הרפתקת הגיבורים

"לא אכפת לי אם ארגיש בה או לא. אני לא רוצה אותו כאן. הוא הבעיה שלך. אתה בחרת להכניס אותו הנא."

"את גם לא חפה מפשע." השיב אביה.

היא שמעה צעדים, ראתה את אביה חוצה את החדר ומחוץ לדלת בצד השני, טורק אותה אחריו חזק כל כך שהחדר רעד. אמה עמדה לבדה במרכז החדר, והחלה לבכות.

גוון הרגישה נורא. היא לא ידעה מה לעשות. מצד אחד, היא הסיקה שמיטב שתחליק משם, אבל מצד שני, היא לא יכלה לסבול את המראה של אמה בוכה, לא יכלה לסבול לעזוב אותה במצב כזה. בנוסף, היא בכלל לא הבינה על מה הם רבו. היא שערה שרבו לגבי טור. אבל למה? למה שיהי לאמה אפילו אכפת? תריסרים של אנשים חיו בארמון.

גוון לא יכלה להביא את עצמה בכדי פשוט ללכת משם, לא כשאמה במצב הזה. היא הייתה חייבת לנחם אותה. היא הושיטה את ידיה ובעדינות דחפה את הדלת עד שנפתחה.

הדלת החריקה, ואמה פנתה, נתפסת לא מוכנה. הזעיפה את פניה כלפי בתה.

"את לא דופקת?" התיזה היא. גוון יכלה לראות עד כמה היא נסערת, והרגישה נורא.

"מה קרה, אמא?" שאלה גוון, מתקרבת אליה בעדינות. "אני לא מתכוונת לחטט, אבל שמעתי אותך מתווכחת עם אבא."

"את צודקת; לא כדאי לך לחטט," השיבה אמה.

גוון הופתעה. אמה הייתה מטרד לעתים רחוקות, אבל לעתים רחוקות עד כדי כך. כוח כעסה גרם לגוון לעצור במרחק של כמה צעדים ממנה, לא בטוחה.

"הא זה לגבי הילד החדש? טור?" שאלה היא.

אמה הסתובבה והסתכלה הצדה, מנגבת את הדמעות.

"אני לא מבינה," לחצה גוון. "למה שיהיה לך אכפת איפה יישאר?"

"ענייני אינם הדאגה שלך," אמרה היא בקור רוח, בבירור מתכוונת לסגור את העניין. "מה את רוצה? למה באת הנא?"

עכשיו גוון הייתה מתוחה.היא רצתה שאמה תספר לה הכול על טור, אבל לא יכלה לבחור רגע גרוע יותר. היא חרחרה בגרונה, מתלבטת.

"אני... למען האמת, רציתי לשאול אותך עליו. מה את יודעת עליו?"

אמה הסתובבה והצרה את עיניה בחשדנות.

"למה?" שאלה היא, ברצינות קטלנית. גוון יכלה להרגיש איך היא מסכמת אותה, מביטה ישירות דרכה, ורואה בתפיסתה המסתורית שגוון חבבה אותו. היא ניסתה להביא את תחושותיה, אבל ידעה שזה היה חסר תועלת.

"אני פשוט סקרנית," אמרה היא, לא משכנע.

לפתע, המלכה עשתה שלושה צעדים אליה, תפסה בידה בקשיחות, ונעצה מבט לתוך פניה.

"תקשיבי לי." לחשה היא. "אני אומר זאת רק פעם אחת. תתרחקי מהילד הזה. את שומעת אותי? אני לא רוצה אותך בקרבתו בשום מקום, בשום נסיבות."

גוון הייתה מזועזעת.

"אבל למה? הוא גיבור."

"הוא לא אחד מאיתנו," ענתה אמה. "למרות מה שאביך יכול לחשוב. אני רוצה שתישארי הרחק ממנו. את שומעת אותי? תשבעי לי עכשיו. תשבעי לי ברגע זה."

"אני לא אשבע," אמר גוון, מושכת את ידה מאחיזתה החזקה מדי של אמה.

"הוא פשוט עם, ואת נסיכה," צעקה אמה. "את נסיכה. את מבינה? אם תתקרבי אליו איפשהו, אני אגרש אותו מכאן. את מבינה?"

גוון בקושי ידע כיצד להשיב. היא מעולם לא ראתה את אמה במצב כזה.

"אל תגידי לי מה לעשות, אמא," אמרה היא, לבסוף.

גוון עשתה כמיטב יכולתה לדבר בקול אמיץ, אבל עמוק בפנים היא רעדה. היא הגיע לכאן ברצון לדעת הכול; כעת היא הייתה מזעזע. היא לא הבינה את מה שהיה קורה.

"תעשי כרצונך," אמרה אמה. "אבל גורלו בידיים שלך. אל תשכחי את זה."

