הרפתקת הגיבורים

פרק שמונה

טור ניסה כמיטב יכולתו להספיק בעקבותיו של נושא הכלים של ארק, ממהר להתעדכן בעודו שוזר את דרכו דרך ההמונים. הייתה זו כזאת מערבולת מאז הזירה, הוא בקושי הצליח לעכל את של שהתרחש סביבו. הוא עדיין רטט בפנים, עדיין בקושי יכל להאמין שהתקבל אל הלגיון, ושנבחר לנושא כליו השני של ארק.

"אמרתי לך, ילד – שמור על הקצב!" התיז פייטגולד.

טור התרעם כשקרא לו "ילד", במיוחד משום שהנושא כלים היה בקושי כמה שנים מבוגר יותר ממנו. פייטגולד זנק לתוך ומחוץ לקהל, כמאט כאילו ניסה לאבד את טור.

"תמיד צפוף בה כל כך?" שאל טור, מנסה להתעדכן.

"ברור שלא!" פייטגולד צעק בחזרה. "היום זה לא רק מפנה השמש, היום הארוך ביותר של השנה, אבל גם היום אותו בחר המלך עבור חתונתה של בתו – והיום היחידי בו פתחנו את שערינו למקק לאודים. אף פעם לא היה כאן קהל כזה כמו עכשיו. זה חסר תקדים. אני לא ציפיתי לזה! אני חושש שנאחר!" אמר הוא, בשיא החיפזון, מעודו ממהר דרך הקהל.

"לאן אנחנו הולכים?" שאל טור.

"אנחנו הולכים לעשות את מה שכל נושא כלים טוב עושה: לעזור לאבירנו להתכונן!"

"להתכונן למה?" לחץ טור,כמאט מחוסר נשימה. מתחיל להיות חם יותר כל דקה, והוא ניגב את זיעתו ממצחו.

"התכתשות מלכותית!"

לבסוף הם הגיעו אל קצה הקהל ועצרו לפני שומר המלך, אשר זיהה את פייטגולד וסימן לאחרים לאפשר להם להיכנס.

טור החליק מתחת לכבל ודרך לתוך סליקה, פנויה מההמונים. טור בקושי יכל להאמין לזה; שם, מקרוב, היו נתיבים של התכתשות. מאחורי הכבלים עמדו המוני הצופים, ומלמעלה למטה על נתיבי העפר עמדו סוסי מלחמה ענקיים – העצומים ביותר שטור ראה אי פעם – רכובים על ידי אבירי בכל סוגי מדי שריון. מעורבבים בין הכסופים היו אבירים מכל פינה של שתי הממלכות, מכל מחוז, חלקם בשריון שחור, אחרים לבן, לובשים קסדות ועוטים נשקים מכל גודל וצורה. נראה כאילו העולם כולו ירד אל נתיבי ההתכתשות האלו.

כמה תחרויות היו כבר בעצומם, אבירים ממקומות שטור לא זיהה, מסתערים אחד על השני, רמחים ומגנים מצלצלים, שאחריהם תמיד בא קריעת עידוד קצרה מהקהל. מקרוב, טור יכל לאמין לכוחם ומהירותם של הסוסים, הצלילים שהנשקים עשו. הייתה זו אומנות קטלנית.

"זה בקושי נראה כמו ספורט!" אמר טור לפייטגולד כשעקב אחריו לאורך היקף הנתיבים.

"זה משום שזה לא," פייטגולד צעק חזרה, דרך צליל של צלצול. "זהו עסק רציני, מחופש למשחק. אנשים מתים כאן. זהו קרב. ברי מזל אלו שיוצאים מזה ללא שריטה. כאלה יש מביניהם מעט ולעתים רחוקות.

טור הביט למעלה איך שני אבירים הסתערו אחד על השני והתנגשו במהירות מלאה. נהתה התרסקות נוראית של מתכת על מתכת, ואז אחד מהם עף מסוסו ונחת על גבו, צעדים ספורים מטור.

הקהל התנשף. האביר לא הניד, וטור ראה חתיכה של מוט עץ תקוע בין צלעותיו, חודר את שריונו. הוא זעק מכאב ודם נשפך מפיו. מספר נושאי כלים רצו לטפל בו, מושכים אותו מהמגרש. האביר המנצח צעד באטיות , מרים את רומחו להריע של הקהל.

טור נדהם. הוא לא חזה שהספורט יהיה כל כך רצחני.

"מה שהבנים האלו עשו – זו העבודה שלך עכשיו," אמר פייטגולד. "אתה נושא כלים עכשיו. ליתר דיוק, נושא כלים שני."

הוא עצר והתקרב קרוב – קרוב כל כך, שטור יכל להרגיש את נשימתו הנוראית.

"ואל תשכח את זה. אני מדווח לארק. ואתה מדווח אלי. תפקידך הוא לסייע לי. הבנתה אותי?"

טור הנהן בחזרה, עדיין מנסה לקלוט את כל זה. הוא דמיין לעצמו את הכול מתרחש אחרת בראשו, ועדיין לא ידע בדיוק מה חיכה לו בעתיד. הוא יכל לחוש עד כמה מאוים פייטגולד היה מנוכחותו, והרגיש שרכש אויב.

"אין זו כוונתי להפריע בהיותך נושא הכלים של ארק," אמר טור.

פייטגולד פלט צחקוק קצר, מלגלג.

"אתה לא הייתה יכול להפריע לי, ילד, גם אם ניסית. פשוט תישאר מחוץ לדרכי ועשה כפי שאני אומר לך."

עם זה, פייטגולד הסתובב ומיהר למטה בשורה של דרכים מסובבות מאחורי הכבלים. טור עקב אחריו כמיטב יכולתו, ובקרוב מצא את עצמו במבוך של אורוות. הוא התהלך במסדרון צר, בכל מקום מסביבו סוסי מלחמה צועדים בשחצנות, נושאי כלים מטבלים בהם בעצבנות. פייטגולד הסתובב ופנה ולבסוף עצר לפני סוס ענק ומפואר. טור זקוק היה לתפוס את נשימתו. הוא בקושי יכל לאמין שמשהו כה גדול ויפה היה אמיתי, שלא לדבר כלול אחורי גדר. הוא נראה מוכן למלחמה.

