעבור ליד, הם הרימו את אגרופיהם בהצדעה.

טור היה גאה להיות לצידו, להיות נושא הכלים שלו, ונרגש ללוות אותו, אפילו אם היה זה רק עד הצומת.

היה כל כך הרבה שנשאר לטור להגיד לארק, כל כך הרבה דברים רצה הוא לשאול אותו – ועל כל כך הרבה הוא רצה להודות לו. אבל לא היה זמן לכך, בעוד שהשניים דהרו דרומה, פורצים דרך המישורים, פני השטח משתנים כל הזמן, בעוד שסוסיהם הסתערו במורד דרכו של המלך בשמש הבוקר המאוחרת. אחרי שעברו הם גבע, במרחק טור יכל לראות את כל חברי הלגיון בשדה, שוברים את הגב שלהם בשמן שחפרו. טור היה שמח שלא היה ביניהם. כשצפה טור, הוא ראה שאחד מהם נעצר והרים את אגרופו באוויר כלפיו. היה קשה לראות בשמש, אבל הוא הרגיש בטוח שזה היה ריס שהצדיע. טור הרים את אגרופו בחזרה בעודו רוכב הלאה.

הדרכות המרוצפות היטב פנו דרך לדרכים כפריות לא מטופלות: צרות יותר, גסות יותר, בסופו של דבר לא יותר ממעברים דרוכים היטב הקוטעים דרך אזור הכפרי. טור ידע שהיה מסוכן לפשוטי העם לרכז בדרכים האלו – במיוחד בלילה, עם כל השודדים שהסתתרו כאן, אבל טור דאגה מעט מאוד לעצמו, במיוחד כשארק לצידו – למעשה, אם שודד היה נעמד לפניהם, טור פחד יותר על חייו של השודד. כמובן שיהיה זה מטורף עבור שודד כלשהו לנסות לעצור חבר הכסופים.

הם רכבו כל היום, בקושי עוצרים לנוח, עד שטור נהיה מותש, מחוסר נשימה. הוא לא האמין לסיבולת של ארק – אבל הוא לא העז לתת לארק לגלות שהיה עייף, מתוך חשש להיראות חלש.

הם חצו צומת מרכזית, וטור זיהה אותה. הוא ישע שאם התקדמו נכון, היא תביא אותם לכפרו. לרגע, טור הרגיש נסער מגעגועים, וחלק ממנו רצה לקחת את הכביש הזה, לראות את אביו, את כפרו. הוא תהה מה אביו עשה ברגע זה, מי טיפל בכבשים, כמה רוגז אביו צריך היה להיות כשטור לא חזר. לא שהיה אכפת לו ממנו ממש. הוא רק התגעגע לרגע למשהו שהיה מוכר. הוא הרגיש, למעשה, הקלה שברח מהכפר הקטן, וחלקו האחר רצה לא לחזור לעולם.

הם המשיכו לדהור הרחק יותר ויותר דרומה, לשטח שאפילו טור לא היה בו מעולם. הוא שמע על המעבר הדרומי, אבל מעולם לא הייתה לו סיבה לבקר שם בעצמו. היה זה אחד משלושת הצמתיו המרכזיים אשר הובילו אל האזורים הדרומיים של הטבעת. הוא היה כעט חצי יום טוב של רכיבה מחצר המלך, וכבר השמש התחילה להתארך ברקיע. טור, מזיע, מחוסר נשימה, התחיל לתהות עם פיתוי אם הוא יחזור בזמן לסעודת המלך הלילה. האם עשה טעות בכך שליווה את ארק כל כך רחוק?

הם עקפו מעלה הגבע, ולבסוף טור ראה אותו, שם באופק; הסימן שאין לטעות בו של ההצטלבות הראשונה. היא הייתה מסומנת במגדל גדול וצר, דגלו של המלך תלוי ממנו בכל ארבעת הכיוונים, וחברי הכסופים עומדים על משמר על גבי המעקים שלו. במראהו של ארק, האביר במעלה המגדל תקע בצופרו. לאט לאט, בית השער עלה.

הם היו רק מאה יארדים משם, וארק האט את סוסו עד להליכה. לטור נהיה קשר בבטנו כשהבין שאלה היו הדקות האחרונות שלו עם ארק עד מי ידע מתי.

הוא לא ידע, למעשה, אם יחזור בכלל. שנה אחת הוא זמן ארוך, והכול יכל לקרות. טור היה שמח, לפחות, שהייתה לו ההזדמנות ללוות אותו. הוא הרגיש שמילא את תפקידו.

השניים הלכו צד בצד, סוסיהם נושמים בכובד, האנשים נושמים בכובד, בזמן שהגיעו אל המגדל.

"אני עלול לא לראות אותך במשל ירחים רבים," אמר ארק. "כשאחזור, תהיה לי כלה בגרירה. הדברים עלולים להשתנות. אבל לא משנה מה יקרה, דע שתמיד תהיה נושא הכלים שלי."