עם זה, אמה הסתובבה, נסערה מהחדר, וטרקה את הדלת מאחוריה, משאירה את גוון לבדה בדממה המתהודדת, מצב רוחה הטוב מרוסק. מה בעולם יכל לגרום לתגובה כל כך חזקה מאמה ואביה?

מי היה הילד הזה?

פרק עשר

מקגיל ישב באולם הסעודה וצפה בנתיניו, הוא בקצה אחד של השולחן ומלך מקקלאוד בשני, מאות אמשים משני בתי האב ביניהם. הילולת החתונה נמשכו במשך שעות, עד שלבסוף, המתח בין המשפחות נרגע מההתכתשויות של היום. כפי מקגיל ציפה, כל מה שהגברים היו צריכים היה יין ובשר – ונשים – שיגרמו להם לשכוח את חלוקי הדעות. כעת הם כולם התערבבו מאחורי אותו שולחן, כמו אחים לנשק. למעשה, בהיבט עליהם, מקגיל לא יכל יותר אפילו להגיש שהם היו משני בתי אב נפרדים.

מקגיל הרגיש מוצדק; תוכנית העל שלו עבדה אחרי הכל. כבר עכשיו, שתי המשפחות נראו קרובות יותר. הוא הצליח לעשות את מה ששורה ארוכה של מלכים מקגילים לפניו לא הצליחה: לאחד את שני הצדדים של הטבעת, לעשות אותם, אם לא חברים, אז לפכות שכנים שלווים. בתו לואנדה הייתה יד ביד עם בעלה החדש, נסיך המקקלאוד, והיא נראתה מסופקת. תחושת האשמה שלו פחתה. הוא אולי נתן אותה להם – אבל הוא לפחות נתן לה מלכות.

מקגיל חזר במחשבותיו על כל התכנונים שקמו למאורע הזה, נזכר בימים הארוכים של וויכוחים עם יועצים. הוא הלך כנגד העצה של כל היועצים בארגון האיחוד הזה. זה לא היה שלום קל, ועם הזמן, המקקלאודים יתיישבו בצדם של האדמות הגבוהות, החתונה הזו תשכך מזמן, ויום אחד הם ינערו את האי שקט. הוא לא היה נאיבי. אבל כעת, לפחות, היה קשר דם בין המשפחות – ובמיוחד כשייוולד ילד, מזה לא יוכלו להתעלם בקלות. עם הילד הזה ישגשג, ויום אחד אפילו מלך, ילד הנולד משני צדי הטבעת, אז אולי, יום אחד, הטבעת כולה תהיה מאוחדת, האדמות הגבוהות לא יהיו יותר הגבול של קישור, והארץ תוכל לשגשג תחת שליט אחד. זה היה חלומו. לא בשביל עצמו, אלא בשביל צאצאיו. אחרי הכול, הטבעת הייתה חייבת להישאר חזקה, חייבת להישאר מאוחדת על מנת להגן על הקניון, להילחם בהמונים מהעולם מעבר. כל עוד שני הבתים נשארו מפולגים, הם היוו חזית מוחלשת לשאר העולם.

"הרמת כוס," צעק מקגיל, ונעמד.

השולחן התחיל להשתתק, בעוד שמאות גברים קמו גם הם, מריצים את גביעיהם.

"לחתונתה של הצאצא הבכורה שלי! לייחוד המקגילים עם המקקלאודים! לשלום ברחבי הטבעת!"

"שמעו שמעו!" הגיע המקלה של צעקות. כולם שתו והחדר התמלא רעשים של צחוק וחגיגה בבת אחת.

מקגיל התרווח וסרק את החדר, מחפש אחר ילדיו האחרים. שם, כמובן, היה גודפרי, שותה משתי ידיו, בחורה על כל כתף, מוקף על ידי חבריו הנוכלים. זה היה כנראה המאורע המלכותי היחיד שנוכח בו מרצונו. היה פה את גארט, יושב קרוב מדי למאהבו, פירט, הלוחש לו באוזנו; מקגיל יכל לראות מעיניו המתרוצצות, החסרות מנוחה, שהוא זמם משהו. המחשבה על כך גרמה לבטנו להתהפך, והוא הסיט את מבטו. שם, בצידו הרחוק של החדר, היה בנו הצעיר ביותר, ריס, חוגג בשולחן של נושאי הכלים עם הילד החדש, טור. טור כבר הרגיש כבן עבורו, והוא היה שמח לראות את הצעיר ביותר שלו נהיה חבר שלו במהרה.

הוא סרק את פניהם עבור בתו הצעירה יותר, גוונדולין, ולבסוף מצא אותה יושבת בצד, מוקפת בשפחותיה, מצחקקת. הוא עקב אחר מבטה, ושם לב שצפתה בטור. הוא בחן אותה זמן רב, והבין שהיא הייתה הלומה. הוא לא ציפה לזה ולא היה בטוח מה לעשות עם זה. הוא חש כאן צרות. במיוחד מצד אשתו.