"וורקפין," אמר פייטגולד. "סוסו של ארק. או אחד מהם – האחד שהוא מעדיף עבור התכתשויות. לא חייה שפשוט לאלף אותה. אבל ארק הצליח. פתח את השער," ציווה פייטגולד.

טור הסתכל עליו, נבוך, ואז חזרה על השער, מנסה להבין אותו. הוא צעד לאחור, משך ביתדה שבין הפסיסים, ושום דבר לא קרה. הוא משך חזק יותר עד שזה לא זז, ובעדינות פתח בהנפה את שער העץ.

בשניה שעשה זאת. וורקפין צהל, נשען לאחור, ובעט בעץ, רק שורט את הקצה של האצבע של טור. טור שלף את ידו חזרה בכאב.

פייטגולד צחק.

"זה למה אמרתי לך לפתוח אותו. עשה זאת מהר יותר בפעם הבאה, ילד. וורקפין לא מחכה לאף אחד. במיוחד לא לך."

טור רתח; פייטגולד כבר התחיל לעלות לו על העצבים, והוא בקושי ראה כיצד יוכל לסבול אותו.

הוא פתח את גדרות העץ במהרה, הפעם אחרי שזז מדרכו של רגליו התנופפות של הסוס.

"האם עלי להוציא אותו החוצה?" שאל טור עם חרדה, לא מאמת חפץ לתפוס את המושכות בעוד שוורקפין דרך והתנודד.

"מובן שלא," אמר פייטגולד. "זהו תפקידי. תפקידך הוא להאכיל אותו- כשאני אומר לך. ולגרוף את הצואה שלו."

פייטגולד תפס במושכות של וורקפין והחל להוליך אותו למטה באורוות. טור בלע, כשצפה. זו לא הייתה ההתחלה שדמיין לעצמו. הוא הבין שצריך להתחיל איפשהו, אבל זה היה משפיל. הוא דמיין מלחמה ותהילה וקרב, אימונים ותחרויות בין בנים בני גילו. הוא מעולם לא ראה את עצמו כמשרת בהמתנה. הוא התחיל לחשוש אם עשה את הבחירה הנכונה.

הם סוף-סוף עזבו את חשכת האורוות תמורת שמיי היום הבהירים, חזרה בנתיבי ההתכתשויות. טור מצמץ מהשינוי, ומיד גברו עליו אלפי קולות עידוד של אנשים לאבירים המתנגדים כשהתרסקו אחד בתוך השני. הוא מעולם לא שמה צלצולים כאלו של מתכת, והאדמה רעדה מההליכה המסיבית של הסוסים.

בכל מקום מסביב היו תריסרים של אבירים ונושאי כלים שלהם, מתכוננים. נושאי הכלים צחצחו את מדי השריון של האבירים, שמנו את הנשרים, בדקו את האוכפות ואת הקשרים, ובדקו מחדש את הנשקים בעוד שהאבירים התיישבו על סוסם וחיכו ששמם יקרא.

"אלמאלקין!" קרא הכרוז.

אביר ממחוז שטור לא זיהה, בחור רחב במדי שריון אדומים, דהר מחוץ לשער. טור הסתובב וקפץ מדרכו בדיוק בזמן. האביר הסתער דרך נתיב צפוף, ורומחו הרישה ממגנו של המתחרה. הם צלצלו, רומחו של האביר האחר הכה, ואלמאלקין עף לאחור, נוחת על גבו. הקהל הריע.

אלמלקין אסף את עצמו במיידיות, למרות הכל, קפץ על רגליו, הסתובב סביב והושיט את ידו כלפי נושא כליו, אשר עמד ליד טור.

"את האלה שלי!" צעק האביר.

נושא הכלים ליד טור זנק לפעולה, תופס את האלה מתוך מדף הנשקים ורץ במהרה לכיוון מרכז הנתיב. הוא רץ אל אלמאלקין, אבל האביר האחר הסתובב חזרה ונסער שוב. בדיוק כשהגיע נושא הכלים אל אבירו מניח את האלה לתוך ידו, האביר האחר הרעים עליהם למטה. נושא הכלים לא הגיע אל אלמאלקין בזמן. האביר השני הביא את רומחו למטה - וכשעשה זאת, הרומח הכה צדדית את ידו של נושא הכלים. נושא הכלים, מסוחרר מהמכה, הסתובב סביב עצמו במהרה ונפל למטה על העפר, עם פניו למטה.

הוא לא זז. טור יכל לראות דם דולף מראשו, אפילו מכאן, כשעמד בעפר.

טור לבלע.

"מראה לא נחמד, הא?"

טור הסתובב לראות את פייטגולד עומד לידו, מביט חזרה.

"חזק את עצמך, ילד. זהו קרב. ואנחנו לחמים במרכזו."

הקהל לפתע נשתק, כשנתיב ההתכתשות המרכזי נפתח. טור יכל לחוש את הציפייה באוויר כשכול ההתכתשויות האחרות נעצרו בציפייה לאחת הזאת. מצד אחד, יצא החוצה קנדריק, מצעד על גבי סוסו, רומח בידו.

בצד הרחוק, עם הפניו אליו, יצא החוצה אביר במדי שריון ייחודיים של מקקלאודים.

"מקגילים נגד מקק לאודים," לחש פייטגולד לטור. "היינו במלחמה במשך אלף שנים. ואני די בספק שהתחרות הזו תסדיר את זה."

כל אביר הוריד את מסכת הברזל שלו, נשמע צופר, ואם צעקה, השניים הסתערו אחד על השני.

טור נדהם כמה מהירות אגרו לפני שרגעים מאוחר יותר התנגשו בצלצול כזה, שטור כעט הרים את ידיו אל אוזניו. הקהל התנשף כששני הלוחמים נפלו מסוסיהם.

כל אחד מהם קפץ על רגליו והשליך את קסדתו הצידה, בעוד שנושאי הכלים שלהם רצו אליהם, מגישים להם את החרבות. שני האבירים התנצחו עם כל שהיה בהם. לראות את קנדריק מניף וחותך הפנט את טור: היה שה מראה של יופי. אבל מקקלאוד היה לוחם מעולה גם כן. הם התנועעו לקדים ולאחור, כלאחד מתיש את השני, אף אחד לא נסוג.