ארק לקח נשימה עמוקה.

"בעוד שאני עוזב אותך, ישנם כמה דברים שארצה שתזכור. אביר אינו מחושל על ידי הכוח – אלא בידי חוכמה. גבורה לבדה אינה עושה אותך אביר, אלא גבורה וכבוד ונבונות יחד. עליך לעבוד תמיד על מנת לשפר את הרוח שלך, את ראשך. אבירות אינה פאסיבית – היא אקטיבית. עליך לעבוד על זה, לשפר את עצמך, בכל רגע, בכל יום.

"במהלך הירחים האלו, אתה תלמד כל מיני סוגים של נשקים, כל מיני סוגים של מיומנויות. אבל תזכור: ישנו מימד נוסף ללחימה שלנו. מימד המכשפים. חפש את ארגון. למד לפתח את כוחותיך החבויים. אני הרגשתי אותם בתוכך. יש לך פוטנציאל אדיר. זה לא מזהו שצריך להתבייש ממנו. אתה מבין אותי?"

"כן, אדוני," ענה טור, מבעבע מאסירות תודה על חוכמתו והבנתו.

"אני בחרתי לקחת אותך תחת כנפי בגלל סיבה מסוימת. אינך כמו האחרים. יש לך גורל אדיר. אדיר יותר, יתכן, משלי. אבל הוא נשאר לא מיושם. עליך לא לקחת את זה כמובן מאליו. עליך לעבוד על זה. כדי להיות לוחם דגול, עליך לא רק להיות נועז ומיומן. עליך לשאת רוח של לוחם, ולשאת אותה תמיד בראשך ובלבך. עליך להיות מוכן להקריב את חייך עבור הזולת. האביר הדגול מכולם אינו יוצא להרפתקאות עבור עושר או כבוד או תהילה. האביר הדגול מכולם לוקח את ההרפתקה הקשה ביותר: ההרפתקה של לעשות את עצמו אדם טוב יותר. כל יום, עליך לשאוף להיות טוב יותר. לא רק טוב יותר מהאחרים – אבל טוב יותר מעצמך. עליך לצאת כדי להגן על המטרות של החלשים ממך. עליך להגן על אלה שאינם יכולים להגן על עצמם. אין זו הרפתקה עבור חלשי רוח. זו היא הרפתקת הגיבורים."

ראשו של טור הסתחרר כשקלט את כל זה, שוקל את מילותיו של ארק בכבדנות. הוא נסער מהאסירות תודה כלפיו, ובקושי ידע כיצד להגיב. הוא חש שיעברו ירחים רבים עד שהמסר המלא של המילים העלו ישקע בתוכו.

הם הגיעו אל השער של המעבר הראשון, וכשעשו זאת, מספר חברי הכסופים באו לברך את ארק. הם רכבו אליו, חיוכים רחבים על פניהם, וכשירד הוא מהסוס, הם טפחו לו חזק על הגב, כלחבר וותיק.

טור קפץ למטה, תפס במושכות של לאנין, והוביל אותו אל המפקח ליד השער, כדי שיאכיל אותו וישפשף את פרוותו. טור עמד שם בעוד שארק הסתובב והביט עליו, בפעם אחת אחרונה.

בפרידתם האחרונה, היה יותר מדי אשר טור רצה להגיד. הוא רצה להודות לו. אבל גם רצה לספר לו הכול. לגבי האות. לגבי החלום. לגבי החשש שלו למלך. הוא חשב שאולי ארק יבין.

אבל הוא לא יכל להביא את עצמו לכך. ארק כבא היה מוקף אבירים, וטור פחד שארק – והם כולם – יחשבו שהוא משוגע. הוא עמד שם, לשון עם קשורה, בעוד שארק הושיט את ידו לעברו ואחז את כתפו בפעם אחת אחרונה.

"הגן על מלכנו," אמר ארק בנחישות.

המילים האלו השליכו צינה בעמוד שדרתו של טור,כאילו שארק קרא את מחשבותיו.

ארק פנה, הלך דרך השער עם האבירים האחרים, וכשהם עברו פנימה, גבם אליו, הקוצים המתכתיים ירדו באטיות מאחוריו.

ארק נעלם. טור הרגיש תהום בתוך בטנו. יכול היה להיות שאראה אותו רק בעוד שנה שלמה.

טור עלה על סוסו, אחז במושכות, ובעט חזק. אחר הצהריים הגיע והיה לו עוד חצי יום טוב של נסיע לפצות עליה חזרה לקראת הסעודה. הוא הרגיש את מילותיו האחרונות שח ארק מהדהדות בראשו, כמו מנטרה.

הגן על מלכנו.

הגן על מלכנו.

