הרפתקת הגיבורים

פרק עשרים

טור יצא עם ריס מהשער הקמור של חצר המלך לתוך הכביש הכפרי אשר הוביל אל הצריפים. השומרים עמדו בדום עבורם כשעברו ליד וטור הרגיש תחושת שייכות חזקה, כאילו לא היה כזה זר. הוא נזכר ברק כמה ימים לפניכן, כששומר רדף אותו מכאן. עד כמה הכול השתנה, וכל כך מהר.

טור שמע חריקה והביט למעלה לראות, גבוה מעל ראשו, אסטופלס מקיפה סיבובים, מביטה למטה. היא צנחה, וטור, מתרגש, הושיט את זרועו, עדיין לובש את כפפת השריון. אבל היא עלתה שוב למעלה ועפה הרחק, גבוה יותר ויותר, אבל אף פעם לא מחוץ לשדה הראיה. טור תהה. היא הייתה יצור מסתורי, והוא הרגיש קשר חזק אליה, אשר היה קשה להסביר.

טור וריס המשיכו בדממה, שומרים על צעדים מהירים אל הצריפים. טור ידע שאחיו יחכו לו ותהה איזה סוג של קבלת פנים יקבל. האם תהיה קנא, צרות עין? האם יהיו זועמים על כך שקיבל את כל תשומת הלב הזאת? האם יעשו ממנו צחוק על כך שסחבו אותו חזרה מהקניון? או שלסוף סוף יקבלו אותו?

טור קיווה לאחרון. הוא היה עייף מלהתמודד עם שאר הלגיון ורק רצה, יותר מהכול, להשתייך. להיות מקובל כאחד מהם.

הצריפים נכנסו לשדה הראיה ומוחו של טור התחיל להיות שקוע במחשבות על נושא אחר.

גוונדולין.

טור לא ידע עד כמה יכול היה לדבר על זה עם ריס, בהתחשב בעובדה שהיא הייתה אחותו. אבל הוא לא יכל להוציא אותה מראשו. הוא לא יכל להפסיק לחשוב על המפגש עם המלכותי המאיים ההוא, אלטון, ותהה כמה ממה שהוא אמר היה אמיתי. חלק ממנו פחד לדון על זה עם ריס, לא רצה להסתכן להרגיז אותו בדרך כלשהי ולאבד את חברו החדש תמורת אחותו. אבל חלק אחר שלו היה חייב לדעת מה הוא חשב.

"מי זה אלטון?" שאל טור לבסוף, מהוסס.

"אלטון?" השיב ריס. "למה אתה שואל עליו?"

טור משך בכתפיו, לא בטוח כמה להגיד.

למזלו, ריס המשיך.

"הוא טיפה מאיים, פחות מלכותי. בן דוד שלישי למלך. למה? הוא היה בעקבותך או משהו?" ריס צמצם את עיניו. "גוון? זהו זה? הייתי צריך להזהיר אותך."

טור הסתובב והביט בריס, להוט לשמוע יותר.

"למה אתה מתכוון?"

"הוא בור. הוא רודף אחר אחותי מאז שלמד ללכת. הוא בטוח ששניהם יהיו נשואים. נראה שאמא שלי גם חושבת כך."

"והם יתחתנו?" שאל טור, מופתע מהדחיפות שבקולו.

ריס הסתכל עליו וחייך.

"אלוהים אדירים, התאהבת בה, נכון?" גיחך הוא. "זה היה מהר."

טור האדים, מקווה שזה לא היה כל כך בולט לעין.

"יתחתנו או לא, יהיה תלוי ברגשותיה של אחותי כלפיו," אמר ריס לבסוף. "אלא אם כן יאלצו אותה להתחתן. אבל אני בספק שאבי יעשה זאת."

"ואיך היא מרגישה כלפיו?" לחץ טור, מפחד שנהיה חטטן מדי, אבל חייב לדעת.

ריס משך בכתפיו. "תצטרך לשאול אותה, אני מניח. אני אף פעם לא מדב איתה על זה."

"אבל האם אביך יאלץ אותה לתוך חתונה?" לחץ טור. "האם באמת מסוגל לעשות דבר כזה?"