בסופו של דבר חרבותיהם נפגשו בהתנגשות רבת חשיבות, וכל אחד מהם העיף את חרבו של השני מהידיים. נושאי הכלים שלהם רצו אליהם, אלות ביד, אבל כשהושיט קנדריק את ידו אל האלה שלו,

נושא הכלים של מקקלאוד רץ מאחוריו והכה בגבו עם הנשק האישי שלו, המכה השליכה אותו על האדמה, התנשפות מזועזעת מהקהל.

אביר המקקלאוד שלף את חרבו, צעד לאחור, וכיוון אותה על גרונו של קנדריק, מדביק אותו לאדמה. לקנדריק לא נשארה בררה.

"אני מוותר!" צעק קנדריק.

נשמע צעקה של ניצחון בין המקק לאודים – אבל מצד המקגילים צעקה של כעס.

"הוא רימה!" צעקו המקגילים.

"הוא רימה!הוא רימה!" הדהדה מקלה של קריאות כועסות.

הקהל נהיה רגוז יותר ויותר, ובקרוב הייתה מקלה כזו של מחאה שההמון התחיל להתפזר, בשני הצדדים – המקגילים והמקק לאודים – החלו להתקרב אחד לשני ברגל.

"זה לא טוב," אמר פייטגוד לטור, כשעמדו בצד, צופים.

רגעים מאוחר יותר, ההמון פרץ; נשלחו אגרופים, וזו נהיית קטטה של ממש. היה זה כאוס. גברים נדדו בפראות, תופסים אחד את השני בשיער, מורידים אחד את השני לאדמה. ההמון התנפח והקטטה אימה להתגלגל למלחמה של ממש.

נשמע צופר ושמורים משני הצדדים צעדו פנימה, מצליחים להפריד את הקהל. צפירה נוספת, חזקה יותר, נשמעה, וירדה דממה בעוד שמלך מקגיל נעמד מכסו.

"לא יהיו פה קרבות היום!" הרעים הוא בקולו המלכותי. "לא ביום החגיגה הזה! ולא בחצר שלי!"

לאט-לאט, הקהל נרגע.

"אם זו תחרות שאתם חפצים לה בין בתי האב העצומים שלנו, היא תוחלט על ידי נאבק יחיד, אלוף אחד, מכל צעד."

מקגיל הביט במלך מקקלאוד, אשר ישב בצד הרחוק, מיושב עם הפמליה שלו.

"מוסכם?" צעק מקגיל.

מקקלאוד נעמד חגיגית.

"מוסכם!" הדהד הוא.

הקהל הריע בשני הצדדים.

"בחר את האיש הטוב ביותר שלך!" צעק מקגיל.

"יש לי כבר," אמר מקקלאוד.

מצדו של מקקלאוד התגלה אביר אדיר, הבן אדם הגדול ביותר שטור ראה אי פעם, רוכב על סוס. הוא נראה כמו סלע, כולו תפזורת, עם זקן ארוך ומבט כעוס אשר נראה תמידי.

טור חש תנודות לידו, וישר לידו, עלה ארק, על גבו של וורקפין, והתקדם קדימה. טור בלע. הוא בקושי האמין שכל זה התרחש סביבו. הוא התנפח מגאווה כלפי ארק.

ואז הוא חרדה השתלטה עליו, כשהבין שהיה בתפקיד. אחרי הכול, היה הוא נושא הכלים של האביר שעתיד היה להילחם.

"מה אנחנו עושים?" שאל טור את פייטגולד במהרה.

"פשוט עמוד מאחור ועשה כפי שאני אומר לך," ענה הוא.

ארק רכב קדימה לתוך נתיב ההתכתשות, ושני האבירים נשארו שם, עם הפנים אחד כלפי השני, סוסיהם דוהרים בהמתנה מתוחה. לבו של טור הלם בחזהו בעוד שחיכה וצפה.

נשמע צופר, והשניים הסתערו אחד עך השני.

טור לא יכל האמין ליופי וחן של וורקפין – היה זה כמו להביט על דג קופץ מהים. האביר השני היה עצום, אבל ארק היה לוחם מלוטש ומלא חן. הוא חתך

דרך האוויר, ראשו מושפל, מדי המגן הכסופים שלו מעלים אדווה, יותר מצוחצחים מכל מדי השריון שאי פעם נפל עליהם מבטו.

כששני הגברים נפגשו, ארק החזיק את הרומח שלו בכוון מושלם ונשען הצידה. הוא הצליח להקיש לאביר במרכז השריון שלו בעוד שבו זמנית מתחמק ממכתו.

הר האדם הענקי התגלגל לאחור, אל האדמה. היה זה כמו נחיתת סלע.

קהל המקגיל הריע בעוד שארק רכב ליד, הסתובב וחזר חזרה. הוא הרים את מחצת הפנים שלו והצמיד את קצה הרומח שלו לגרונו של האדם.

"היכנע!" צעק למטה ארק.

האביר ירק.

"לעולם לא!"

האביר אז הושיט את ידו לתוך תרמיל חבוי על מותנו, והוציא משם חופן של עפר, ולפני שארק יכל להגיב, השליך אותו לתוך פניו של ארק.

ארק, המום, הושיט את ידיו אל עיניו, מפיל את הרומח ונופל מהסוס.

קהל המקגיל קרא בבוז ,שרק וצעק בזעם בעוד שארק נפל, אוחז בעיניו. האביר, בלי לבזבז זמן, מיהר אליו ונתן לו ברכיה לצלעותיו.

ארק התגלגל, והאביר תפס אבן ענקית, הרים אותה גבוה, והתכונן להוריד אותה על ראשו של ארק.

"לא!" צעק טור, צועד קדימה, לא מסוגל לשלוט על עצמו.

טור הביט באימה איך שהאביר הוריד את האבן למטה. בשנייה האחרונה, ארק איכשהו התגלגל מהדרך. האבן נתקעה עמוק בתוך האדמה, בדיוק איפה שהיה ראשו.

טור נדהם ממיומנותו של ארק. הוא קבר חזר לעמוד על רגליו, מופנה אל הלוחם המלוכלך הזה.

"חרב קצרה!" הכריז המלך.

פייטגולד לפתע פנה והביט על טור, עיניים רחבות.

"תביא לי אותו!" צעק הוא.

לבו של טור הלם בבהלה. הוא הסתובב סביב, מחפש אחר מדף הנשקים של ארק, מחפש נואשות אחר החרב. לפניו היה מבחר מסחרר של נשקים. הוא הושיט את ידו, תפס אותו, ודחף אותו לתוך כף ידו של פייטגולד.