"כל הדברים אינם מה שהם נראים," הגיע הקול.

מקגיל פנה לראות את ארגון יושב לצדו, צופה בשני הבתים סועדים יחד.

"מה התרשמותך מכל זה?" שאל מקגיל. "האם יהיה שלום בממלכות?"

"שלום לעולם אינו סטטי," אמר ארגון. "הוא גאות ושפל כמו הגלים. מה שאתה רואה לפניך הוא לביד של שלום. אתה רואה את הצד האחד של פניו. אתה מנסה לאלץ שלום על יריבות עתיקה. אבל עברו מאות שנים של שפיכת דמים. הנשמות קוראות לנקמה. ואת זה אי אפשר לפייס בחתונה יחידה."

"מה אתה אומר?" שאל מקגיל, לוגם עוד לגימה מיינו, מרגיש מתוח, כפי שלעתים קרובות היה בסביבת ארגון.

ארגון הסתובב ובהה בו עם עוצמה כה חזקה שהיא יכניסה בהלה ללבו של מקגיל.

"הולכת להיות מלחמה. המקקלאודים יתקפו. הכן את עצמך. כל אורחי הבית שאתה רואה מולך בקרוב יעשו כמיטב יכולתם כדי להרוג את משפחתך."

מקגיל לגם.

"האם עשיתי החלטה לא נכונה בכך שנשאתי אותה להם?"

ארגון היה דומם לזמן מה, עד שלבסוף אמר: "לאו דווקא."

ארגון הסיט את מבטו, ומקגיל ראה שהוא סיים עם הנושא. היו לו מיליון שאלות שרצה לשאול, אבל ידע שמכשפו לא יענה עליהם לפני שיהיה מוכן. לכן, במקום זה, הוא צפה בעיניו של ארגון ועקב אחרי מבטו אל גוונדולין, ואז אל טור.

"אתה רואה אותם ביחד?" שאל מקגיל, לפתע סקרן לדעת.

"יתכן," ענה ארגון. "יש עדיין הרבה מאוד שצריך להחלת."

"אתה מדבר בחידות."

ארגון משך בכתפיו והביא הצידה, ומקגיל הביו שלא יצליח להוציא ממנו יותר מזה.

"ראית מה קרה היום במגרש?" דרבן מקגיל. "עם הילד?"

"אני ראיתי את זה לפני שזה קרה," השיה ארגון.

"ומה אתה חושב על זה? מה מקור כוחו של הילד? האם הוא כמוך?"

ארגון פנה והסתכל בעיניו של מקגיל, שוב עם העוצמה שכמעט גרמה לו להסיט את מבטו.

"הוא הרבה יותר חזק ממני."

מקגיל הביט בחזרה, מזועזע. הוא מעולם לא שמע את ארגון מדבר כך.

"יותר חזק? ממל? איך זה אפשרי? אתה מכשף המלך- אין אף אחד חזק יותר ממך בכל הארץ."

ארגון משך בכתפיו.

"כוח אינו מגיע רק בצורה אחת," אמר הוא. "לילד יש כוחות מעבר למה שאתה יכול לדמיין. כוחות מעבר למה שהוא יודע. אין לו מושג מי הוא. או מהיכן מגיע."

ארגון פנה והביט על מקגיל.

"אבל אתה יודע," הוסיף הוא.

מקגיל הביט חזרה, תוהה.

"אני יודע?" שאל מקגיל. "תגיד לי. אני חייב לדעת."

ארגון ניער את ראשו.

"סרוק את רגשותיך. הן אמיתיות."

"מה יצא ממנו?" שאל מקגיל.

"הוא יהיה מנהיג גדול. ולוחם דגול. הוא ימלוך ממלכות מכול זכותו שלו. ממלכות הרבה יותר גדולות משלך. והוא יהיה מלך הרבה יותר דגול ממך. זוהי גורלו."

לרגע קצר, מקגיל בער מקנאה. הוא הסתובב ובחן את הילד, הצוחק מבלי להזיק עם ריס, בשולחן נושאי הכלים, הפשוט עם, הזר החלש, הצעיר שבחברה. הוא לא דמיין את זה אפשרי. מביט עליו עכשיו, הוא נראה בקושי זכאי להצטרף ללגיון. הוא תהה לשנייה אם ארגון טעה.

אבל ארגון מעולם לא טעה ומעולם לא עשה הכרזות בלי סיבה.

"למה אתה אומר לי את זה?" שאל מרגיל.

ארגון הסתובב ובהה בו.

"כיוון שזהו זמנך לפעול. הילד צריך אימונים. הוא צריך לקבל את המיטב מהכול. זוהי אחריותך."

"שלי? ומה עם אביו?"

"מה איתו?" שאל ארגון.