פרק עשרים ושמונה

טור רכב חזק בתוך החשכה, ממהר דרך השער האחרונה של חצר המלך, בקושי מאט את סוסו כשקפץ ממנו, נושם בכבדות, ומושיט את המושכות למטפל. הוא רכב כל היום, השמש ירדה לפני שעות, והוא יכל לראות במידיות מכל הלפידים בפנים, לשמוע מכל ההדהוד מאחורי השער, שסעודת המלך הייתה בשיאה. הוא בעט בעצמו על כך שהיה מרוחק כל כך הרבה זמן כמו שהיה, ורק התפלל שלא הגיע מאוחר מדי.

הוא נכנס בתוך המשרת הקרוב ביותר.

"האם הכול כשורה בפנים?" שאל הוא בבהלה. הוא חייב היה לגלות אם המלך היה בסדר – למרות שכמובן, לא יכל לשאול ישירות אם הרעילו אותו.

המשרת הביט עליו, מבולבל.

"ולמה שלא יהיה? הכול כשורה, חוץ מזה שאתה מאחר. חברי הלגיון צרכים תמיד לבוא בזמן. והבגדים שלך מלוכלכים. אתה משקף גרועה על חבריך. רחץ את ידך, ומהר פנימה.

טור מיהר דרך הגדר, מזיע, שם את ידיו בתוך כיור אבן קטנה מלא במים, רחץ את פניו, והריץ אותה דרך שיערו הדי ארוך. הא היה בתנוע מתמשכת מאז הבוקר, הוא היה מכוסה באבק מהדרך, והרגיש כאילו עברו עשרה ימים באחד. הוא לקח נשימה עמוקה, ניסה להרגיע את עצמו, להראות כשורה, וצעד בזריזות במורד המסדרון, לכיוון הדלתות הרחבות של אולם הסעודות.

ברגע שדרך פנימה, דרך הדלתות הקמורות הענקיות, היה זה כמו חלום: לפניו היו שני שולחנות סעודה, לפחות באורל מאה צעדים, ובצד הרחוק של כל אחד ישב המלך בראש שולחנו משלו, מוקף באנשיו. הרעש הכה בטור כמו דבר חי, המסדרון עמוס לגמרי באנשים. היו שם לא רק אנשי המלך, חברי הכסופים, להקות של מוסיקאים מטיילים, קבוצות של משרתים, של שומרים, כלבים המתרוצצים ליד. היה זה בית משוגעים.

גברים שתו מגביעים ענקיים של יין ובירה, ורבים מהם עמדו, שרים שירי שתייה, ידיים מסביב לאחד של השני, צלילים מצלצלים. היו שם ערמות של אוכל מונח על השולחנות, עם חזירי בר ואיילים וכל מיני חיות ציד אחרות הנצלות על שיפודים מול האש. חצי מהחדר זלל, החצי השני התערבב סביב החדר. צופה על הכאוס בחדר, רואה עד כמה שיכורים הגברים היו, טור הבין שאם היה מגיע מוקדם יותר, כשזה התחיל, זה היה יותר מסודר. כרגע, בשעה המאוחרת הזו, נדמה היה שהסעודה התפתחה יותר למשתה שיכור.

תגובתו הראשונה של טור, חוץ מהיותו נסער, הייתה תחושת הקלה עמוקה לראות שהמלך היה בחיים. הוא נשם התנשמות הקלה. הוא היה בסדר. הוא תהה שוב אם האות ההוא היה לו משמעות כלשהי, אם חלומו הייתה לו משמעות, אם הוא רק הגזים קשות, מנפח משהו גדול מדי בראשו מאשר היה באמת. אבל עדיין, הוא פשוט לא יכל לנער את התחושה. הוא עדיין הרגיש דחיפות לוחצת להגיע אל המלך, להזהיר אותו.

להגן על מלכנו.

טור דחף את דרכו לתוך הקהל הצפוף, מנסה להגיע בדרך הארוכה אל המלך. זה הלך לו באיטיות. האנשים היו שיכורים ורועשים, צפופים כתף אל כתף, ומקגיל ישב במאה צעדים ממנו.

טור הצליח להגיע בערך לחצי הדרך דרך ההמון כשנעצר, לפתע מזהה את גוונדולין. היא ישבה מאחורי אחד השולחנות הקטנים, בצדו של האולם, מוקפת בשפחות שלה. הוא נראתה מדוכדכת, מה שלא התאים לה. האוכל שלה והמשקה היו לא נגועים, והיא ישבה בצד, מופרדת משאר חברי משפחת המלוכה. טור תהה מה התרחש.

טור נפרד מההמון ומיהר אליה.

היא הביטה למעלה וראתה אותו מקרב, אבל במקום לחייך, כמו שתמיד עשתה, פניה החשיכו. בפעם הראשונה, טור ראה כעס בעיניה.