"ילד טיפש! זהו חרב בינוני!" צעק פייטגולד.

גרונו של פייטגולד התייבש; הוא הרגיש את כל הממלכה מביטה עליו. מבטו היה מטושטש מחרדה בעוד שהסתלסל לתוך בהלה, לא יודע באיזה חרב לבחור. הוא בקושי יכל להתרכז.

פייטגולד צעד קדימה, דחף את טור מהדרך, ואסף את החרב בעצמו. ואז הוא רץ לתוך נתיב ההתכתשות.

טור צפה בו, מרגיש חסר תועלת, נוראי. הוא ניסה גם לדמיין אם היה זה הוא שהיה רץ שם, מול כל האנשים האלו, והברכיים שלו נחלשו.

נושא הכלים של האביר השני הגיע אליו ראשון, וארק נאלץ לקפוץ מדרכו כשהאביר הניף עליו, מחמיץ רק בקצת. בסופו של דבר, פייטגולד הגיע אל ארק והכניס את החרב בתוך ידו. ברגע שעשה זאת, האביר הסתער על ארק. אבל ארק היה חכם מדי. הוא חיכה עד הרגע האחרון, ואז קפץ מדרכו.

האביר המשיך להסתער בכל זאת, ונכנס ישירות בתוך פייטדולש, העומד, למזלו הרע, במקום שבו ארק עמד לפני רגע. האביר, מלא זעם מכך שהחמיץ את ארק, המשיך להסתער ,תפס את פייטגולד עם שתי ידיו בשיערו, נגח בראשו לתוך פניו בחוזקה.

נשמעה סדיקה של עצם כשדם התיז מאפו של פייטגולד והוא התרסק על האדמה, רפוי.

טור עמד שם, פה פתוח בהלם. הוא לא יכל להאמין לזה. כך גם הקהל, אשר מחאה בבוז ושרק.

ארק נפנף מסביב עם חרבו, רק מחמיץ את האביר, והשניים נעמדו פנים מול פנים שוב.

לפתע טור הבין: הוא היה נושא הכלים היחידי של ארק עכשיו. הוא גמע. מה הוא אמור היה לעשות? הוא לא היה מוכן לזה. וכל הממלכה צפתה.

שני האבירים תקפו אחד את השני באכזריות, הולכים מכה עבור מכה. ברור היה שאביר המקקלאודים הרבה יותר חזק מארק – אולם, ארק היה לוחם טוב יותר, מהיר יותר וזריז יותר. הם הניפו, וחתכו והתחמקו, אף אחד לא מצליח להשיג יתרון.

לבסוף, מלך מקגיל נעמד.

"חניתות ארוכות!" קרא הוא.

לבו של טור הלם. הוא ידע שזה היה מכוון אליו: הוא היה בתפקיד.

הוא הסתובב והביט במדף, לוקח את הנשק שנראה הכי מתאים. כשאחז בפיר העור שלו, הוא התפלל שבחר נכון.

הוא זנק לתוך הנתיב ויכל לחוש אלפי עיניים עליו. הוא רץ ורץ בכל כוחו, חפץ להגיע אל ארד מהר ככל האפשר, ולבסוף הכניס את החניתה בתוך ידו. הוא היה גאה לראות שהגיע אליו ראשון.

ארק אחז בחניתה והסתובב, מוכן להתמודד עם האביר השני. בהיותו לוחם נכבד שהיה, ארק חיכה עד שהאביר השני יתחמש לפני שיתקוף אותו. טור מיהר הצידה, מדרכם של הגברים, נחוש שלא לחזור על טעותו של פייטגולד. בעוד שעשה זאת, הוא משך את גופתו הרפויה של פייטגולד מהאזור המסוכן.

בעוד שצפה טור, הוא חש במשהו עול. יריבו של ארק לקח את החניתה שלו, הרים אותה ישירות למעלה, ואז החל להוריד אותה בתנועה משונה. בעוד שעשה זאת, פתאום, טור הרגיש שעולמו נכנס לפוקוס כפי שלא עשה זאת מעולם. הוא חש באינטואיציה שמשהו לא בסדר. עיניו ננעלו על החניתה של אביר המקקלאודים, וכשהביט קרוב יותר, הוא שם לב שהיא משוחררת. האביר עמד להשתמש בקצה החניתה שלו כסכין נזרקת.

כשהוריש האביק את החניתה שלו, הראש התנתק ושט דרך האוויר,קצה מעל קצה, ישירות במטרה אל לבו של ארק. תוך שניות, ארק היה מת – לא היה סיכוי שיוכל להגיב בזמן. מהמראה של הלהב המשוננת, הוא נראה חודר שריון.

באותו הרגע, טור הרגיש את כל גופו מתחמם. הוא חש הרגשת עקצוץ – הייתה זו אותה ההרגשה שחווה בדארקווד, בזמן שנלחם בסיבולד. כל העולם שלו האט. הוא יכל לראות את הקצה מסתובב בהילוך איטי, יכל להרגיש את האנרגיה, חום, עולה בתוכו – כזו שלא ידע שהייתה בגופו.

הוא צעד קדימה והרגיש גדול יותר מראש החניתה. בדמיונו הוא ציווה עליו לעצור. הוא דרש ממנו לעצור. הוא לא רצה לראות את ארק נפגע. במיוחד לא בדרך הזו.

"לא!" צווח טור.

הוא לקח צעד נוסף והושיט את כף ידו, מכוון על ראש החניתה.

הוא נעצר ונתלע שם, באוויר, בדיוק לפני שהגיע אל לבו של ארק.

ואז הוא נפל על האדמה בלי להזיק.

שני האבירים הסתובבו שניהם והביטו על טור – כשם שעשו שני המלכים, כשם שעשו אלפי הצופים. הוא הרגיש את כל העולם מסתכל עליו, והבין שהם כולם היו עכשיו עדים למה שעשה. הם כולם ידעו שהוא לא היה נורמאלי, שהיה לו סוג כלשהו של כוח, שהוא השפיע על המשחקים, הציל את ארק – ושינה את גורל הממלכה.

טור עמד משורש במקומו, תוהה מה קרה הרגע.

הוא הי בטוח עכשיו שלא היה כמו שאר בני האדם. הוא היה שונה.

אבל מי הו היה?