פרק אחד עשרה

טור קילף את עיניו פתוחות, מבולבל, תוהה איפה היה. הוא שכב על הרצפה על ערמה של קש, פניו מפונים הצידה, ידיו משתלשלות מעל ראשו. הוא הרים את פניו, מנגב את הריר מפיו, ומיד הרגיש עקיצה של כאב בראשו, מאחורי עיניו. היה זה כאב הראש הנוראי ביותר שחווה בחייו. הוא נזכר בלילה שלפני, בחגיגת המלך, בשתייה, בטעימתו הראשונה של אייל. החדר הסתובב. גרונו היה יבש, ובאותו הרגע הוא נשבה שלא ישתה שוב לעולם.

טור הביט מסביב, מנסה לאסוף את כל דבריו צריפים החלולים. בכל מקום היו גופות, שוכבות על ערמות של קש, החדר מלא בנחירות; הוא הסתובב לצד השני וראה את ריס, כמה צעדים ממנו, מעולף גם כן. זה היה אז שהבין: הוא היה בצריפים. בצריפים של הלגיון. מסביבו בכל מקום בנים בני גילו, בסביבות חמישים מהם.

טור זכר במעורפל את ריס מראה לו את הדרך, בשעות המאוחרות של הבוקר, ואיך שהתרסק על ההערמה של קש. אור השמש המוקדמת נשפך פנימה דרך החלון הפתוח, ובקרוב טור הבין כי היה בינתיים היחידי שהתעורר. הוא הביט למטה וראה שישן בבגדיו, הושיט יד למעלה והעבירה דרך שיערו השמנוני. הוא היה נותן הכל עבור הזדמנות להתקלח – למרות שלא היה לו מושג איכן לעשות זאת. והוא היה עושה הכל בשביל פינט של מים. בטנו רעם – הוא רצה לאכול גם כן.

היה זה כל כך חדש עבורו. הוא בקושי ידע איכן נמצא, לאן החיים ייקחו אותו אחרי זה, מה היו השגרות של הלגיון. אבל הוא היה שמח. היה זה לילה מסחרר, אחת הלילות של חייו. הוא מצא חבר קרוב בריס, ותפס את גוונדולין מביטה עליו פעם או פעמיים.

לפני שטור הצליח לסיים את המחשבה, נשמעה טריקה פתאומית על דלת העץ של הצריפים, ורגע אחרי זה, הם פרצו אותה פתוח, האור מציף פנימה.

"על הרגליים שכם, נושאי כלים!" הגיע הצעקה.

פנימה צעדו תריסר חברי הכסופים של המלך, שריון השרשרת מקשקש, טורקים על קירות העץ עם מוטות מתכתיים. הרעש היה מחרש, ובכל מקום מסביב לטור, הבנים האחרים זנקו על רגליהם.

הוביל את הקבוצה חייל בעל מראה עז במיוחד אותו זיהה טור מהזירה ביום לפני, גוץ, קיר, עם צלקת לעבר אפו, מי שריס אמר קראו קולק.

נראה כאילו הזעיף פנים ישירות על טור, בעודו מרים את האצבע והצביע עליו.

"אתה שם, ילד!" צעק הוא. "אמרתי על רגליך!"

טור היה מבולבל. הוא כבר עמד על רגליו.

"אבל אני כבר על רגלי, אדוני," השיב טור.

קולק התקרב קדימה וחבט מעבר פניו של טור בגב ידו. טור נעקץ מזה עם זעם, כשכל העיניים היו עליו.

"על תדבר בחזרה לבכיר שלך שוב!" הזכיר לו קולק.

לפני שטור יכל להגיב האיש המשיך הלאה, נודד דרך החדר , מושך בן אחד אחר השני על רגליו, בועט בצלעות של כמה שהיו איטיים מדי לקום.

"אל תדאג," הגיע קול מרגיע.

הוא הסתובב וראה את ריס עומד לידו.

"זה לא היה אישי כלפיך. זו פשוט הדרך שלהם. הדרך לשבור אותנו."

"אבל הם לא עשו זאת לך," אמר טור.

"ברור שלא, הם לא יגעו בי, בגלל אבי. אבל הם לא בדיוק יהיו מנומסים גם כן. הם רוצים להכניס אותנו לכושר, זה הכל. הם חושבים שזה יחשל אותנו. על קח את זה קשה מדי."

הבנים צעדו כולם מתוך הצריפים וטור וריס נפלו בחלקתם. כשדרכו החוצה, השמש הבהירה הכתה בטור והוא מצמץ והרים את ידיו. לפתע, גבר עליו גל של בחילה, והוא הסתובב, התקפל, והקיא.

הוא שמה את צחקוקי הבנים מסביבו. שומר אחד דחף אותו, וטור מעד קדימה, חזרה לתוך שורה עם האחרים, מנגב את הפה שלו. טור מעולם להרגיש גרוע יותר.