"אבי יכול לעשות כל דבר שירצה. אבל זה בינו לבין גוון."

ריס פנה והביט על טור.

"למה כל השאלות האלו? על מה דיברתם?"

טור הסמיק, לא בטוח מה להגיד.

"שום דבר." אמר הוא לבסוף.

"שום דבר!" צחק ריס. "נשמע לי כמו הרבה משום דבר!"

ריס צחק חזק יותר, וטור נהיה נבוך, תוהה אם הוא רק דמיין שגוון חבבה אותו. ריס נשען אליו ושם יד איתנה על כתפו.

"תקשיב, ידיד יקר," אמר ריס, "הדבר היחיד שאתה יכול לדגת בוודאות, הוא שגוון יודעת מה היא רוצה. והיא משיגה את מה שהיא רוצה. כך זה היה תמיד. היא חזקת אופי כמו אבי. אף אחד לא יכול לאלץ אותה לעשות שום דבר – או לחבב אף אחד – שהיא לא רוצה. אז אל תדאג. אם היא תבחר בך, תאמין לי, היא תיידע אותך. בסדר?"

טור הנהן בראשו, מרגיש טוב יותר, כרגיל, אחרי שדיבר עם ריס.

הוא הביט למעלה וראה שער ענקי אל צריפי הלגיון לפניו. הוא היה מופתע לראות כמה מבנים אחרים עומדים בשער, כאילו חיכו להם, ואפילו יותר מופתע לראות אותם מגחכים, ואז מריעים במבט אליו. הם מהרו קדימה, תפסו את טור בכתפיו, עטפו את ידיהם סביבו, ומשכו אותו פנימה. טור היה המום כשנסחף פנימה בחיבוק של רצון טוב מאחרים.

"ספר לנו על הקניון. איך זה בצד השני?" שאל אחד.

"איך נראה היצור? זה שהרגת?" שאל אחר.

"אני לא הרגתי אותו," מחא טור. "ארק עשה זאת."

"שמעתי שהצלת את חייב של אלדן," אחד אמר.

"שמעתי שתקפת את היצור חזיתית. בלי שום נשק אמיתי."

"אתה אחד מאיתנו עכשיו!" צעק אחד, והילדים האחרים עודדו, כאילו היה אחיהם האבוד מזמן.

טור בקושי הצליח להאמין לזה. ככל ששמע יותר את מילותיהם, כך הבין יותר ויותר שאולי היה עניין בדבריהם. אולי הוא היה אמיץ אחרי הכול. הוא מעולם לא באמת חשב על זה. בפעם הראשונה בחייו, הוא התחיל להרגיש טוב לגבי עצמו. יותר מכל כיוון שעכשיו, סוף סוף, הוא הרגיש שהיה שייך עם הבנים. הוא הרגיש מתיחות משתחררת מכתפיו.

טור הובל לתוך זירת האימונים המרכזית, ולפניו עמדו עשרות חברי הלגיון נוספים, יחד עם עשרות של כסופים. גם הם השמיעו קריאת עידוד כשראו אותו. כולם התקדמו וטפחו אותו על גבו.

קולק צעד קדימה, והאחרים השתתקו. טור התכונן, משום שלקולק מעולם לא היה דבר עבורו מלבד זלזול. אבל כעת, להפתעתו של טור, הוא הביט עליו למטה עם הבעת פנים מסוג אחר. בעוד שעדיין לא יכל לגרום לעצמו לחייך בדיוק, הוא גם לא זעף. וטור מוכן היה להישבע שזיהה משהו כמו הערצה בעיניו.

קולק לקח צעד קדימה, הרים סיכה קטנה של בז שחור, והצמיד אותה על חזהו של טור.

סיכת הלגיון. טור התקבל. סוף סוף, הוא היה אחד מהם.

"טורגרין ממחוז הדרומי של הממלכה המערבית," אמר קולק בכובד ראש. "אנו מברכים אותך אל הלגיון."

הבנים הוציאו צעקה, ואז כולם דהרו, עוטפים את ידיהם סביב טור ומנדנדים אותו לכאן ולכאן.