פרק תשע

טור מצא את עצמו נסחף, מובל דרך הקהל על ידי ריס, הבנו הצעיר ביותר של המלך ושותפו החדש לאמונים. מאז תחרות ההתכתשות, היה זה טשטוש. מה שזה לא היה שעשה שם, איזה כוח שזה לא השתמש בו כדי לעצור את ראש החניתה ההוא מלהרוג את ארק, הוא האיר את תשומת לבה של כל הממלכה. התחרות הופסק אחרי זה, בוטל על ידי שני המלכים, והפסקת אש נקראה. כל אביר חזר לצדו, ההמונים התפזרו בהתרגשות נסערת, וטור נלקח בידו והובל משם בידי ריס.

הוא נסחף לתוך הפמליה המלכותית, חותך בדרך אחורית דרך ההמונים, ריס מושך בידו לאורך כל הדרך. טור עדיין רעד מהאירועים של היום. הוא בקושי הבין מה בדיוק הוא עשה שם מאחור, כיצד זה השפיע על העניינים. הוא פשוט רצה להיות אנונימי, עוד אחד מלגיון המלך. הוא לא רצה להיות במרכז תשומת הלב.

גרוע מזה, הוא לא ידע לאן הובילו אותו, האם היה צפוי להיענש איכשהו על התערבותו. כמובן, הוא הציל את חייו של ארק – אבל הוא גם התערב במאבק האבירי, דבר שהיה אסור לנושא כלים. הוא לא היה בטוח אם יתוגמל או שינזפו בו.

"איך עשית את זה?" שאל ריס, בעודו מושך אותו איתו. טור עקב בעיוור, מנסה לעכל את כל זה בעצמו. כשהלך, ההמונים בהו, מביטים עליו כאילו היה איזה סוג של מפלצת.

"אני לא יודע," ענה טור בכנות.. "רק רציתי לעזור לו ו... זה קרה."

ריס הנהן בראשו.

"הצלת את חייו של ארק. אתה מבין את זה? הוא האביר הדגול ביותר שלנו. ואתה הצלת אותו."

טור הרגיש טוב כשחזר על המילים של ריס שוב פעם בראשו, הרגיש גל של הקלה. הוא חיבב את ריס מהרגע שפגש אותו; הייתה לו השפעה מרגיעה, תמיד יודע מה להגיד. כשהרהר על כך, הוא הבין שאולי לא ינזפו בו אחרי הכול. אולי, בצורה כלשהי, הם יראו בו סוג של גיבור.

"אני לא ניסיתי לעשות שום דבר," אמר טור. "רק רציתי שיחיה. זה היה פשוט... טבעי. זה לא עניין גדול."

הם עקפו פינה וטור ראה לפניהם את ארמון המלך, שהשתרע, מגיע גבוה לשמיים. הוא נראה בעל משמעות רבה. צבא המלך עמד בדום, מיושר לאורך הדרך המרוצפת המובילה אל הגשר הנע, המשאיר את ההמונים במפרץ. הם צעדו הצידה כדי לאפשר לריס וטור לעבור.

השנים המשיכו בדרך, חיילים בכל צדם, עד לדלתות קמורות ענקיות, המכוסות בבריחים מברזל. ארבעה חיילים משכו בהם לפתיחה וזזו הצידה, בדום. טור לא יכל להאמין ליחס שקיבל; הוא הרגיש כאילו היה בן ל משפחת המלוכה.

כשהם נכנסו לארמון, הדלתות נסגרו מאחוריהם, טור נדהם מהמראה שלפניו: הפנים היה עצום, עם קירות אבן מתנשאים בעובי של פוט וחדרים פתוחים, רחבים. מול פניו הסתובבו מאות חברי חצר המלוכה, משוטטים בהתרגשות נסערת. הוא יכל לחוש את הזמזום ואת ההתרגשות באוויר, וכל העיניים הופנו והביטו עליו כשנכנס לחדר. הוא נהיה המום מתשומת הלב.

נראה היה שהם כולם מצטופפים קרוב, כדי לבהות כשטור הלך עם ריס במסדרונות הארמון. הוא מעולם לא ראה כל כך הרבה אנשים לבושים בבגדי פאר כאלו. הוא ראה תריסרים של בנות מכל הגילאים, לבושות בתלבושות מפורטות, נועלות ידיים ולחשות אחת לאוזן של השנייה, ומצחקקות עליו כשעבר ליד. הוא הרגיש מודע לעצמו. הוא לא יכל להגיד אם הן חבבו אותו, או שעשו ממנו צחוק. הוא לא היה רגיל להיות במרכז העניינים – הרבה פחות מזה בחצר המלוכה – ובקושי ידע כיצד להתנהג.

"למה הן צוחקות עלי?" שאל הוא את ריס.

ריס הסתובב וגיחך. "הן לא צוחקות עליך," אמר הוא. "הן חובבות אותך. אתה מפורסם."

"מפורסם?" שאל הוא, המום. "למה אתה מלכוון? אני רק הגעתי לכאן."

ריס צחק ואבזם יד על כתפו. היה ברור שהוא משועשע מטור.

"החדשות מתפרסות מהר יותר בחצר המלך ממה שאתה מסוגל לדמיין. ואדם חדש כמוך – ובכן, זה לא קורה כל יום."

"לאן אנחנו הולכים?" שאל הוא, מבין שמובילים אותו למקום כלשהו.

"אבי רוצה לפגוש אותך," אמר הוא, כשפנו אל מסדרון נוסף.

טור בלע.

"אביך? אתה מתכוון... המלך?" פתאום, הוא נהיה מתוח. "למה שהוא ירצה לפגוש אותי? אתה בטוח?"

ריס צחק.

"אני די בטוח. תפסיק להיות לחוץ כל כך. זה רק האבא שלי."

"רק האבא שלך?" אמר טור בחוסר אמון. "הוא המלך!"

"הוא לא כזה גרוע. יש לי הרגשה שזה יהיה ראיון חביב. אתה הצלת את חייו של ארק, אחרי הכל.