ריס, שהיה לידו, חייך.

"לילה קשה, הא?" שאל הוא את טור, מגחך רחב, נותן לו מרפק בצלעות. "אמרתי לך להפסיק אחרי הגביע השני."

טור הרגיש בוחל כשהאור חדר את עיניו; השמש מעולם לא הרגישה חזקה כמו היום. היה זהו כבר יום חם, והוא יכל להרגיש טיפות של זיעה מתאספות מתחת לשריון העור שלו.

טור ניסה להיזכר בהזהרתו של ריס בלילה שלפני – אבל האמת הייתה שלא הצליח.

"איני זוכר הצעה כזו," השיב טור.

ריס גיחך רחב. "בדיוק." זה משום שלא הקשבת." גיחך ריס. "והניסיונות האלו עם בשר חזירים בידיים לדבר לאחותי,"הוסיף הוא. "זה היה עלוב לגמרי. לא נראה לי שאי פעם בחיי ראיתי בן מפוחד מבת."

טור הסמיק כשניסה להיזכר. אבל לא הצליח. הכל היה מעורפל בזיכרונו.

"לא התכוונתי להעליב אותך," אמר טור. "עם אחותך."

"אתה לא מסוגל להעליב אותי. אם היא תבחר בך, אני אהיה רק נפעם."

השניים צעדו מהר יותר, כשהקבוצה פנתה במעלי ההר. נראה כאילו שהשמש מתחזקת עם כל צעד.

"אבל אני חייב להזהיר אותך; כל יד בממלכה רודף בעקבותיה. הסיכויים שתבחר בך... ובכן, בו רק נגיד שהם מרוחקים."

בעוד שצעדו מהר יותר דרך הגבעות הירוקות המתגלגלות של חצר המלך, טור הרגיש רוגע. הוא הרגיש מקובל על ידי ריס. היה זה מדהים, אבל הרגיש שריס היה לו אח יותר, מאשר שאר האחים היו לו אי פעם. בזמן שצעדו, הבחין טור בשלושת אחיו האמיתיים צועדים לא רחוק ממנו. אחד מהם פנה והזעיף מבט עליו בחזרה, ואז דחף את אחיו האחרים, אשר הביטו בחזרה בגיחוך לעגני. הם הנהנו בראשיהם והסתובבו חזרה. לא הייתה להם אפילו מילה טובה אחת עבור טור. אבל הוא בקושי ציפה למשהו אחר.

"כנסו לשורה, לגיון! עכשיו!"

טור הביט למעלה וראה מספר כסופים נוספים מתארגנים סביבם, דוחפים חמישים מהם לתוך שורה צפופה, שורה כפולה. איש אחד בא מאחור והכה את בילד שלפני טור עם מוט במבוק ארוך, סודק אותו חזק על גבו; הילד צעק, ונצמד צפוף יותר לשורה. בקרוב היו הם כולם בשתי שורות מסודרות, צועדים בהתמדה דרך אדמות המלך.

"כשאתם צועדים לתוך קרב, אתם צועדים כאחד!" צעק קולק, מתהלך לכאן ולכאן מצדדים. "זוהי לא החצר האחורית של אמכם. אתם צועדים למלחמה!"

טור צעד וצעד לצדו של ריס, מזיעה בשמש, תוהה לאן הובילו אותם. בטנו התהפך עדיין מהאייל, והוא תהה מתי הוא יקבל ארוחת בוקר,

מתי יקבל משהו לשתות. בפעם נוספת, הוא קלל את עצמו על ששתה בלילה לפני.

כשעלו וירדן במעלה הגבעות, דרך שער אבן קמור, הם הגיעו לבסוף לדשות שמסביב. הם עברו דרך שער אבן קמור נוסף ונכנסו לסוג של קולוסאום. אדמות האימונים של הלגיון.

לפניהם כל מיני סוגים של מטרות לזריקת חניתות, ירית חצים והשלכת אבנים, כמו גם, ערימות של קש לחתוך בחרבות. לבו של טור הזדרז ממראה של כל זה. הוא רצה להיכנס לשם, להשתמש בנשקים, להתאמן.

אבל כשעשה טור את דרכו לכיוון הזירה, לפתע דחפו לו מרפק בין הצלעות מאחור, וקבוצה קטנה של שישה בנים, רובם צעירים יותר, כמו טור, קובצו מהשורה המרכזית. הוא מצא את עצמו נפרד מריס, הולך לקצה השני של השדה.

"נראה לך, שאתה הולך להתאמן?" שאל קולק בלעג, כשפנו הרחק מהאחרים, הרחק מהמטרות. "אלה הם הסוסים עבורך היום."

טור הביט למעלה וראה להן הם הלכו: בצד הרחוק של השדה, מספר סוסים היו מקפצים בחוסר מעש. קלוק השפיל את מבטו עליו עם חיוך מרושע.

