הרפתקת הגיבורים

פרק שלוש עשרה

גארט הלך מהר דרך הסלול ביער,פירט לידו, ברדס שלו מעל ראשו למרות החום. הוא בקושי יכל להרות שמצא את עצמו כעת בדיוק במצב שרמה להימנע ממנו. עכשיו נוספה גופה מתה, עקבות. מי יודע עם מי האיש ההוא דיבר. פירט חייב היה להיות יותר זהיר בהתעסקותו עם האיש הזה. כעת, העקבות יכלו להוביל חזרה אל גארט.

"אני מצטער," אמר פירט, ממהר להדבק לצדו.

גארט התעלם ממנו, מכפיל את קצב הליכתו, מפעפע.

"מה שעשית היה טיפשי וחלש רוח," אמר גארט. "לא היית צריך להביט לכיווני."

"לא התכוונתי. לא ידעתי מה לעשות כשדרש עוד כסף."

פירט היה צודק; היה זה מצב מסובך. האיש היה חזיר אנוכי, חמדני, אשר שינה את חוקי המשחק ורואי היה למות. גארט לא הזיל עליו דמעות. הוא רק התפלל שאף אחד לא היה עד לרצח. הדבר האחרון שהיה צריך היו עקבות. תתקיים בדיקה קפדנית במקרה של רצחו של אביו, והוא לא יכל להרשות שיישאר אפילו שביל עקבות קצר בעקבות כך.

לפחות עכשיו הם היו בבלאקווד. למרות השמש הקיצית, היה כאן כמעט חשוך, עץ האיקליפטוס המתנשא חוסם כל טיפה של אור. זה תאם למצב רוחו. גארט שנא את המקום הזה. הוא המשיך להתקדם בשביל המתפתל, עוקב אחר הוראותיו של האיש המת. הוא כיווה שהאיש אמר את האמת ולא הוביל אותם שלל. כל העניין יכל להיות שקר. או שיכל להיות שהוביל אותם לתוך מלכודת, לאיזה חבר שלו המחכה לשדוד אותם מעוד כסף.

גארט זנך בעצמו. הוא שם יותר מדי אמון בפירט. הוא היה צריך לטפל בזה בעצמו. כמו שתמיד היה עושה.

"כדאי לך לכוות שהשביל הזה מוביל אותנו אל המכשפה," התלוצץ גארט, "ושיש לה את הרעל."

הם המשיכו להתקדם בשביל אחרי שביל עד שהגיעו אל צומת, בדיוק כפי שהאיש אמר שיהיה. העניין התנבא היטב, וגארט הרגיש הקלה קטנה. הם המשיכו בדרך ימינה, טיפסו את הגבע, ובקרוב פנו בצומת נוספת. הוראותיו היו אמיתיות, ולפניהם, אכן, הייתה חלקת יער האפלה ביותר שגארט ראה אי פעם. העצים העו עבים עד לא יאומן ומרוסקים.

גארט נכנס לתוך היער והרגיש במיידיות צינה לאורך עמוד שדרתו, הוא יכל לחוש רוע תלוי באוויר. הוא בקושי יכל להאמין שעדיין היה אור יום.

בדיוק כשהתחיל להיות מפוחד, שוקל להסתובב חזרה, השביל לפניו נגמר בקירחת יער קטנה. היא הייתה מוארת על ידי עמוד אור יחיד, אשר נשבר דרך העצים. במרכזו עמד בית קטן מאבן. ביתה של המכשפה.

לבו של גארט הזדרז. הוא נכנס אל קירחת היער, מביט מסביבו כדי לוודא שאף אחד לא הסתכל, לוודא שלא הייתה מלכודת.

"אתה רואה, הוא אמר את האמת," אמר פירט, התרגשות בקולו.

"זה לא אומר כלום," נזף בו גארט. "תישאר בחוץ ותעמוד על משמר. תדפוק אם מישהו מגיע. ושמור על הפה שלך סגור."

גארט לא טרח לדפוק על דלת העץ הקטנה וקמורה שלפניו. במקום זה, הוא תפס בידית הברזל, ודחף לפתיחה את הדלת בעובי שתי אינץ', וכפך את ראשו כשניכנס, סוגר את הדלת מאחוריו.

בפנים היה חשוך, מואר רק על ידי נרות מפוזרים בחדר. היה זה בית חד חדרי, מחוסר חלונות, עטוף באנרגיה כבדה. הוא עמד שם, מוזז על ידי הדממה הצפופה, מכין את עצמו לכל דבר. הוא יכל לחוש את הרוע שהיה כאן. זה גרם לעורו לזחול.

מהללים הוא זיהה תנוע, ואז רעש.

מתנודדת לכיוונו הופיע אישה זקנה, מצומקת, עם גיבנת. היא הרימה נר, אשר האיר את פניה המכוסות יבלות וקווים. היא נראתה עתיקה, מבוגרת יותר מהעצים המרוסקים אשר כיסו את ביתה.

"אתה חובש ברדס, אפילו בשחרות, "אמרה היא, לובשת חיוך מרושע, קולה נשמע כעץ מפצפץ. "משימתך אינה תמימה."

"באתי בשביל הבקבוקון," אמר גארט במהרה, מנסה להישמע אמיץ ובטוח בעצמו, אבל שומע את נדודי קולו. "שורש השלדרייק. אמרו לי שיש לך אותו."

נפלה דממה מתמשכת, שבעקבותיה נשמע קול פצוח מזעזע. הוא הדהד בחדר הקטן.

"אם יש לי אותו או אין, זו לא השאלה. השאלה היא: למה אתה רוצה אותו?"

לבו של גארט הלם בעודו מנסה לנסח תשובה.

"למה שיהיה אכפת לך?" אמר הוא לבסוף.

"משעשע אותי לדעת מה אתה הורג," אמרה היא.

"זהו לא עניינך. הבאתי כסף בשבילך."

גארט הכניס את ידו לתוך החגורה, הוציא שק של זהב, בנוסף את שק הזהב שנתן איש המת, וזרק את שניהם על שולחן העץ הקן שלה. צליל המתכתי של מטבעות צלצל בחדר.

הוא התפלל שזה יפייס אותה, שהיא תביא לו את מה שרצה והוא יוכל לעזוב את המקום הזה.