טור בלע חזק, כפות ידיו מזיעות, כשדלת ענקית נוספת נפתחה והם נכנסו לאולם רחב. הוא הביט למעלה ביראה על התקרה הקמורה, מכוסה בעיצוב מפורט ומתנשאת גבוה. הקירות היו מיושרות בחלונות קשתיות של זכוכית צבעונית, ואם זה היה אפשרי בכלל, עוד יותר אנשים הצטופפו בחדר הזה. היו צרכים להיות כאן אלפים מהם, והחדר היה מלא עד שיאו. שולחנות סעודה התפרסו לעבר החדר רחוק ככל שהעין יכלה לראות, אנשים ישובים על ספסלים ארוכים ללא סוף, סועדים. בין אלו היה מער צר עם שטיח אדום ארוך, המוביל אל הבמה שעליה עמד הכס המלכותי. הקהל פנה דרך כשריס וטור הלכו בשטיח לכיוון המלך.

"ולאן נראה לך, שאתה לוקח אותו?" הגיע קול מאנפף, עוין.

טור הביט למעלה וראה בן אדם עומד מעליו, לא יותר מדי מבוגר יותר ממנוף לבוש בגלימה מלכותית, נסיך בבירור, החוסם את דרכם וזועף מלמעלה.

"אלה פקודות של אבא," התיז בחזרה ריס. "עדיף שתזוז מהדרך, אלא אם אתה רוצה להתריס אותן."

הנסיך עמד על שלו, מקמט את מצחו, מביט כאילו נשכך במשהו רכוב כשבחן את טור. הוא לא מצא חן בעיני טור בכלל. היה בו משהו שלא בטח בו, עם תכונותיו הדקות ,הלא חברותיות והעיניים שלא הפסיקו לזנק.

"זהו לא אולם לפשוטי העם," ענה הנסיך. "מיטב שתשאיר את האספסוף בחוץ, מאיפה שהגיע."

טור הרגיש את חזהו נמתח. ברור היה שהאדם הזה שנא אותו, ולא היה לו מושג למה.

"להגיד לאבא שאמרת את זה?" הגן ריס, עומד על שלו.

בחוסר רצון,הנסיך הסתובב ונסער משם.

"מי זה היה?" שאל טור את ריס, בעוד שהמשיכו ללכת.

"אל תשים לב עליו," ענה ריס. "הוא רק אח גדול שלי- אחד מהם. גארט. הבכור. ובכן, לא באמת הבכור- פשוט הגדול ביותר מהלגיטימיים. קנדריק, שפגשת בזירת הקרב- הוא הבכור האמיתי."

"למה גארט שונא אותי? אני אפילו לא מכיר אותו."

"אל תדאג – הוא לא שומר את השנא שלו רק בשבילך. הוא שונא את כולם. ובכל מי שמתקרב אל המשפחה הוא רואה איום. על תשים לב עליו. הוא רק אחד מרבים."

בעוד שהמשיכו ללכת, טור הרגיש יותר ויותר אסיר תודה לריס, אשר, כפי שתחיל להבין, נהיה חבר אמיתי.

"למה הגנת עלי?" שאל טור בסקרנות.

ריס משך בכתפיו.

"פקדו עלי להביא אותך לאבא. חוץ מזה, אתה השותף שלי לאימונים. ועבר זמן רב מאז שעבר כאן מישהו בן גילי, אשר הייתי מחשיב לראוי."

"אבל מה עושה אותי לראוי?" שאל טור.

"זוהי הרוח של לוחם. אי אפשר לזייף אותה."

כשהם המשיכו ללכת במעבר אל המלך, טור הרגיש כאילו הכיר אותו תמיד – היה זה מוזר, אבל מדרכים מסוימות הוא הרגיש כאילו ריס היה אחיו הפרטי. מעולם לא היה לו אח – לא אח אמיתי – וזה הרגיש טוב.

"האחים האחרים שלי הם לא כמוהו, אל תדאג," אמר ריס כשאנשים נהרו מסביבם, מנסים לתפוס הצצה של טור. "אחי קנדריק, האחד שפגשת- הוא הטוב מכולם. הוא אחי למחצה, אבל אני שוקל אותו לאח אמיתי – יותר אפילו מגארט. קנדריק הוא כמו אבא שני עבורי. הוא יהיה ככה גם עבורך, אני בטוח בזה. אין דבר שלא יעשה בשבילי – או בשביל מישהו. הוא הכי אהוב ממשפחת המלוכה על ידי העם. זהו הפסד עצום שאינו רשאי להפוך למלך."

"אמרת 'אחים'. יש לך עוד אח נוסף?" שאל טור.

ריס לקח נשימה עמוקה.

" יש לי עוד אחד, כן. אנחנו לא כל כך קרובים. גודפרי. למרבה הצער, הוא מבזבז את ימיו במסבאות עם פשוטי העם. הוא לא לוחם כמונו. הוא לא מעוניין בזה – הוא לא מעוניין בשום דבר, למען האמת. חוץ מאייל – והנשים."

לפתע, הם עצרו כשבת חסמה את דרכם. טור נעמד, מרותק. אולי כמה שנים מבוגרת ממנו, היא הביטה בחזרה בעיניים שקד-כחולות, עור מושלם, ושיער תותים ארוך. היא הייתה לבושה בשמלת סאטן לבנה העטור בתחרה, ועיניה, באופן חיובי, זהרו, מרקדים עם שמחה ושובבות. היא נעלה את מבטה על עיניו והחזיקה אותו שבוי לגמרי. הוא לא יכל לזוז גם אם היה רוצה. היא הייתה האדם היפה ביותר שראה אי פעם.

היא חיכה, וחשפה שיניים לבנות מושלמות – חיוך אשר, כאילו עדיין לא היה מרותק מספיק, החזיק אותו שם, האיר את לבו בתנועה יחידה. הוא מעולם לא הרגיש חי כל כך.

טור עמד לפניה, לא מסוגל לדבר. לא מסוגל לנשום. הייתה זו הפעם הראשונה בחייו שהרגיש ככה.

"אתה לא הולך להציג אותי?" שאל ריס. קולה הגיעה ישירות אל טור- הוא היה מתוק יותר מהמראה.

ריס נאנח.

"ואז יש את אחותי," אמר הוא עם חיוך. "גוון, זהו טור. טור, גוון."

גוון קדה קידה.

"מה שלומך?" היא שאלה עם חיוך.

טור עמד קפוא. לבסוף, גוון צחקקה.

"לא כל כך הרבה מילים בבת אחת, בבקשה," אמרה היא, צוחקת.

טור הרגיש שמסמיק; הוא כחכח בגרונו.