"בעוד שהאחרים משליכים חניתות ומנופפים את חרבותיהם, היום אתה הולך לטפל בסוסים ולנקות את צואתם. כולנו חייבים להתחיל איפשהו. ברוך הבא ללגיון."

לבו של טור צנח. לא היה זה כיצד דמיין לעצמו שהיום יתנהל היום.

"אתה חושב שאתה מיוחד, ילד?" שאל קלוק, מתהלך לצדו, מתקרב אל פניו.טור הרגיש שהוא ניסה לשבור אותו. "זה שהמלך ובנו החלו לחבב אותך, מזיז לי את התחת. אתה תחת הפיקוד שלי עכשיו. הבנת אותי?"

טור בלע. הוא נכנס לאימון ארוך וקשה.

מה שעוד יותר גרוע, ברגע שקולק נסחף משם כדי לענות מישהו אחר, הילד שלפני טור, נמוך קומה וגוץ עם אף שטוח, הסתובב ולעג לו.

"אתה לא שייך כאן," אמר הוא. "אתה רימית את דרכך לכאן. לא בחרו בך. אתה לא אחד מאיתנו. לא באמת. אף אחד מאיתנו לא חובב אותך."

הילד שלידו הסתובב גם כן ונזף בטור.

"אנחנו נעשה הכל שביכולתנו כדי לוודא שאתה נכשל ונופל מכאן," אמר הוא. "להיכנס קל, לא כמו להישאר בפנים."

טור רתע משנאתם. הוא לא יכל להאמין שכבר היו לו אויבים, ולא הבין מה עשה כדי לרכוש אותם. כל מה שרצה הוא להצטרף ללגיון.

"למה שלא תתעסקו בעניינים שלכם," הגיע הקול.

טור הביט למעלה וראה ילד ג'ינג'י גבוה, רזה, עם נמשים לעבר פניו ועיניים ירוקות קטנות, המגן עליו. "שניכם תקועים כאן גורפים בדיוק כמו כולנו," הוסיף הוא. "אתם לא משהו מיוחד גם כן. לכו תציקו למישהו אחר."

"תתעסק אתה בעיניים שלך, משרת," אחד הבנים ירה בחזרה, "או שטפל גם בך."

"לכו על זה," התיז הג'ינג'י.

"אתם תדברו כשאומר לכם," צעק קלוק על אחד הבנים, חובט בו חזק מתחת לראשו. שני הבנים מלפנים לטור, לשמחתו, הסתובבו חזרה."

טור בקושי ידע מה לומר; הוא הסתדר בשורה מאחורי הג'ינג'י, אסיר לו תודה.

"תודה לך," אמר טור.

הג'ינג'י הסתובב וחייך אליו.

"השם הוא אוקונור. הייתי לוחץ איתך ידיים, אבל הם יחבטו בי אם אעשה זאת. אז קח את זה כלחיצת יד בלתי נראית.

הוא חייך רחב יותר, וטור מיד חיבב אותו.

"על תשים לב עליהם," הוסיף הוא. "הם פשוט מפוחדים. כמו כולנו. אף אחד מאיתנו לא ידע בדיוק למה נכנס."

בקרוב קבוצתם הגיע אל הקצה של השדה, וטור ספר שישה סוסים מקפצים בסביבה.

"החזיקו במושכות שלהם!" ציווה קולק. "החזיקו אותם יציב, ותוליכו אותם מסביב לזירה עד שיישברו. עשו זאת עכשיו!"

טור צעד קדימה לקחת את המושכות של אחד הסוסים, וכשעשה זאת, הסוס צעד לאחור וקפץ, כמאט בועת בו. טור נבהל, מעד לאחור, ושאר הקבוצה צחקו עליו. קולק חבט בו חזק באחורית ראשו, והוא היה מוכן להסתובב ולהכות בו בחזרה.

"כעת אתה חבר בלגיון. אתה מעולם לא נסוג. מאף אחד. לא אדם, ולא חיה. עכשיו אחזק במושכות הללו!"

טור חיזק את עצמו, צעד קדימה, ותפס במושכות של הסוס המקפץ. הוא הצליח להחזיק בהן זמן מה בעוד שהסוס טלטל ומשך, והחל להוליך אותו סביב שדה העפר הרחב, נכנס לשורה עם האחרים. הסוס שלו מושך בו, מתנגד, אבל טור משך בחזרה לא מוותר כל כך בקלות.

"זה משתפר, כך שמעתי."

טור הסתובב לראות את אוקונור הולך לידו, מחייך. "הם רוצים לשבור אותנו, אתה יודע?"

לפתע, סוסו של טור נעצר. לא משנה כמה משך במושכות, הוא לא זז. ואז טור הריח משהו נוראי; מסוסו יצא יותר צואה מאשר אפר היה לתאר אפשרי. נראה כאילו לא היה לו.