גוון החליקה את הכיסא שלה, קמה על רגליה, הפנתה את גבה, והתחילה לצעוד משם.

טור הרגיש כאילו סכין נתקע בתוך לבו. הוא לא יכל להבין את תגובתה. האם עזה משהוא לא נכון?

הוא רץ מסביב לשולחן, ממהר אליה, ואוחז בזרוע היד שלה בעדינות.

היא הפתיע אותו בכך שסילקה את ידו בגסות, פונה ונוזפת בו מבט.

"אל תגע בי!" צעקה היא.

טור צעד לאחור, המום מתגובתה. האם הייתה זו הגוונדולין שהכיר?

"אני מצטער," אמר הוא. "לא התכוונתי לפגוע בך. ולשום עלבון. אני רק רוצה לדבר איתך."

"לא נשארו לי מילים עבורך," לחשה היא, עיניה זוהרות מזעם.

טור בקושי יכל לנשום; לא היה לו מושג מה עשה לא נכון.

"גברתי, בבקשה תגידי לי, מה עשיתי כדי להעליב אותך? מה שזה לא יהיה, אני מתנצל."

"מה שאתה עשית הוא מעבר לסליחות. שום התנצלות לא תספיק. זהו מי שאתה."

היא התחילה לרוץ שוב, וחלק מטור חשב שעדיף שהיה מניח לה; אבל חלק אחר לא יכל לשאת פשוט ללכת משם, לא אחרי מה שהם עשו. הוא חייב היה לדעת – הוא חייב היה לדעת את הסיבה למה היא שנאה אותו כל כך.

טור רץ לפניה, חוסם את דרכה. הוא לא יכל להרשות לה ללכת. לא ככה.

"גוונדולין, בבקשה. פשוט בבקשה, תני לי ניסיון אחד לפחות לדעת מה זה שעשיתי לא נכון. בבקשה, תני לי רק את זה."

היא הביטה בחזרה, גועשת, ידיה על שפתיה.

"אני חושבת, שאתה יודע. אני חושבת שאתה יודע טוב מאוד."

"אני לא," אמר טור בכנות.

היא הביטה עליו, כאילו סיכמה את מהותו, ולבסוף, נראה היה שהאמינה לו.

"לילה לפני שריאת אותי, נאמר לי שביקרת בבית בושת. שאתה עשית את שלך עם נשים רבות. ושהענקת להן תענוגות כל הלילה. ואז, כשהשמש הפצירה, באת אלי. האם זה מזכיר לך? אני נגעלת מהתנהגותך. נגעלת מכך שאי פעם פגשתי אותך, שאתה אי פעם נגעת בי. אני מקווה שלעולם לא ארה את פניך שוב. עשית ממני צחוק – ואף אחד לא עושה צחוק ממני!"

"גברתי!" צעק טור, מנסה לעצור אותה, רוצה להסביר. "זה לא נכון!"

על להקה של מוסיקאים נכנסה ביניהם, והיא זינקה משם, חומקת מהקהל מהר כל כך שהוא לא הצליח למצוא אותה. תוך מספר רגעים, הוא איבד את עקבותיה לגמרי.

טור רתח בפנים. הוא לא יכל האמין שמישהו הגיע אליה, אמר לה את השקרים האלו עליו, הפנה אותה נגדו. הוא תהה מי היה מאחורי זה. זה לא היה משנה; סיכויו איתה היו הרוסים עכשיו. הוא מת מבפנים.

טור פנה והתחיל לנוע בפיק ברכים דרך החדר, נזכר במלך, מרגיש ריק בפנים, כאילו לא היה לו שום דבר לחיות בשבילו.

לפני שהתרחק כמה צעדים, לפתע הופיע אלטון, חוסם את דרכו, ונוזף בו מבט מלמעלה עם חיוך מסופק. הוא לבש חותלות משי, בלייזר קטיפה, וכובע עם נוצה. הוא הביט למטה על טור, עם אפו וסנטרו הארוכים, ועם שחצנות מרבית וגאווה עצמית.

"טוב, טוב," אמר הוא. "אם זה לא פשוט העם. האם מצאת כבר את כלתך העתידית? ברור שלא. אני חושב ששמועות התפזרו כבר הרחק ורחב על העלילות שלך בבית בושת. "הוא חייך ונשען קרוב יותר, חושף את שיניו הקטנות והצהובות. "למען האמת, אני בטוח בכך."

רגעים אחרי זה היו עליו גופות, חברי הלגיון, חיילים, נכנסים לדרכם, מושכים אותם לצדדים.

"את עברת את הגבולות שלך, ילד!" צעק אלטון, בעודו מצביע עליו מעבר לגופות. "אף אחד לא נוגע בבן המלוכה! אתה תתלה על כך באזיקים עד סוף חייך! אני העצור אותך! תהיה בטוח בכך! עם האור הראשון אני אגרום להם לבוא אחריך!" צעק אלטון, ואז פנה ונסער החוצה.