המכשפה הושיטה אצבע אחת יחידה עם ציפורן ארוכה ומעוקלת, הרימה את אחד השקים ובחנה אותו. גארט אחזיק את נשימתו, מקווה שלא תבקש עוד.

"זה יהיה אולי בדיוק מספיק כדי לקנות את שתיקתי," אמרה היא.

הוא הסתובבה והתנדנדה לתוך החשכה. נשמעה לחישה, וליד הנר גארט יכל לראות אותה מערבבת נוזל לתוך בקבוקון זכוכית קטן. הוא בעבע, והיה שמה עליו פקק. הזמן הרגיש כאילו נע לעט יותר בעוד שגארט המתין, יותר ויותר מחוסר סובלנות. מיליון דאגות זרמו במוחו: מה אם היה מתגלה? ממש כאן, ברגע זה? מה אם תיתן לו בקבוקון לא נכון? מה אם תגיד למישהו עליו? האם זיהתה אותו? הוא לא יכל להגיד.

לגארט היו יותר ויותר ספקות לגבי כל העניין הזה. הוא אף פעם לא ידע כמה קשה זה יכול להיות לרצוח מישהו.

אחרי מה שהרגיש כמו שקט אינסופי, המכשפה חזרה. היא הושיטה לו את הבקבוקון קטן כל כך שהוא כמאט נעלם בתוך כף ידו, והתרחקה ממנו לאחור.

"בקבוקון כה קטן?" שאל הוא. "הוא יכול לעשות את העבודה?"

היא חייכה.

"תהיה מופתע כמה מאט צריך כדי להרוג בן אדם."

גארט הסתובב והלך לכיוון הדלת, כשפתאום הרגיש אצבע קרה על כתפו. לא היה לו מושג איך אבל הי הצליחה לחצות את החדר מהר כל כך, וזה זעזע אותו. הוא עמד שם, קפוא, מפחד להסתובב ולהביט עליה.

היא סובבה אותו סביב, נשענה קרוב לפניו – ריח נוראי נובע ממנה – ואז לפתע הושיטה את שתי ידיה, תפסה בשתי הלחיים שלו, ונישקה אותו, לוחצת את שפתיה הרועדות חזר לשלו.

גארט התמרד. היה זה הדבר המגעיל ביותר שקרה לו אי פעם. שפתיה היו כמו שפתי לטאה , לשונה, אשר הצמידה לשלו, כמו של זוחל. הוא ניסה למשוך את עצמו, אבל היא החזיקה את פניו חזק, מקרבת אותם חזר אות יותר.

לבסוף, הוא הצליח לשלוף את עצמו ממנה. הוא ניגב את הפה שלו עם הצד האחורי של ידו, בעוד שהיא נשענה לאחור וגיחכה.

"הפעם הראשונה שאתה הורג בן אדם הוא הקשה ביותר," אמרה היא. "תגלה שזה הרבה ויתר קל בפעם הבאה."

*

גארט זנק החוצה מהבית, חזרה אך קירחת היער, מוצא את פירט עומד שם, מחכה לו.

"מה איתך? מה קרה?" שאל פירט, בדאגה. "אתה נראה כאילו נדקרת. היא הכאיבה לך?"

גארט עצר, נושם חזק, מנגב את הפה שלו שוב ושוב. הוא בקושי ידע כיצד להגיב.

"בו נתרחק מהמקום הזה," אמר הוא. "עכשיו!"

בעוד שהחלו לצאת מתוך קירחת היער לתוך היער השחור, השמש נהייתה לפתע מעורפלת על ידי עננים הרצים דרך הרקיע, הופכים את היום היפה לקר ואפל. גארט מעולם לא ראה עננים שחורים ועבים כל כך מופיעים מהר כל כך. הוא ידע שמה שלא התרחש, זה לא היה נורמאלי. הוא דאג עד כמה עמוקים כוחותיה של המכשפה הזו היו, בעוד שרוח קרה עלתה ביום קיצי והתגנבה מאחור במעלה צווארו. הוא לא יכל שלא לחשוב כי השתלטה עליו עם הנשיקה ההיא, הטילה עליו סוג כלשהו של כישוף.

"מה קרה שם בפנים?" לחץ פירט.

"אני לא רוצה לדבר על זה," אמר גארט. "אני לא רוצה לחשוב על היום הזה – מתישהו אי פעם."

השנים מהרו חזרה במסלול, דרך מורד הגבע, ובקרוב נכנסו לנתיב המרכזי של היער על מנת לחזור לכיוון חצר המלך. בדיוק כשגארט התחיל להרגיש הקלה, מוכן להרחיק את כל האירוע אל אחורית תודעתו, לפתע, הוא שמע סט של מגפים נוספים. הוא הסתובב וראה קבוצה של גברים מתקרבים לקראתם. הוא לא יכל להאמין לזה.

האח שלו. גודפרי. השיכור. הוא צעד לקראתם, צוחק, מוקף בהארי המרושע ושנים אחרים מחבריו עושי הצרות.מכל המקומות והזמנים לאחיו להיתקל בו. ביערות, באמצע שום מקום. גארט הרגיש כאילו כל עלילת מזימתו הייתה מרוסקת.

גארט הסתובב, משך את הברדס מעל פניו, והתחיל ללכת פי שניים מהר יותר, מתפלל שלא יגלו אותו.

"גארט?" קרא הקול.

לגארט לא הייתה ברירה. הוא קפא במקום, הוריד את הברדס, פנה והביט על אחיו, אשר התקרב בתנועות שמחות של ואלס.

"מה אתה עושה כאן?" שאל גודפרי.

גארט פתח את פיו, אבל אז סגר אותו, נתקה ממחסור במילים.

"אנחנו יצאנו לטיול," התנדב פירט, בניסיון להמציל אותו.

"לטיול, הא?" אחד מאנשיו של גודפרי לעג לפירט, בקול נשי גבוה. חבריו צחקו גם כן. גארט ידע שאחיו וכל חבריו שפטו אותו על הנטייה שלו – אבל בקושי היה אכפת לו כרגע. הוא רק היה צריך לשנות את הנושא. הוא לא רצה שיתחילו לתהות מה עשה כאן.

"מה אתה עושה כאן?" שאל גארט, הופך את השולחנות.

"נפתחה מסבאה חדשה, ליד סאוטווד," ענה גודפרי. "אנחנו בדיוק ניסינו אותה. האייל הטוב ביותר בממלכה. רוצה קצת?" שאל הוא, מושיט חבית.