טור הרגיש את חפירה קטן מוכנס לתוך כף ידו, והסתכל לראות את קולק לידו, צוחק למטה.

"נקה את זה!" התיז הוא.

פרק שתים עשרה

גארט עמד ברחבת שוק עמוסה באנשים העסוקים עם מקח וממכר, מסר, וניסיונות לעלות אחד על השני. גארט עמד מול דוכן פינתי, מעמיד פנים שעניינו אותו הפירות של המוכר, עם ראשו למטה.

במרחק כמה צעדים עמד פירט, בסופה של סמטה מוחשכת, עושה את מה שבאו לפה לעשות.

גארט עמד במרחק האזנה לשיחה, עם הגב אליה, כדי שלא יראו אותו. פירט סיפר לו על בן אדם, סוחר חרב, שימכור לו בקבוקון של רעל. גארט רצה משהו חזק, משהו שבטוח יעשה את העבודה. אסור היה לקחת סיכונים. אחרי הכול, חייו שלו היו על הקו.

היה זה דבר שאי אפשר היה פשוט לבקש מרוקח מקומי. הוא שלח את פירט למשימה, אשר חזר אליו רחקי שבחן את השוק השחור. אחרי הוראות דרך רבות, פירט הוביל אותם אל לאיש מרושל זה, איתו הוא דיבר כעת בגניבה בסופה של הסמטה. גארט התעקש לבוא איתו לקראת ההעסקה הסופית, כדי לוודא שהכול ילך חלק, כדי לוודה שלא רימו אותו ונתנו שיקוי מזויף. בנוסף, הוא עדיין לא היה בטוח לחלוטין בכשירותו של פירט. בעניינים מסוימים, הוא פשוט חייב היה לטפל בעצמו.

הם חיכו לאדם הזה חצי שעה, גארט מתחיל להיות נדחף בתוך השוק העסוק, מתפלל שלא יזהו אותו. אפילו אם היו מזהים, חשב הוא לעצמו, כל עוד הוא שמר על גבו מכוון אל הסמטה, אם מישהו היה לדעת שהיה שם, הוא יכל פשוט להתרחק, ואף אחד לא היה עושה את הקישור.

"איפה הבקבוקון?" פירט היה רק כמה צעדים ממנו, שאל הטיפש.

גארט הסתובב רק טיפה, נזהר שפניו לשמור את פניו מוסתרים, והציץ מפינת גלימתו. עומד מול פירט היה איש בעל חזות רשעית, רשלני, רזה מדי, עם לחיים שקועות ועיניים שחורות ענקיות. הוא דמה במראהו לעכברוש. הוא הביט למטה על פירט, לא ממצמץ.

"איפה הכסף?" הגיב הוא.

גארט קיווה שפירט יטפל בזה כראוי; בדרך כלל הוא הצליח לפשל בצורה כלשהי.

"אביא לך את הכסף כשתביא לי את הבקבוקון." פירט עמד על שלו.

טוב, חשב גארט, מורשם.

התחולל רגע של דממה צפופה, ואז:

"תביא לי חצי מהכסף עכשיו, ואגיד לך איכן הבקבוקון."

"איכן היא?" הדהד פירט, קולו עולה בהפתעה. "אמרת שאוכל לקבל אותה."

"אמרתי שתקבל אותה, כן. לא אמרתי שאביא אותה. האם אתה חושב שאני טיפש? יש מרגלים בכל מקום. אני לא יודע מה הכוונות שלך – אבל אני משאר שזה לא טריוויאלי. אחרי הכול, למה אז לקנות בקבוקון של רעל?"

פירט פסק,וגארט הבין שתפסו אותו לא מוכן.

לבסוף, שמה גארט צליל מובהק של מטבעות מצלצלות, הציץ לעבר וראה את זהב המלכותי נשפך מנרתיקו של פירט לתוך ידו של האיש.

גארט חיכה, שניות נמשכות לנצח, יותר ויותר מודאג שעלו עליהם.

"תלך לבלאקווד," השיב האיש לבסוף. "במייל השלישי שלך, תפנה לדרך המובילה למעלה במעלה הגבע. בראש הגבע, תפנה שוב, הפעם שמאלה. תעבור ביער האפל ביותר שראית אי פעם, ואז תגיע אל קירחת יער קטנה. הבית של המכשפה. היא תמתין לך – יחד עם הבקבוקון שאתה חפץ."

גארט הציץ מגלימתו, וראה את פלינט מתכוון לעזוב. כשעשה זאת, האיש הושיט את ידו ופתאום תפס אותו חזק בחולצתו.

"הכסף," האיש נהם. "זה לא מספיק."

גארט יכל לראות את הפחד התפזר על פניו של פירט, והצטער על כך ששלח אותו למשימה הזו. הטיפוס המרושל הזה בטח זיהה את פחדו – וכעת ניצל זאת. פירט פשוט לא היה מתאים לסוג הזה של עניינים.