"אני הוא.. אני... הוא... סליחה," אמר הוא. "אני טור."

גוון צחקקה.

"את זה אני כבר יודעת," אמרה היא. היא פנתה אל אחיה. "אלוהים, ריס, החבר שלך טוב עם מילים."

"אבא רוצה לפגוש אותו," אמר הוא מחוסר סבלנות. "אנחנו נאחר."

טור רצה לדבר איתה, להגיד לה כמה יפה היא הייתה, כמה שמח היה לפגוש ותה, כמה אסיר תודה היה שהיא עצרה אותו. אבל לשונו היה לגמרי קשור. הוא מעולם לא היה מתוח כל כך בחייו. לכן, במקו זה, כל מה שיצא לו היה:

"תודה לך."

גוון צחקקה, מתחילה לצחוק חזק יותר.

"תודה לי על מה?" שאלה היא. עיניה דלקו. היא נענתה מזה.

טור הרגיש שמסמיק שוב.

"אם... אני לא יודע," מלמל הוא.

גוון צחקה חזק יותר, וטור הרגיש מושפל. ריס דחף לו מרפק כדי לדרבן אותו, והשנים המשיכו ללכת. לאחר כמה צעדים טור בדק מאחוריו דרך הכתף שלו. גוון עדיין עמדה שם, מביטה עליו בחזרה.

טור הרגיש את לבו הלם. הוא רצה לדבר איתה, לגלות עליה הכול. הוא היה כל כך נבוך על שאיבד את מילותיו. אבל הוא מעולם לא היה חשוף לבנות, לא באמת, בכפרו הקטן – ובטוח לעולם לא ליפיפיות כמוה. מעולם לא לימדו אותו מה בדיוק לומר, איך להתנהג.

"היא מדברת הרבה," אמר ריס, בעוד שהמשיכו, מתקרבים אל המלך. "על תשים עליה לב."

"איך קוראי לה?" שאל טור.

ריס נתן לו מבט מוזר. "היא אמרה לך רק עכשיו!" אמר הוא, צוחק.

"אני מצטער... אני... אה... שחכתי," אמר טור, נבוך.

"גוונדולין. אבל כולם קוראים לה גוון."

גוונדולין. טור חזר על שמה פעם אחר פעם בראשו. גוונדולין. גוון. הוא לא רצה לשחרר אותו. הוא רצה שישתהה בתודעתו. הוא תהה אפ תהיה לו הזדמנות לראות אותה שוב. הוא הניח שרוב הסיכויים שלא, בהיותו פשוט עם. המחשבה הכאיבה לו.

הקהל התחיל להשתתק בעוד שטור הביט למעלה והבין שהם היו כעת קרובים אל המלך. מלך מקגיל ישב על כסו, לבוש במעטפת מלכותית סגולה, חובש את כתרו ונראה מפואר.

ריס כרע ברך לפניו, והקהל נשתק. טור עקב אחר הדוגמה. דממה כיסתה את החדר.

המלך כחכח בגרונו, רעש עמוק, לבבי. כשדיבר, קולו הרעים בכל החדר.

"טורגרין מאדמות ירודות של המחוז הדרומי בממלכה המערבית, "התחיל הוא. "האם אתה מבין שהיום התערבת בתחרות ההתכתשות הממלכתית?"

טור הרגיש את גרונו מתייבש. הוא בקושי ידע כיצד להגיב; לא הייתה זו דרך טוב להתחיל. הוא תהה אם הולך היה להיענש.

"אני מצטער, מלכי," אמר הוא לבסוף. "לא התכוונתי לכך."

מקגיל נשען קדימה והרים את גבתו.

"לא התכוונת לכך? האם אתה אומר שלא התכוונת להציל את חייו של ארק?"

טור הסמיק. הוא הבין שרק החמיר את המצב.

"לא, מלכי. אני כן התכוונתי – "

"אז אתה מודה שאכן התכוונת להפריע?"

טור הרגיש את ליבו דופק. מה יכל להגיד.

"אני מצטער מלכיץ אני מניח שרק... רציתי לעזור."

"רצית לעזור?" הרעים מקגיל, אז נשען לאחור ושאג צוחק.

"רצית לעזו! לארק! האביר הדגול והמפורסם ביותר שלנו!"

החדר פרץ בצחוק, וטור הרגיש את פניו מסמיקות, פעם נוספת בסדרה של יותר מדי פעמים ליום אחד. האם לא יכל לעשות שום דבר כאן?

"עמוד ותתקרב, ילד" צווה מקגיל.

טור הביט למעלה, מופתע לראות את המלך מחייך למטה, בוחן אותו, בעוד שקם והתקרב.

"אני מזהה אצולה בפניך. אינך ילד פשוט. לא, לא פשוט בכלל..."

מקגיל כחכח בגרונו.

"ארק הוא האביר האהוב עלינו ביותר. מה שעשית היום הוא דבר עצום. דבר עצום עבור כולנו. כפרס על היום הזה, אני מאמץ אותך כחלק ממשפחתי, עם כל אותם הכבוד וההצטיינות המגיעים לכל בני."

המלך נשען לאחור ורעם: "שיהיה ידוע!"

בחדר עברו צעקות עידוד ענקית ורקיעות רגליים.

טור הביט סביבו, מסמיק, לא מסוגל לעכל את כל שקרה לו. חלק ממשפחת המלך. היה זה מעבר לחלומותיו הפרועים ביותר. כל מה שרצצה הוא להיות מקובל, לקבל מקום בלגיון. עכשיו, זה. הוא היה כל כך מלא הכרת טובה, יחד עם שמחה, שבקושי ידע מה לעשות.

לפני שיכל להשיב, לפתע החדר פרץ לתוך שירים, ריקודים וסעודות, אנשים חוגגים בכל מקום מסביבו. הייתה זו מהומה. הוא הביט למעלה על המלך, ראה את האהבה בעיניו, את הערצה ואת ההתקבלות. הוא מעולם לא חווה אהבה של דמות אבית בחייו. וכעת הנה הוא היה, אהוב לא רק על ידי בן אדם, אלא על ידי המלך, לא פחות. ביום אחד, עולמו השתנה. הוא רק התפלל שכול זה היה אמיתי.