גארט הנהן בראשו בזריזות. הוא ידע שחייב היה להסיט את תשומת לבו, ושקל כי הדרך הטובה ביותר תהיה לשנות את הנושא, לנזוף בו.

"אבה היה זועם אם היה מוצא אותך שותה במהלך היום," אמר גארט. "אני מציע שתוריד את זה ותחזור לחצר."

זה הצליח. גודפרי קדר, וברור היה כי לא חושב יותר על גארט, אלה על אביו ועל עצמו.

"וממתי לך אכפת ממה שאבא צריך?" השיב הוא.

לגארט היה מספיק. לא היה לו זמן לבזבז עם השיכור. הוא הצליח במה שתכנן, הסיט את דעתו, וכעת, בתקווה, הוא לא יחשוב עמוק מדי על הסיבה שבגללה נתקל בו כאן.

גארט הסתובב ומיהר במורד השביל, שומע את קולם המלגלג מאחוריו כשהלך. לא היה אכפת לו יותר. בקרוב, יהיה זה הוא שיצחק האחרון.

פרק ארבע עשרה

טור ישב מאחורי שולחן העץ, עובד במרץ על החץ וקשת הערוכים בחלקים. לידו ישב ריס, יחד עם מספר חברי הלגיון נוספים. הם כולם היו מכופפים מעל נשקם, עובדים קשה על חריטת הקשת ומתיחת המיתר.

"לוחם יודע כיצד לקשור את הקשת שלו בעצמו," צעק קולק, בעוד שהתהלך לכאן ולכאן בין שורות של בנים, נשען מעליהם, בוחן את עבודת כל אחד מהם. "המתיחה צריכה להיות נכונה בדיוק.תמתחו חלש מידי, והחץ שלכם לא יגיע למטרתו. חזק מידי, וההכוונה שלכם לא תהיה אמינה. נשקים נשברים בזמן קרב. נשקים נשברים בזמן מסעות. עליכם לדעת כיצד לתקן אותם בעודכם בדרך. הלוחם הטוב ביותר הוא גם נפח, נגר, סנדלר, מתן כל דברים שבורים. ואינכם באמת מכירים את נשקכם, עד שלא תיקנתם אותו בעצמכם."

קולק עצר מאחורי טור ונשען מעבר לכתפו. הוא חטף את קשת העץ מאחיזתו של טור, המיתר מכאיב לכף ידו ברגע שמשך.

"המיתר אינו מתוח מספיק," נזף הוא. "הוא עקום. תשמש בנשק כזה בזמן קרב, ותמות בטוח. והשותף שלך ימות לצדך."

קולק טרק את הקשת חזרה על השולחן והמשיך הלאה; כמה מהבנים האחרים גיחכו. טור הסמיק בעודו תופס במיתר שוב, מותח אותו מתוח ככל האפשר, ועוטף אותו מסביב לחריץ של הקשת. הוא עבד על זה שעות, שיאו של היום המתיש של עבודה על משימות בזויות.

רוב האחרים התאמנו, התנצחו, נלחמו בחרבות. הוא הביט החוצה וראה במרחק את אחיו, שלושתם, צוחקים בעוד שחרבות העץ שלהם מתנגשות; כמו תמיד, טור הרגיש שהם השיגו את היד העליונה בזמן שאותו השאירו מאחור בצלם. זה לא היה הוגן. הוא חש יותר ויותר שלא היה רצוי כאן, כאילו לא היה חבר לגיון אמיתי.

"אל תדאג, אתה תתפוס את זה," אמר אוקונור הנמצא לידו.

כפות ידיו של טור היו משופשפות מניסיונות; הוא משך במיתר פעם אחת אחרונה, הפעם עם כל העוצמה שהייתה בו, ולבסוף, להפתעתו, זה נלחץ. המיתר התאים למשעי בתוך החריץ, טור מושך בו בכל כוחו, מזיע. הוא הרגיש תחושה חזקה של סיפוק, עכשיו שקשתו היה חזק כמו שצריך.

הצללים צמחו ארוכים יותר בזמן שטור ניגב את מצחו עם הצעד האחורי של כף ידו, ותהה כמה זמן עוד זה ימשך. הוא שקל מה זה להיות לוחם. בראשו, הוא ראה את זה אחרת. הוא דמיין לעצמו רק אימונים, כל הזמן. אבל הוא סבר שזה גם היה סוג של אימון.

"זה גם לא מה שאני הסכמתי עליו," אמר אוקונור, כאילו קרא את מחשבותיו. טור הסתובב, ונרגע מחיוכו התמידי של חברו.

"אני מגיע מהמחוז הצפוני," המשיך הוא. "גם אני חלמתי להצטרף ללגיון כל חיי. אני מניח שדמיינתי לעצמי התנצחויות וקרבות אינסופיים. לא את כל המשימות הבזויות האלו. אבל זה ישתפר. זה רק בגלל שאנחנו חדשים. זוהי צורה של טקס התקבלות. נראה שיש כאן היררכיה. אנחנו גם הצעירים ביותר. אני לא רואה את בני התשע עשרה עושים את כל זה. זה לא יכול להימשך לנצח. חוץ מזה, זוהי מיומנות שימושית ללמוד אותה."

נשמע צופר. טור הביט לעבר וראה את שאר הלגיון נאסף ליד קיר אבן ענקית במרכז השדה. כבלים כיסו אותו באריג, במרווח של כל עשרה צעדים. הקיר היה לפחות שלושים פוט בגובה, ומעורמים בתחתיתו היו ערימות של קש.

"למה אתם מחכים?" צעק קולק. "זוזו!"

הכסופים הופיעו בכל מקום מסביבם, צועקים, ולפני שטור הבין את זה, הוא והשאר קפצו מספסלם ורצו מעבר השדה אל הקיר.

בקרוב הם נאספו שם כולם, עומדים מול הכבלים. באוויר נשמע זמזום נרגש כשכל חברי הלגיון עמדו ביחד. טור נסער סוף-סוף להיות כלול יחד עם האחרים, ומצא את עצמו נמשך אל ריס, אשר עמד עם חבר אחר שלו. אוקונור הצטרף אליהם.