לטור לא יכול היה להיות אכפת פחות מאלטון, או שומרי הראש שלו. הוא חשב רק על המלך. הוא הבריש את חברי הלגיון מעצמו ופנה בחזרה אל מקגיל. הוא דחף אנשים מדרכו בעודו ממהר אל שולחן המלך. ראשו שחה ברגשות, והוא בקושי האמין למפנה כזה של האירועים. הנה הוא היה, בדיוק כשהמוניטין שלו עלו, להרוס אותן בידי נחש קטן ערמומי, לרמות את אהבתו ממנו. וכעת, מחר, הסכנה להיות עצור. ויחד עם המלכה מיושרת כנגדו, הוא חשש שזה היה בדיוק מה שיקרה.

אבל לטור לא היה אכפת מכל זה. כל מה שדאג להגן עליו היה המלך.

הוא דחף חזק יותר כשהניב את דרכו מעבר להמון, נכנס בתוך ליצן, עובר ישירות בתוך המופע שלו, ולבסוף, אחרי שדחף שלושה משרתים נוספים, מגיע אל שולחנו של המלך.

מקגיל ישב במרכז השולחן, עור ענקי של יין בידו האחת, הלחי שלו אדומה, צוחק מהשעשוע. הוא היה מוקף על ידי גנרלי העל שלו, וטור נעמד לפניהם, דוחף את דרכו ישירות אל הספסל, עד שמלך הבחין בו.

"מלכי," צעק טור, שומע את הייאוש בקולו שלו. "אני חייב לדבר איתך! בבקשה!"

שומר הגיע למשוך את טור משם, אל המלך הרים את ידו.

"טורגרין!" שאג מקגיל בקולו העמוק, המלכותי, והשיכור מיין. "ילדי. למה אתה ניגש לשולחן שלנו? שולחן הלגיון הוא שם."

טור השתחווה עמוק.

"מלכי, אני מצטער. אבל עלי לדבר איתך."

מוסיקאי הכה במצלתיים לתוך אוזנו של טור, ולבסוף, מקגיל אותת שיפסיק.

המוסיקה השתתקה, וכל הגנרלים פנו להביט על טור. טור הרגיש את תשומת הלב עליו.

"ובכן, טורגרין הצעיר, עכשיו הבמה כולה שלך. דבר. מה העניין שאינו יכול להמתין עד מחר?" אמר מקגיל.

"מלכי," התחיל טור, ואז הפסיק. מה בדיוק יכל להגיד? שהיה לו חלום? שהוא ראה אות? שהרגיש המלך יורעל? האם זה לא ישמע מגוחך?

אבל לא הייתה לא ברירה. הוא חייב היה ללחוץ הלאה.

"מלכי, היה לי חלום," התחיל טור. "הוא היה עליך. בעולם הסעודות הזה, במקום הזה. החלום היה... שלא כדאי לך לשתות."

המלך נשען קדימה, עיניו פתוחות רחב.

"שעלי לא לשתות?" השיב הוא, לאט ורועם.

ואז, אחרי רגע של שקת המום, מקגיל נשען לאחור ונהם בצחוק, המרעיד את כל השולחן.

"שעלי לא לשתות!" חזר על עצמו מקגיל. "איזה חלום זה! אני הייתי קורא לו סיוט!"

המלך נשען לאחור ושאג, וכל אנשיו הצטרפו אליו. טור הסמיק אל לא יכל לסגת.

מקגיל אותת, והשומרים צעדו קדימה ותפסו את טור והחלו להרחיק אותו – אבל טור משך אותם בגסות ממנו. הוא היה נחוש. הוא חייב היה להעביר את המסר למלך.

להגן על המלך.

"מלכי, אני דורש שתקשיב לי!" צעק טורף פניו אדומים, לוחץ חזק קדימה ודופק על השולחן עם אגרופו.

זה הרעיד את השולחן, וכל האנשים הסתובבו והביטו על טור.

נוצרה דממה המומה, בעוד שפניו של המלך ירדו במבט כועס.

"אצה דורש?" צעק מקגיל. "אתה לא תדרוש שום דבר ממני, ילד!" צעק הוא, זעמו גובר.

השולחן השתתק עוד יותר, וטור הרגיש את לחייו מסמיקות בהשפלה.

"מלכי, סלח לי. איני מתכוון להעליב אותך. אבל אני מודאג לגבי הביטחון שלך. בבקשה. על תשתה. אני חלמתי שהרעילו אותך! בבקשה. אני דואג מאוד עבורך. זו הסיבה היחידה שאני אומר זאת."

לאט לאט, המבט הזועם של מקגיל התפוגג. הוא הביט עמור לתוך עיניו של טור ולקח נשימה עמוקה.