*

גוונדולין דחפה את דרכה דרך הקהל, ברצון להציץ על הילד לפני שיובל אל מחוץ לחצר המלוכה. טור. לבה פעם מהר יותר מהמחשבה עליו, והיא לא יכלה להפסיק מלחזור על השם שלו בראשה. היא לא הצליחה להפסיק לחשוב עליו מהרגע שפגשה אותו. הוא היה צעיר ממנה, אבל לא ביותר משנה או שתיים – וחוץ מזה, היה סביבו הילה שגרמה לו להראות מבוגר יותר, יותר בוגר מאחרים, יותר עמוק. מהרגע שראתה אותו, היא הרגישה שמכירה אותו. היא חיכה לעצמה, כשנזכרה במפגש איתו, כמה אדום הוא היה. היא יכלה לראות בעיניו שהרגיש את אותו הדבר לגביה.

כמובן, היא אפילו לא הכירה את הילד. אבל היא הייתה עדה למה שעשה בנתיב ההתכתשות, ראתה איזה חיבוב גילה אחיה כלפיו. היא צפה בו מאז, חשה שהיה בו משהו מיוחד, משהו שונה מאחרים. מפגש איתו רק אישר זאת. הוא היה שונה מכל הטיפוסים המלכותיים האלו, מכל האנשים שנולדו כאן. היה בו משהו אמיתי ומרענן. הוא היה זר. פשוט עם. אבל באופן מוזר, עם נשיאה מלכותית. זה נראה כאילו היה גאה מדי עבור המקום שנמצא בו.

גוון עשתה את דרכה אל הקצה של המרפסת העליונה והביטה למטה. מתחת הייתה פרוסה חצר המלך, והיא הציצה הצצה אחרונה על טור כשהובל החוצה, ריס לצידו. הם בוודאי היו בדרכם אל הצריפים, להתאמן עם הבנים הארים. היא הרגישה צביטה של אכזבה, כבר תוהה, זוממת, כיצד תוכל לארגן לראות אותו שוב.

גוון הייתה חייבת לדעת עליו עוד. היא הייתה חייבת לגלות. על מנת שזה יתאפשר, היא הייתה צריכה לדבר עם האישה היחידה אשר ידעה הכול על כולם ועל כל שהתרחש בממלכה: אמא שלה.

גוון הסתובבה וחתכה את דרכה דרך ההמון, מתפתלת דרך מסדרונות אחוריים של הארמון אשר הכירה בעל פה. ראשה הסתחרר. היה זה יום מסחרר. ראשית, מפגש הבוקר עם אביה, חדשותיו המזעזעות שהוא רצה שתשלוט בממלכתו. היא נתפסה לא מוכנה לגמרי, לא ציפתה לזה במיליון שנים. היא עדיין בקושי יכלה לעכל את זה עכשיו. איך אי פעם תוכל לשלוט על ממלכה? היא דחפה את המחשבה מראשה, מקווה שהיום הזה לא יגיע לעולם. אחרי הכול, אביה היה בריא וחזק, ויותר מהכול, כל אשר רצתה הוא שיחיה. שיהיה כאן איתה. שיהיה שמח.

אבל היא לא יכלה לדחות את הפגישה ממחשבותיה. איפשהו בתוכה, אורב, היה שתול הגרעין שיום אחד, מתי שלא יגיע, היא תהיה הבאה בתור. היא תוריש את כסו. לא אף אחד מאחיה. רק היא. המחשבה הפחידה אותה; היא נתנה לה גם תחושה של חשיבות, של בטחון עצמי, שכמותם מעולם לא היו לה. הוא מצא אותה ראויה למלוך – אותה – להיות הנבונה ביותר מהם כולם. היא תהתה מדוע.

זה גם, בצורה מסוימת, הדאיג אותה. היא הניחה שזה יעורר כמות רבה של מרות רוח וקנאה –עבורה, בחורה, להיבחר למלוכה. כבר עכשיו היא יכלה להרגיש את קנאתו של גארט. וזה הפחיד אותה. היא ידע שאחיה מניפולטיבי נורא ולגמרי לא סלחני. הוא לא יעצור לפני דבר כדי להשיג את מה שחפץ לו, והיא שנאה את הרעיון של נוכחות תחת מבטיו. היא ניסתה לדבר איתו אחרי הפגישה, אבל הוא אפילו לא הסתכל עליה.

גוון רצה למטה בסליל המדרגות, נעליה מהדהדים על האבן. היא פנתה למטה עוד פרוזדור, עברה דרך הקפלה האחורית, דרך דלת נוספת, דרך שומרים, ונכנסה אל החדרים הפרטיים של הארמון. היא הייתה חייבת לדבר עם אמה, שכפי שידע נחה כאן. לאמה שלה היה מעט סובלנות למאורעות הארוכים הללו בזמן האחרון – היא העדיפה לחמוק משם אל חדריה הפרטיים ולנוח לעתים קרובות ככל האפשר.

גוון עברה שומר נוסף, ירדה עוד אולם, ואז, בסופו של דבר, עצרה לפני הדלת לחדר ההלבשה של אמה. היא התכוונה לפתוח אותה, אבלה נעצרה. מאחורי הדלת היא שמעה קולות מושתקים, מגבה קולם עולה, וחשה במשהו עול. הייתה זו אמה, מתווכחת. היא האזינה בזהירות, ושמע את קול אביה. הם התווכחו. אבל למה?

גוון ידעה שלא הייתה אמורה להאזין – אבל לא יכלה להתאפק. היא הושיטה את ידה, דוחפת בעדינות את דלת האלון הכבדה בפתיחתה, תופסת את מקוש הברזל שלה. היא פתחה בדיוק לחריץ קטן והקשיבה.

"הוא לא יישאר בביתי," התיזה אמה.

"את ממהרת להשיק מסכנות כשאת אפילו לא יודעת את הסיפור המלא."

"אני יודעת את הסיפור," התיזה היא בחזרה. "מספיק ממנו."

גוון שמעה את הרעל בקולה של אמה, ונשלחה לאחור. הוריה התווכחו לעתים רחוקות – רק כמה פעמים במהלך חייה – ואף פעם לא שמע את אמה עצבנית כל כך. היא לא יכלה להבין למה.

"הוא יישאר בצריפים עם הבנים האחרים. אני לא רוצה אותו תחת קורת הגג שלי. אתה מבין?" התעקשה היא.

"זהו ארמון גדול," ירק אביה בחזרה. "נכחותו לא תורגש על ידך."