"תמצאו בזמן הלחימה שרוב הערים במוצרות," רעם קולק, מביט על פניהם של הבנים. "פריצת מבצרים הינה עבודתם של חיילים. במצור טיפוסי, משומשים כבלים וווים מתמודדים, בדומה לאלה הזרוקים מעבר לחומה הזו, וטיפוס על הקיר הוא אחד הדברים המסוכנים ביותר שתתקלו בו בזמן הקרב. במקרים כמה מקרים תהיו חשופים יותר, פגיעים יותר. האויב ישפוך עליכם עופרת מותכת. הם ירו עליכם חצים. יפילו אבנים. אתם לא מתפסים את הקיר עד שהרגע אינו מושלם. וכשאתם עושים זאת, אתם חייבים לתפס כדי להציל את חייכם – אחרת אתם מסתכנים למות.

קולק לקח נשימה עמוקה, ואז צעק: "התחילו!"

בכל מקום מסביבו בנים זנקו לפעולה, כל אחד אחראי על כבל. טור מיהר אל אחד פנוי והיה מוכן לתפוס בעדו כשילד מבוגר יותר הושיט את ידו ראשון, נתקל בו כדי להזיזו מהדרך. טור נטרף ואחז את הכבל הקרוב ביותר שיכל למצוא, עבה, מפתיל מסוקס. לבו של טור הלם בעוד שהחל לטפס את דרכו בקושי במעלה הקיר.

היום הפך לערפלי, ורגליו של טור החליקו על האבן. עדיין, הוא סיים בזמן טוב ולא יכל שלא לשים לב כי היה מהיר יותר מהרבה אחרים, כמעט לוקח ראשוניות כשטיפס את דרכו למעלה. בפעם הראשונה היום הוא התחיל להרגיש טוב, התחיל להרגיש תחושה של גאווה.

לפתע, משהו קשה טרק בכתפו. הוא הביט למעלה וראה חברים של כסופים על פסגת הקיר, זורקים למטה אבנים קטנות, מקלות, כל מיני צורות של פסולת. הילד על הכבל לצדו של טור הושיט את אחת מידיו למעלה כדי להגן על פניו, איבד את אחיזתו ונפל לאחור, למטה על האדמה. הוא נפל עשרים רגל טובות, ונחת על ערימה של קש מתחת.

טור התחיל לאבד אחיזה גם כן, אבל איכשהו הצליח להחזיק מעמד. אלה ירדה מלמעלה והכתה את טור חזק על גבו, אבל הוא המשיך לטפס. הוא עשה זמן טוב והתחיל לחשוב שאולי אפילו יהיה הראשון על הפסגה, כשלפתע, הוא הרגיש בעיתה חזקה בצלעות. הוא לא הבין מאיפה היא הגיעה, עד שלא הביט לעבר וראה את אחד הבנים שהיה לידו, מתנדנד לצדדים. לפני שטור הצליח להגיב, הילד בעת בו שוב.

הפעם טור איבד את אחיזתו ומצא את עצמו מושלך לאחור, באוויר, נכשל. הוא נחת על גבו בתוך הקש, המום אבל לא פצוע.

טור טיפס בקושי על ידיו וברכיו, טופס נשימה, והביט מסביב. בכל מקום מסביבו, בנים היו נופלים כמו זבובים, נוחתים בתוך הקש, לאחר שבעטו בהם או אחרי שגרפו אחד את השני – או במידה ולא זה או לא זה, נבעטו על ידי חברי הכסופים. אלו שלהם זה לא קרה, חבליהם נחתכו, לכן הם הגיעו להתרסקות גם כן. אפילו לא אחד מהחבורה לא הגיע לפסגה.

"על הרגליים שלכם!" צעק קולק. טור קפץ למעלה, כמו גם כל השאר.

"חרבות!"

הבנים רצו כמו אחד אל מדף ענקי של חרבות עץ. טור הצטרף אליהם ותפס אחד, המום עד כמה כבד הוא היה. הוא שקל פי שתיים יותר מכל נשק שהרים אי פעם. הוא בקושי הצליח להחזיק אותו.

"חרבות כבדים, התחילו!" הגיע הצעקה.

טור הביט למעלה וראה את הגולם הענקי ההוא, אלדן, האחד שתקף אותו ראשון כשנפגש טור עם הלגיון. טור זכר אותו טוב מדי, משום שפניו עדיין כאבו מהחבורות שאלדן השאיר לו. הוא הסתער עליו למטה, חרב גבוה בידו, מבט של זעם על פניו.

טור הרים את חרבו הרגע האחרון והצליח לחסום את מכתו של אלדן, אבל החרב הייתה כבדה כל כך, הוא בקושי הצליח להחזיק מעמד. אלדן, גדול יותר וחזק יותר, הושיט את ידיו מסביב ובעט חזק בצלעותיו של טור.

טור נפל על ברכיו בכאב. אלדן הסתובב סביב שוב כדי לסדק אותו בפנים, אבל טור הצליח להושיט את ידיו ולחסום את המכה רגע אחד לפני. אבל אלדן היה מהי מדי ו חזק מדי; הוא הסתובב סביב וחתך את טור ברגלו, והפיל אותו על צדו.

קהל קטן של בנים התאסף סביבם, מעודדים וצועקים, כשקרבם הפך למרכז תשומת הלב. נראה שהם כולם הריעו לאלדן.

ארד הוריד את חרבו שוב, חותך בחוזקה, וטור התגלגל מהדרך, המכה בקושי החמיצה את גבו. לטור היה יתרון זמני והוא ניצל אותו – הוא הסתובב סביב והכה את הגולם חזק מאחורי ברכו. הייתה רו נקודה רכה, ומספיקה בכדי להפיל אותו אחורה, ואז למטה, בעודו מועד על חזיתו.

טור ניצל את ההזדמנות לעלות על רגליו. אלדן קם, פניו אדומים, זועם חזר יותר מאי פעם, וכעת השניים עמדו פנים מול פנים.

טור ידע שלא יכל פשוט לעמוד שם; הוא הסתער והניף. אבל חרב התרגול הזאת הייתה עשויה עץ משונה והייתה פשוט כבדה מדי; תנועתו הייתה קלה לקרוא. אלדן חסם אותה בקלות, ואז תחב את טור חזר בצלעותיו.

החבטה פגע במקום רך, וטור כרע ברך והפיל את חרבו, האוויר הוכתה ממנו.

הבנים האחרים צעקו בתענוג. טור כרע שם ברך, לא חמוש, והרגיש את קצה חרבו של אלדן תקוע לתוך בסיס גרונו.