"כן, אני רואה שאכפת לך. אפילו שאתה ילד טיפשי. אני סולח לך את החוסר כבוד. לך עכשיו. ואל תיתן לי לראות את פניך שוב עד הבוקר."

הוא אותת לשומריו, והם משכו בטור משם, הפעם בחוזקה. השולחן חזר לאט לאט לחגיגות שלהם, בעודם כולם חוזרים לשתות.

טור נגרר מספר צעדים, בער בזעם. הוא פחד לגבי מה שיקרה הלילה כאן, והייתה לו הרגשה טובענית שמחר הוא ישלם את המחיר. אולי אפילו יבקשו ממנו לעזוב את המקום הזה. לתמיד.

כשהשומר נתן לו דחיפה אחרונה, טור מצא את עצמו מול שולחן של הלגיון, במרחק של אולי עשרים צעדים מהמלך. הוא הרגיש יד על כתפן והסתובב לראות את ריס עומד שם.

"חיפשתי אותך כל היום. מה קרה לך?" שאל ריס. "אתה נראה כאילו ראית רוח רפאים!"

טור היה נסער מדי כדי לענות.

"בוא שב איתי – שמרתי לך מקום," אמר ריס.

ריס משך את טור למטה לידה, בשולחן השמור בצד לבני משפחת המלוכה. לגודפרי היה משקה בכל יד, ולידו ישב גארט, צופה עם עיניים קופצות. טור קיווה שגוונדולין יכלה להיות כאן גם כן, אבל היא לא הייתה.

"מה זה, טור?" דרבן ריס, כשהתיישב לידו. "אתה בוהה בשולחן כאילו הוא ינשוך אותך."

טור הניד בראשו.

"אם הייתי מספר לך, לא הייתה מאמין לי, אז מיטב שפשוט אשמר על הפה שלי סגור."

"ספר לי. אתה יכול לספר לי כל דבר," הפציר ריס באינטנסיביות.

טור ראה את המבט בעיניו, והבין, לבסוף, שהוא דיבר ברצינות. הוא לקח נשימה עמוקה והתחיל. לא היה לו יותר מה להפסיד.

"ביום הקודם, ביער, עם אחותך, ראינו נחש לבנגב. היא אמרה שזהו אות של מוות, והאמנתי לה. הלכתי אל ארגון והוא אישר את זה שמוות יבוא בקרוב. קצר אחרי זה, היה לי חלום שאביך יורעל. כאן. הלילה. באולם הזה. אני מרגיש את זה בעצמותי. כך יהיה. מישהו מנסה להתנקש בחייו," אמר טור.

הוא סיפר את כל זה במהרה, והרגיש טוב להוריש את זה מחזהו. הייתה זו הרגשה טוב כשמישהו הקשיב לך.

ריס נהיה שקת בעודו מביט חזרה לתוך עיניו במשך זמן ארוך. לבסוף, הוא דיבר.

"אתה נראה אמיתי. אין לי ספק. ואני מעריך את דאגתך לאבי. אני מאמין לך. זו האמת. אבל חלומות הם דבר ערמומי. לא תמיד מה שאנחנו חושבים."

"אמרתי את זה למלך," אמר טור. "והם צחקו עלי. כמובן, שהוא ישתה הלילה."

"טור, אני מאמין שחלמת את זה. ואני מאמין שאתה מרגיש את זה. אבל גם לי היו חלומות נוראים, כל חיי. בלילה שלפני, חלמתי שדחפו אותי מהארמון, והתעוררתי מרגיש כאילו כך זה היה. אבל זה לא היה כך. אתה מבין אותי? חלומות הם דברים מוזרים. וארגון מדבר בחידות. אתה לא צריך להתייחס אליו ברצינות. אבי בסדר. אני בסדר. כולנו בסדר. תנסה להישען לאחור, לשתות ולהירגע. וליהנות."

עם זה, ריס נען לאחור בכיסאו, מכוסה בפרוונות, ושתה. הוא אותת למשרת, אשר הניח מנה ענקית של צבי לפני טור, יחד עם גביע שתייה.

אבל טור פשוט ישב שם, מביט באוכל שלו. הוא הרגיש את כל חיים מתפוגגים סביבו. הוא לא ידע מה לעשות.

הוא עדיין יכל לחשוב על שום דבר מלבד חלומו. היה זה כמו להימצא בסיוט בהקיץ, לשבת שם לצפות בכל אחד ששותה סביבו. כל מה שיכל לעשות זה לצפות בכל המשקאות, כל הגביעים, ההולכים אל המלך. הוא הביט באופן הדוק בכל מגיש, כל גביע של יין. כל פעם שהמלך שתה, טור נרתע.

לבסוף, טור זיהה את המשרת הספציפי שניגש אל המלך עם גביע שלא דמה לאחרים. היה זה גביע גדול, עשוי מזהב מובהק, מקושט בשורות של אדומים וספירים.