"אבל נתתי לך בדיוק כמה שביקשת," מחא פירט, קולו עולה גבוה מדי. הוא נשמע נשי. וזה כנראה עידד את האיש.

האיש גיחך בחזרה, מרושע.

"אבל עכשיו אני מבקש יותר."

עיניו שח פירט נפתחו רחב מפחד, וחוסר ודאות. אז, לפתע, פירט הסתובב והביט עליו ישירות.

גארט הסתובב, מקווה שלא היה זה מאוחר מדי, מקווה שלא זיהו אותו. איך יכל פירט להיות טיפש כל כך? הוא התפלל שלא הסגיר אותו.

לבו של גארט הלם בעודו מחכה. הוא מישש את הפירות עם אצבעותיו בחרדה, מעמיד פנים שמעוניין. מאחוריו צררה דממה אינסופית, בעוד שגארט דמיין לעצמו את כל הדברים האפשריים שיכלו להתפקשש.

בבקשה, שלא יבוא הנא, התפלל גארט לעצמו. בבקשה. אעשה כל דבר. אנטוש את המזימה.

הוא הרגיש כף יד גסה מכה אותו על הגב. הוא הסתובב והסתכל.

עיניו השחורות, הגדולות והחסרות נשמה של הטיפש הביטו עליו.

"לא אמרת לי שיש לך שותף," נהם האיש. "או שאתה מרגל?"

האיש הושיט את ידו לפני שגארט הספיק להגיב, ומשך את ברדסו למטה. הוא קיבל סקירה טוב של פניו של גארט, ועיניו נפתחו רחב מההלם.

"הנסיך המלכותי," מעד האיש. "מה אתה עושה כאן?"

שנייה מאוחר יותר, עיניו שח האיש הצטמצמו בהוקרה, והוא ענה לעצמו, עם חיוך קטן, מסופק, החודר דרך כל עלילת המזימה במידי. היה הוא הרבה יותר חכם ממה שגארט קיווה.

"אני רואה," אמר הריש. "הבקבוקון הזה – הוא בישבילךף לא כך? אתה מתכוון להרעיל מישהו, נכון? אבל את מי? כן, זו השאלה..."

פניו של גארט הבעירו בחרדה. האיש הזה – הוא היה פיקח מדי. היה מאוחר מדי. כל עולמו התפרק סביבו. פירט הרס את הכל. אם האיש הזה יסגיר אותו, הוא ידון למוות.

"אביך, אולי?" שאל האיש, עיניו נוצצות בהבנה. "כן, זו בטח התוכנית, נכון? דלגו עליך. אבא שלך. אתה מתכוון להרוג את האבא שלך."

היה לגארט מספיק. ללא הסס, הוא צעד קדימה, הוציא פגיון קטן מתוך גלימת, והחדיר ותו לתוך חזהו של האיש. האיש התנשף."

גארט לא רצה שאף אחד מעוברי דרך יהיה עד לזה, לכן, תפס את האיש בטוניקה שלו ומשך אותו קרוב, קרוב עוד יותר, עד שפניהם כמעט נגעו, עד שיכל להרגיש את נשימתו הרכובה. את ידו החושפיה, הוא הושיט וחסם את פיו של איש לפני שיצליח לצעוק. גארט הרגיש את דמו החם של האיש מטפטף על כף ידו, דולף דרך אצבעותיו.

פירט הגיע אליו מצדו והוציא זעקה מזועזעת.

גארט החזיק את האיש כך במשך שישים שניות טובות, עד שלבסוף, הרגיש שהוא שפל בידיו. הוא הרגיש שהאיש מתמוטט, רפוי, ערימה על האדמה.

גארט הסתובב לכל כיוון, תוהה אם מישהו ראה אותו; למרה המזל, אף ראש בחצר השור העמוסה הזאת לא הסתובב לתוך הסמטה המוחשכת הזו. הוא הוריד את גלימתו וזרק אותה מעל הערמה המחוסרת חיים.

"אני כל כך מצטער, כל כך, כל כך מצטער," המשיך לחזור על עצמו פירט, כמו ילדה קטנה, בוכה היסטרית ורועד בעודו מתקרב אל גארט. "אתה בסדר? אתה בסדר?"

גארט הושיט את כף ידו והכה אותו עם צדה האחורי.

"סגור את הפה שלך והסתלק מכאן," לחש הוא.

פירט הסתובב ומיהר משם.

גארט התכונן לעזוב, אבל אז עצר והסתובב חזרה. היה לו עוד דבר אחד לעזות: הוא הושיט את ידו למטה,הרים את שק המטבעות מידו של המת, ודחס אותו חזרה בתוך חגורתו.

האיש לא יצטרך אותן יותר.