"הכנע!" דרש אלדן.

טור נעץ בו מבט, הטעם המלוח של הדם על שפתו.

"לאולם לא," אמר הוא, מתנגד.

אלדן העווה את פניו, הרים את חרבו, והתכונן להוריד אותה למטה. לא היה לטור דבר שיכל לעזור. צפתה לו פגיע עצומה.

בעוד שהחרב ירדה למטה, טור עצם את עיניו והתרכז. הוא הרגיש את העולם נעצר, הרגיש את עצמו עובר אל מימד אחר. לפתע יכל להרגיש את הנפת החרב באוויר, את תנועתה, והוא גרם ליקום לעצור אותו.

הוא הרגיש את גופו מתחמם, רועד, ובעוד שהתרכז, הוא הרגיש שמשהו קרה. הוא הרגיש שמסוגל לשלוט בזה.

לפתע, החרב קפא באוויר. טור הצליח איכשהו לעצור בעדה על ידי שימוש בכוחותיו.

בזמן החזיק אלדן את חרבו, מבולבל, טור השתמש בכוח המוח שלו כדי לאחוז ולסחוט את שורש כך ידו. הוא לחץ חזק וחזק יותר במוחו, ותוך רגעים, אלדן הוציא צעקה והפיל את החרב.

כל הבנים נשתקו, בעודם עומדים קפואים, מביטים למטה על טור עם עיניים פקוחות רחב בתדהמה ופחד.

"הוא שד!" צעק אחד.

"מכשף!" צעק אחר.

טור נהיה המום. לא הייתה לו תפיסה של מה שעשה הרגע. אבל הוא ידע שזה לא היה נורמאלי. הוא היה בו זמנית גאה ומבויש, מעודד ומפוחד.

קולק צעד קדימה, לתוך המעגל, נעמד בין טור לאלדן.

"זהו לא מקום לקסמים, ילד, מי שלא תהיה," נזף הוא בטור. "זהו מקום לקרב. אתה הפרתה את חוקי הלחימה. אתה תחשוב על מה שעשית. אני אשלך

אותך למקום של סכנה אמיתית, ונראה עד כמה טוב הקסמים שלך יגנו עליך שם. תתייצב בפטרול המשמר בקניון."

נשמעה התנשפות בקרב הלגיון, והם כולם השתתקו. טור לא הבין בדיוק מה זה היה אומר, אבל ידע שמה שזה לא יהיה, זה לא יכל להיות טוב.

"אינך יכול לשלוח אותו אל הקניון!" התנגד ריס. "הוא חדש מדי. הוא יכול להיפגע."

"אני אעשה כל מה שאבחר לעשות, ילד." עוות קולק את פניו על ריס. "אביך אינו כאן כדי להגן עליך. או אותו. ואני מנהל את הלגיון. כדאי שתשמור על הפה שלך – רק בגלל שאתה בן מלוכה, אל תחשוב שוב מותר לך יכול לדבר שלא כשורה."

"בסדר," השיב ריס. "אז אני אצטרף אליו!"

"גם אני!" צלצל קולו של אוקונור הצועד קדימה.

קולק בחן אותם במבטו והנהן בראשו באיטיות.

"טיפשים. זוהי בחירתכם. הצטרפו אליו אם אתם רוצים."

קולק פנה והביט על אלדן. "אל תחשוב שאתה תצא מזה בקלות כל כך גם כן," אמר הוא לו. "אתה התחלת את הקרב הזה. אתה חייב לשלם את המחיר גם. אתה תצטרף אליהם לפטרול הלילה."

"אבל אדוני, אתה לא יכול לשלוח אותי לקניון!" מחא אלדן, עיניו פקוחות רחב מפחד. הייתה זו הפעם הראשונה שטור ראה אותו מפחד ממשהו.

קולק לקח צעד קדימה, קרוב אל אלדן, והרים את ידיו אל ירכיו. "אני לא?" אמר הוא. "לא רק שאני יכול לשלוח אותך – אני יכול גם להשליך אותך לתמיד, החוצה מהלגיון הזה, ואל הפינות המרוחקות ביותר בממלכתי, אם תמשיך להתווכח איתי."

אלד הביט הצידה, סמוק מדי כדי להגיב.

"עוד מישהו רוצה להצטרף אליו? קרע קולק.

הבנים האחרים, גדולים יותר וחזקים יותר הביטו ה צידה מפוחדים. טור לגם בעודו מסתכל מסביב על פרצופים מתוחים, ותוהה עד כמה גרוע הקניון יכל להיות.

פרק חמש עשרה

טור הלך בדרך עפר דרוכה היטב, עם ריס, אוקונור ואלדן לצדו. ארבעתם בקושי החליפו מילה אחד עם השני מאז שעזבו, עדיין המומים. טור הביט על ריס ואוקונור עם הרגשה של תודה שלא ידע כמותה לפני. הוא בקושי האמין שהם שמו את עצמם על הקו בשבילו ככה. הוא הרגיש שמצא חברים אמיתיים, יותר כמו אחים. לא היה לו מושג מה חיכה להם בקניון, אבל מה שלא היה, הוא היה שמח שיש לו אותם לצדו.

אלדן ניסה שלא להסתכל עליהם. טור ראה אותו בועט באבנים, נחנק מזעם, ראה כמה מעוצבן ומדורדר היה להיות פה, מפטרל איתם. אבל טור לא הרגיש שום חמלה כלפיו. כמו שקולק אמר, הוא התחיל את הדבר. הגיע לו בצדק.

ארבעתם, קבוצת אספסוף, המשיכה בדרך במעקב אחר ההוראות. הם הלכו במשך שעות, היה כבר מאוחר בצהריים, ורגליו של טור התחילו להתעייף. בנוסף, הוא היה רעב. נצנו לו רק קערה קנה של בקושי נזיד לארוחת צהריים והוא כיווה שאוכל כלשהו יחכה להם ביעדם הסופי, מה שהו לא יהיה.