היה זה אותו הגביע שבחלומו של טור.

טור, לבו דופק בחזהו, צפה עם אימה איך שמשרת הגיע קרוב אל המלך. כשהיה רק צעד אחד ממנו, טור לא יכל להתאפק יותר. כל חלקיק בגופו זעק שזהו הגביע המורעל.

טור קפץ מתוך שולחנו, דחף את דרכו דרך הקהל הצפוף, נותן מרפקים בגסות לכל העובר בדרכו.

בדיוק כשלקח המלך את הגביע לידיו, טור זנק לשולחנו, הושיט את ידו והעיף את הגביע מידו של המלך.

התנשמות מזועזעת מילאה את האולם בעוד שהגביע עף באוויר ונחת על האבן בצלצול חזק.

האולם השתתק בדממה מתה. כל מוסיקאי, כל להטוטן, נעצרו. מאות גברים ונשים כולם הסתובבו והביטו.

המלך קם על רגליו באטיות ושאג על טור למטה.

"איך אתה מעז!" צווח המלך. "ילד חוצפן שכמוך! אני אכניס אותך לאזיקים על זה!"

טור עמד שם, המום. הוא הרגיש את כל העולם מתרסק עליו. הוא רק רצה להיעלם.

לפתע, כלב ציד התקרב אל השלולית של היין אשר נוצרה כעת על הרצפה, וליקק ממנה. לפני שטור יכל להגיב, לפני שהחדר יכל לזוז שוב, כל העיניים היו על הכלב, אשר התחיל לעשות קולות נוראיים, מזעזעים.

רגע אחרי זה, כלב הציד קפא ונפל לצידו, מת. כל החדר הביט על הכלב עם התנשמות המומה.

"ידעת שהמשקה היה מורעל!" צעק קול.

טור פנה וראה את הנסיך גארט עומד שם, מתקרב אל המלך, מצביע על טור בהאשמה.

"איך היה אפשרי שידעת שהוא מורעל? אלא עם כן, אתה לא האחד שעשה זאת! טור ניסה להרעיל את המלך!" צעק גארט.

כל הקהל כולו מחא בזעם.

"קחו אותו לצינוק," פקד המלך.

רגע אחרי זה, טור הרגיש את השומרים תופסים אותו חזק מאחור, וגוררים אותו דרך האולם. הוא התפתל, וניסה למחות.

"לא!" צעק הוא. "אתם לא מבינים!"

אבל אף אחד לא הקשיב. הוא נמשך דרך הקהל, מהר וזריז, וכשהלך, הוא צפה בהם נעלמים ממנו, את כל חייו נעלמים ממנו. הם חלפו את האולם ויצאו החוצה דרך הדלת האחורית, הדלת נטרקה מאחוריהם.

היה כאן שקת. רגע אחרי זה, טור הרגיש את עצמו יורד. משכו אותו כמה זוגות ידיים למטה במדרגות אבן מתפתלות. נהיה אפל יותר ויותר, ובקרוב הוא יכל לשמוע קערות של אסירים.

דלת הברזל של התא נפתחה, והוא הבין איכן לקחו אותו. הצינוק.

הוא התפתל, מנסה להתנגד, להשתחרר.

"אתם לא מבינים!" צעק הוא.

טור הביט למעלה וראה שומר צועד קדימה, איש רחב, גלומי עם פנים לא מגולחות ושיניים צהובות.

הוא הזעיף את פניו על טור.

"או, אני מבין טוב מאוד," הגיע קול צרוד שלו.

הוא משך את ידו לאחור, והדבר האחרון שראה טור היה האגרוף שלו, מגיע ישירות לתוך פניו.

ואז עולמו נהיה חשוך.

זמין עכשיו!

צעדת המלכים

(ספר #2 בסדרת טבעת המכשף)

"טבעת המכשף היא סדרה המכלילה בתוכה את כל הרכיבים להצלחה מיידית: עלילות סוחפות, עלילות מתנגשות, מסתורין, אבירים רשעים, ויחסים פורחים הגדושים בלבבות שבורים, הונאה ובגידות. הספר ישאיר אתכם מבודרים למשך שעות, וירצה את כל הגילאים. מומלץ לשמירה כפריט תמידי בספרייה של כל קורא פנטזיה."

---רוברטו מטוס, ביקורות ספרים וקולנוע

צעדת המלכים לוקחת אותנו צעד נוסף קדימה במהלך מסעו האפי של טור חתוך הבגרות, בזמן שהו מתחיל להבין יותר לגבי מיהו, ומהם כוחותיו, בעודו יוצא להפוך ללוחם.

אחרי שהוא נמלט מהצינוק, טור מזועזע ללמוד על התנקשות נוספת בחייו של המלך מקגיל. כשמקגיל מת, הממלכה נכנסת למהומה. כשכולם מתחרים על הכס, חצר המלך הופכת לרווית יותר מאשר אי פעם עם דרמות משפחתיות, מאבקי כוח, שאיפות, קנאה, אלימות ובגידה. יורש צריך להיבחר מתוך ילדיו של המלך, וחרב הגורל האגדית, מקור כוחם, תקבל הזדמנות להיות מונפת על ידי מישהו חדש. אבל כל זה עלול לעמוד על קצו: כלי הרצח מתגלה, והלולאה נקשרת הדוק יותר ויותר על מציאת המתנקש.

באותו הזמן, המקגילים נחשפים לסכנה חדשה מידי המקלאודים, אשר מתכוונים לצאת במתקפה שוב, מתוך פנימה של הטבעת.

טור רוכש בחזרה את אהבתה של גוונדולין, אבל הזמן אולי לא יספיק: נאמר לו לארוז את דבריו, ולהתכונן יחד עם אחיו לנשק לצאת למאה, מאה הימים המתישים של גיהינום שכל חבר בלגיון חייב לשרוד אותם. הלגיון יצטרך לחצות את הקניון, מעבר להגנתה של הטבעת, לתוך הוואילדס, ולשוט מעבר לים הטרטוביאן אל אי הערפל, האמור להיות מפוטרל על ידי דרקון, הכול לצורך טקס קבלתם לעולם הבגרות.

האם יצליחו לחזור חזרה? האם הטבעת תשרוד את העדרם? והאם טור סוף סוף ילמד את הסוד לגורלו?

עם מבנה העולם והאפיון המורכבים שלו, "צעדת המלכים" מהווה הגדה אפית של חברים ואוהבים, של יריבים ומחזרים, אבירים ודרקונים, של אינטריגות ומזימות פוליטיות, של התבגרות, של לבבות שבורים, של הטיה, שאיפה ושל בגידה. זוהי הגדה של כבוד וגבורה, של גורל ויעוד, של כשפות. זוהי פנטזיה שמביאה אותנו לעולם שלעולם לא נשכח, ושתפנה לכל הגילאים והמינים.

ספרים #3 -- #17 זמינים גם כן!

צעדת המלכים

(ספר #2 בסדרת טבעת המכשף)

הקשיבו לסדרת "טבעת המכשף" בפורמט אודיו-ספר!

ספרים מאת מורגן רייס

מלכים ומכשפים

עליית הדרכונים (ספר #1)

טבעת המכשף

הרפתקת הגיבורים (ספר #1)

צעדת המלכים (ספר #2)

גורל הדרכונים (ספר #3)

זעקת הכבוד (ספר #4)

נדר התהילה (ספר #5)

הסתערות הגבורה (ספר #6)

טכס החרב (ספר #7)

מענק הנשק (ספר #8)

שמי הקסמים (ספר #9)

ים המגנים (ספר #10)

מלוכת הפלדה (ספר #11)

ארץ האש (ספר #12)

משטר המלכות (ספר #13)

שבועת האחים (ספר #14)

חלום בני התמותה (ספר #15)

הפלה ברומח האבירים (ספר #16)

מתנת הקרב (ספר #17)

טרילוגיית ההישרדות

זירה אחד: עבדים לקנא (ספר #1)

זירה שתיים (ספר #2)

יומני הערפד

ההפוך (ספר #1)

האהוב (ספר #2)

הנבגד (ספר #3)

המיועד (ספר #4)

הנחשק (ספר #5)

הארוס (ספר #6)

הנשבע (ספר #7)

הנמצא (ספר #8)

הקם לתחייה (ספר #9)

המשתוקק (ספר #10)

הנחרץ (ספר #11)

מורגן רייס

מורגן רייס היא מחברת רבי-המכר מספר 1, ומחברת רב-מכר על פי יו אס אי טודיי של סדרת הפנטזיה האפית "טבעת המכשף", המכילה שבע עשר ספרים; של סדרת רב-מכר מספר 1 "יומני הערפד", המכילה אחד עשר ספרים (ועוד בתכנון); של סדרת רב-מכר מספר 1 "טרילוגיית ההישרדות", מותחן פוסט-אפוקליפטי המכיל שני ספרים (ועוד בתכנון); ושל סדרת פנטזיה חדשה "מלכים ומכשפים". ספריה של מורגן זמינים בגרסת אודיו ובמהדורות מודפסות, ותורגמו ליותר מ-25 שפות.

מורגן אוהבת לשמוע מכם, לכן תרגישו חופשי לבקר באתרה www.morganricebooks.com כדי להצטרף לרשימת תפוצת האימיילים, לקבל ספר חינם, להוריד בחינם את האפליקציה, לקבל חדשות בלעדיות אחרונות, להתחבר בפייסבוק וטוויטר, ולהישאר בקשר!