אבל היו לו דאגות גדולות יותר מזה. הוא הביט למטה על מדי שריונו, וידע שלא היו נותנים לו אותם לולא הייתה סיבה מוצדקת לכך. לפני שנשלחו, לארבעתם ניתנו מדי שריון נושאי הכלים חדשים: עור, מכוסה בשריון שרשרת. ניתן להם גם חרב קצר ממתכת גסה – בקושי הפלדה המיטבית ממנה התיכו את חרבות האבירים, אבל לחלוטין עדיף על כלום. ההרגשה שיש לך נשק משמעותי במותניך הייתה הרגשה טובה – בנוסף, כמובן, למקלע שלו, אשר עדיין סחב איתו. למרות שידע שאם היו הם נתקלים בצרות אמיתיות היום, המדים והנשקים שניתנו להם עלולים לא להספיק. הוא השתוקק לשריונות ונשקים של העוקבה שלו בלגיון: חרבות בינוניות וארוכות ממתכת מיטבית, חניתות קצרות, אלות, פגיונות, רמחים. אבל אלו היו שייכים לבנים של תהילה וכבוד, ממשפחות מפורסמות, שיכלו לאפשר לעצמם דברים כאל. זה לא היה טור, בנו של רועה צאן פשוט.

בעוד שצעדו בדרך האינסופית לתוך שקיעת השמש השני, הרחק מהשערים המברכים של חצר המלך, לכיוון המחצה המרוחקת של הקניון, טור לא יכל שלא להרגיש שכל זה הייתה באשמתו. מסיבה כלשהי, שאר חברי הלגיון החליטו שלא לאהוב אותו, כאילו שהתרעמו מנוכחותו. זה לא הסתדר לו בכלל, ונתן הרגשה טובענית. כל חייב לא רצה דבר יותר מאשר להצטרף אליהם. כעת, הוא הרגיש שהתרסק לתוך זה על ידי רמייה; האם אי פעם יתקבל באמת על ידי עמיתיו?

עכשיו, בנוסף להכל, בררו אותו מכולם לצעוד למשמרת קניון. זה לא היה הוגן. הוא לא התחיל את המאבק, וכשהשתמש בכוחותיו, מה שהן לא היו, זה לא היה בכוונה. הוא עדיין לא הבין אותם, לא ידע מאיפה הן באים, כיצד זימן אותם, או כיצד לכבות אותם. הוא לא צריך להיות מוענש על כך.

לא היה לטור מושג מה הייתה הכוונה מאחורי משימת הקניון, אבל לפי הבעותיהם של האחרים, ברור היה, שהיא לא הייתה נחשקת. הוא תהה אם הצעידו אותו בכדי שייהרג, אם זו הייתה דרכם לאלץ אותו לעזוב את הלגיון. הוא היה נחוש שלא לוותר.

"כמה רחוק יותר יכול הקניון להיות?" שאל אוקונור, שובר את השתיקה.

"לא רחוק מספיק," השיב אלדן. "לא הינו בבלגן הזה אם לא טור."

"אתה התחלת את המריבה, אתה זוכר?" התערב ריס.

"אבל נלחמתי נקי, והוא לא," מחא אלדן. "חוץ מזה, מגיע לו."

"למה?" שאל טור, חפץ לדעת את התשובה לשאלה אשר בערה בתוכו כבר זמן מה. "למה הגיע לי?"

"כי אתה לא שייך פה איתנו.אתה גנבת את המקום שלך בלגיון. את אותנו השאר בחרו. אתה נלחמת את דרכה פנימה."

"אבל אין זה מה שהלגיון עושה? נלחם?" ענה ריס. "הייתי טוען שלטור מגיע המקום הזה יותר מאשר לרבים מאיתנו. אותנו פשוט בחרו. הוא התאבק ונלחם כדי להשיג את מה שלא היה נתון לו."

אלדן משך בכתפיו, לא מורשם.

"החוקים הם החוקים. אותו לא בחרו. הוא לא אמור להיות איתנו. זה למה רבתי איתו."

"טוב, אתה לא תגרום לי ללכת," השיב טור, אי יציבות בקולו, נחוש להיות מקובל.

"אנחנו נראה בקשר לזה," מלמל אלדן באפלות.

"ולמה בדיוק אתה מתכוון בזה?" שאל אוקונור.

אלדן לא התנדב לדבר יותר והמשיך ללכת בדממה. בטנו של טור נמתח. הוא לא יכל שלא לחוש כי רכש יותר מדי אויבים, למרות שלא הבין מדוע. הוא לא אהב את התחושה.

"על תשים לב עליו," אמר ריס, חזק מספיק כדי שאחרים ישמעו. "לא עשית שום דבר לא נכון. הם שלחו אותך לקניון משום שרואים בך פוטנציאל. הם רוצים להקשיח אותך, אחרת לא היו טורחים. אתה גם תחת מבטיהם כיוון שאבי הבליט אותך. זה הכול."

"אבל מה שה משמרת קניון?" שאל הוא.

ריס כחכח בגרונו, נראה חרד.

"מעולם לא עשיתי אותה בעצמי. אבל שמעתי סיפורים. מכמה מהילדים המבוגרים יותר, ומאחי. זוהי משימת פטרול. אבל בצדו השני של הקניון."

"הצד השני?" שאל אוקונור, אימה בקולו.

"למה אתה מתכוון "הצד השני"?" שאל טור, אינו מבין.

ריס בחן אותו.

"מעולם לא הייתה בקניון?"

טור הרגיש שהאחרים מסתכלים עליו, והניד את ראשו במודעות עצמית.

"אתה צוחק," התיז אלדן.

"באמת?" לחץ אוקונור. "אפילו לא פעם אחת בחייך?"

טור הניד את ראשו מסמיק. "אבי אף פעם לא לקח אותנו לשום מקום. שמעתי עליו."

"בטח אף פעם לא היית מחוץ לכפר שלך, ילד," אמר אלדן. "נכון?"

טור משך בכתפיו בדממה.

"הוא לא היה," אמר אלדן, מפגין ספק. "לא יאומן."

"סתום," אמר ריס. "עזור אותו בשקט. זה לא הופך אותך ליותר טוב ממנו."

אלדן לגלג לריס והרים את ידו לרגע אל נרתיק חרבו, אבל אז ריפה אותה. כנראה, למרות שהיה גדול יותר מריס, הוא לא רצה להתגרות בבנו של המלך.

"הקניון הוא הדבר היחידי השומר על ממלכת הטבעת מאובטחת," הסביר ריס. "שום דבר אחר אינו עומד בינינו לבין ההמונים של העולם. אם הפראים היו פורצים אותו, אנחנו הינו גמורים. כל ממלכת הטבעת כולה מביטה עלינו, אנשי המלך, שנגן עליהם. יש לנו פטרולים המאבטחים אותו כל הזמן – לרוב בצד הזה, ולעטים, בצד השני. ישנו רק גשר אחד מעבר לו, רק דרך אחת פנימה או החוצה, והכסופים העליתים ביותר עומדי על משמרה יום ולילה.

טור שמע על הקניון כל חייו, שמע סיפורים מצמררים על רשע שהסתתר בצדו השני, האימפריה המרושעת המסיבית שסובבה את הטבעת, וכמה קרוב הם חיו לאימה. הייתה זו אחת הסיבות בגללה רצה להצטרף אל הלגיון המלכותי: כדי לעזור להגן על משפחתו וממלכתו. הוא שנא את הרעיון שאנשים אחרים היו אי שם תמיד מגנים עליו, בזן שהוא חיי את חיי הנוחות בין זרועותיה של הממלכה. הוא רצה לשת את חלקו בשרות ולעזור להילחם בהמונים המרושעים. הוא לא יכל לדמיין לעצמו שום דבר אמיץ יותר מאשר אותם האנשים המגנים על מעבר הקניון.

"הקניון הוא ברוחב של מייל, ומקיף את הטבעת כולה," הביר ריס. "אין זה קל לפרוץ אותו. אבל כמובן שאנשינו הם לא הדבר היחיד ששומר את ההמונים במרחק. יש שם מיליוני יצורים אלה, ואם היו רוצים להציף את הקניון הזה, על ידי כוח טהור של רצונם, הם היו יכולים בן רגע. כוח אדם שלנו רק עוזר להשלים את מגן האנרגיה של הקניון. הכוח האמיתי המונע מהם מלפרוץ פנימה הוא הכוח של החרב."

טור הסתובב. "החרב?"

ריס הביט עליו.

"חרב הגורל. אתה מכיר את האגדה?"

"הכפרי התמים הזה בטח אפילו לא שמע עליו," לעג אלדן.

"בטח שאני מכיר אותה," התיז טור בחזרה, מגן על עצמו. לא רק שהכיר אותה, אלא שגם בילה ימים רבים מהרהר באגדה במהלך כל חייו. הוא תמיד רצה לראות אותו. חרב הגורל האגדי, החרב הקסום שהאנרגיה שלו הגנה על הטבעת, מילאה את הקניון בכוח חזק, אשר הגן על הטבעת מפולשים.

"החרב נמצאת בחצר המלך?" שאל טור.

ריס הנהן בראשו.

"הוא נמצא במשפחת המלוכה למשך דורות. בלעדיו, הממלכה הייתה שום דבר. הטבעת הייתה מוצפת אויבים."

"אם אנחנו מוגנים, אז למה לטרוח לפטרל את הקניון בכלל?" שאל טור.

"החרב חוסמת רק את האיומים עיקריים, "הסביר ריס. "יצור רשע קטן ומנודה יכול לחמוק פנימה פה ושם. זה למה צריכים את האנשים שלנו. יצור אחד יכול לחצות את הקניון, או אפילו קבוצה קטנה שלהם – הם עלולים להיות אמיצים עד כדי כך בכדי לנסות לחצות את הגשר, או שהם יכולים להתנהל בחשאיות ולתפס למטה בקירות הקניון בצד אחד ולמעלה בצד שני. זוהי עבודתנו לשמור שיישארו בחוץ. אפילו יצור אחד יכול לגרום להרבה נזק. לפני שנים, אחד כזה התגנב פנימה ורצח את מחצית הילדים בכפר לפני שתפסו אותו. החרב עושה את מרבית העבודה, אבל אנחנו חלק חיוני."

טור אגר את כל זה לתוכו, תוהה. הקניון נראה כל כך עצום, המשימה שלהם כל כך חשובה, הוא בקושי האמין שיהיה חלק מהמטרה האדירה הזו.

"אבל אפילו עם כל התיאורים האלו, לא הברתי את זה טוב מספיק," אמר ריס. "יש יותר לקניון הזה מאשר רק זה." הוא השתתק.

טור הביט בו וראה משהו כמו פחד או תהיה בעיניו.

"איך אני יכול להסביר את זה?" אמר ריס, מתקשה למצוא את המילים המתאימות. הוא כחכח בגרונו. "הקניון הרבה יותר גדול מכולנו. הקניון הוא..."

"הקניון הוא מקום לגברים," הגיע קול מרגיע.

הם פנו כולם לכיוון הקול, ונשמעו רקיעות סוס.

עיניו של טור התרחבו. בריצה קלה לידם, מקושט בשריון שרשרת מלא, עם נשק ארוך ומבריק לצידו של סוסו המדהים, היה ארק. הוא חיך אליהם מלמעלה, בעוד שעיניו מתרכזות בטור.

טור הביט למעלה בהלם.

"זהו מקום שיעשה ממך גבר," הוסיף ארק,"אם אינך אחד כבר עכשיו."

טור לא ראה את ארק מאז תחרות ההתכתשות שלו, והרגיש הקלה גדולה מנוכחותו, זה שהיה איתם אביר אמיתי בעוד שצעדו לעבר הקניון – ולא פחות מארק עצמו. טור הרגיש בלתי מנוצח כשהיה הוא לידם, וקיווה שיבוא איתם.

"מה אתה עושה כאן?" שאל טור. "האם אתה מלווה אותנו?" שאל הוא, מקווה שלא נשמה להוט מדי.

ארק נשען לאחור וצחק.

"אל דאגה, ידידי הצעיר," אמר הוא. "אני באה איתכם."

"באמת?" שאל ריס.

"זוהי מסורת עבור אחד חברי הכסופים ללוות את חברי הלגיון בפטרול הראשון שלהם. אני התנדבתי."

ארק פנה והביט למטה על טור.

"אחרי הכל, אתה עזרת לי אתמול."

טור הרגיש את לבו מתחמם, רומם על ידי נוכחותו של ארק. כמו כן, הוא הרגיש מורם למעלה בעיניהם של חבריו. הנה הוא היה, מלווה על ידי האביר הדגול ביותר של הממלכה, בזמן שהתקדמו לכיוון הקניון. חלק גדול מפחדו התפוגג.

"כמובן, לא אצא לפטרול איתכם," הוסיף ארק. "אבל אוביל אתכם אל מעבר לגשר, ולתוך המחנה שלכם. תהיה זו חובתכם לצאת לפטרול, לבדכם, משם."

"זהו כבוד גדול, אדוני," אמר ריס.

"תודה לך," הדהדו אוקונור ואלדן.

ארק הביט למטה על טור וחיך.

"אחרי הכול, אם אתה הולך להיות נושא הכלים הראשון שלי, איני יכול להרשות לך למות בינתיים."

"ראשון?" שאל טור, לבו מחסיר פעימה.

"פייטגולד שבר את רגלו בתחרות ההתכתשות. הוא יישאר בחוץ לפחות שמונה שבועות. אתה נושא הכלים הראשון שלי כעת. והאימונים שלנו יכולים כבר להתחיל, לא כך?"

"כמובן, אדוני," השיב טור.

ראשו של טור התחיל לשוט. בפעם הראשונה בזמן מה, הו הרגיש שהמזל סוף-סוף פונה לכיוונו. עכשיו הוא היה נושא הכלים הראשון לאביר הדגול ביותר מכולם. הוא הרגיש כאילו קפץ קפיצת צפרדע מעל כל חבריו.

חמישתם המשיכו הלאה, לכיוון מערב, לתוך השמש השוקעת, ארק הולך לאט על סוס לצידם.

"אני מניח שהייתה בקניון, אדוני?" שאל טור.

"פעמים רבות," השיה ארק. " בפטרול הראשון שלי הייתי בגילך, האמת."

"ואיך הוא היה לך?" שאל ריס.

כל ארבעת הבנים הסתובבו והביטו על ארק, העטוף בתשומת לב. ארק המשיך לרכב זמן מה בדממה, מביט ישירות מלפניו עם לסת קבוע במקום.

"הפעם הראשונה שלך היא התנסות שאתה מעולם לא תשכח. קשה להסביר את זה. זהו מקום משונה, זר, מסתורי ויפה. בצד השני מחכה סכנה בלתי ניתנת לדמיין. הגשר שחוצים אליו הוא ארוך ותלול. רבים מאיתנו מפטרלים – אבל אתה תמיד מרגיש לבד. זוהי הטבע במיטבה. האדם מתרסק מנוכחות בצלה. אנשינו פטרלו אותה במשך מאות שנים. זהו טקס מעבר. אינך מבין את הסכנה במלאה בלי זה; אינך יכול להפוך לאביר בלי זה."

הוא נפל חזרה לתוך שתיקה. ארבעת הבנים הביטו אחד על השני בוחלים.

"אז עלינו לצפות להתכתשות בצד השני?" שאל טור.

ארק משך בכתפיו.

"הכול אפשרי, ברגע שמגיעים אל הוואילדס. לא סביר. אבל אפשרי."

ארק הביט למטה על טור.

"האם אתה רוצה להיות נושא כלים דגול, ויום אחד, אביר דגול?" שאל הוא, מביט ישירות על טור.

לבו של טור דפק במהירות.

"כן, אדוני, יותר מכל דבר אחר."

"אז ישנם דברים שעליך ללמוד," אמר ארק. "הכוח אינו מספיק; זריזות אינה מספיקה; להיות לוחם מצוין אינו מספיק. יש משהו נוסף, משהו יותר חשוב מכל אלה."

ארק נפל חזרה לתוך שתיקה, וטור לא יכל להמתין יותר.

"מה?" שאל טור. "מה הדבר החשוב ביותר?"

"עליך להיות אמיץ לב," השיב ארק. "לעולם לא לפחד. עליך להיכנס ליער החשוך ביותר, קרב מסוכן ביותר, בקור רוח מלא. עליך לשאת את קרות הרוח הזו איתך, תמיד, בכל זמן שהו בכל מקום שתלך אליו. לעולם לא חרד, תמיד עם עיניים פקוחות. מעולם לא נינוח, תמיד חרוץ. אין לך יותר את המותרות הזו של האחרים שיגנו עליך. אינך אזרח יותר. הינך עכשיו אחד מאנשיו של המלך. התכונות הטובות ביותר ללוחם הן אומץ וקרות רוח. אל תהיה מפוחד מסכנה. תצפה לה. אבל אל תחפש אותה."

"הטבעת בה אנו חיים," הוסיף ארק, "הממלכה שלנו. נראה כאילו אנחנו, עם כל אנשינו, מגנים עליה מהמונים של העולם. אבל אנחנו לא. אנחנו מוגנים רק על ידי הקניון, ורק על ידי הכישופים שבתוכו. אנחנו חייב בתוך טבעת המכשף. אל תשכך את זה. אנחנו חיים ומתים על ידי כשף. אין כאן בטחון, ילד, על אף אחת מהצדדים של הקניון. קח מאיתנו את הכשף, קח את הקסם, ויישאר לנו כלום ושום דבר."

הם המשיכו ללכת בדממה למשך זמן מה, כש טור חזר על מילותיו של ארק שוב ושוב בראשו. הוא הרגיש כאילו ארק נתן לו מסר מוסתר, כאילו אמר לא שלא משנה איזה כוח היה לו, לא משנה איזה קסם יכל לזמן, לא היה זה משהו שצריך להתבייש ממנו. למעשה, היה זה משהו להתגאות בו, ומקור של כל האנרגיה בממלכה. טור הרגיש יותר טוב. הוא הרגיש ששלחו אותו אל הקניון בתור עונש על כך שהשתמש בכישוף שלו, והרגיש אשם לגבי זה; אבל כעת הוא הרגיש שכוחותיו, מה שהן לא היו, יכלו להפוך למקור לגאווה.

בזמן שהבנים האחרים נסחפו קדימה וארק וטור נשארו מאחוריהם, ארק הביט עליו למטה.

"הספקת כבר לרכוש אויבים חזקים בחצר," אמר הוא, חיוך משועשע על פניו. "אויבים רבים כמספר חברים, כפי שנדמה."

טור הסמיק, מבויש.

"איני יודע איך, אדוני. לא התכוונתי לכך."

"אויבים אינם נרכשים בכוונה. לעטים קרובות הם נרכשים עקב קנא. אתה הצלחת ליצור הרבה ממנה. אין זה בהכרח דבר רע. הינך מרכז ספקולציות רבות."

טור גירד את ראשו, מנסה להבין.

"אבל איני יודע למה."