טור לא הצליח אפילו לקלוט את כל המתרחש. הוא ניסה שלא לעשות זאת. הוא רק רצה ליהנות מהרגע. עכשיו, סוף סוף, היה מקום שאליו היה שייך.

קולק הסתובב ופנה לבנים האחרים.

"בסדר, בנים, תרגיעו את עצמכם," פקד הוא. "היום הוא יום מיוחד. אין יותר קלשונים וצחצוח וצואת סוסים עבורכם. עכשיו זה הזמן באמת להתאמן. זהו יום הנשקים."

הבנית החזירו צעקה נלהבת, ועקבו אחר קולק כשהוא דהר מעבר לשדה האימונים לכיוון בניין מעגלי ענקי מאורן, עם דלתות ארד נוצצות. טור הלך עם הקבוצה בעודם מתקרבים, רשרוש נרגש באוויר. ריס היה לצידו, ואוקונור הגיע והצטרף אליהם.

"לא חשבתי שאראה אותך בחיים יותר," אמר אוקונור, מחייך וטופח על כתפו עם ידו. "בפעם הבאה, תן לי להתעורר קודם, בסדר?"

טור חייך בחזרה.

"מה זה הבניין הזה?" שאל טור את ריס, כשהתקרבו קרוב יותר. לכל עבר הדלת היו מסמרי ברזל עצומים, למקום הייתה הופעה רבת משמעות.

"בית הנשקים," ענה ריס. "זה המקום שבו מאחסנים את כל הנשק שלנו. כל כמה זמן הם מרשים לנו להציץ, אפילו להתאמן עם חלק מהם. תלוי איזה שיעור הם רוצים להקנות."

בטנו של טור התכווץ כשהבחין באלדן מתקרב אליו. טור התכונן, מצפה לאיום – אבל הפעם, להפתעתו של טור, על פניו של אלדן הייתה הבעה של הוקרה.

"אני חייב להודות לך," אמר הוא, מביט למטה, נענה. "על שהצלת את חיי."

טור היה מבולבל; הוא מעולם לא ציפה לזה ממנו.

"טעיתי לגביך," הוסיף אלדן. "חברים?" שאל הוא.

הוא הושיט את ידו.

טור, בהיותו לא אחד הנוהג לשמור טינה, הושיט את ידו בשמחה ופגש את ידו.

"חברים," אמר טור.

"אני לא מתייחס למילה הזו בזלזול," אמר אלדן. "אני תמיד אשמור על גבך. ואני בחוב כלפיך."

ועם זה, הוא הסתובב ומיהר חזרה לתוך ההמון.

טור בקושי ידע כיצד לקבל את זה. הוא נדהם עד כמה מהר הדברים השתנו.

"כנראה שהוא לא שרץ גמור," אמר אוקונור. "אולי הוא בסדר אחרי הכול."

הם הגיעו אל בית בנשקים. הדלתות העצומות נפתחו, וטור נכנס ביראה. הוא התקדם באיטיות, הצוואר מתוח, סורק את המקום במעגל רחב, מנסה לקלוט את הכול. היו שם מאות נשקים, נשקים שאפילו לא זיהה, תלויים על הקירות. הבנים האחרים הזדרזו קדימה בחפזון נרגש, רצים אל הנשקים, מרימים אותם, נוגעים בהם, בוחנים אותם. טור עקב אחר דוגמתם, מרגיש כמו ילד בחנות ממתקים.

הוא מיהר אל קרדום גדול, הניף את מוט העץ עם שתי ידיו, והרגיש את משקלו. היה הוא מאסיבי, משומן היטב. הלהב היה שחוק ופצור, וטור תהה אם הוא הרג מישהו בקרב.

הוא התיישב, והרים מחבטה ממוסמרת, כדור משובץ מברזל מחובר למקל קצר על ידי שרשרת ארוכה. לידו, ריס התעסק עם גרזן קרב ואוקונור בחן את משקלו של כידון ארוך, תוקע אותו באוויר לתוך אויב מדומה.

"הקשבה אלי!" צעק קולק, וכולם הסתובבו.

"היום נלמד על הלחימה באויב שלכם ממרחק. מישהו יכול להגיד לי באיזה נשקים נוכל להשתמש? מה יכול להרוג בן אדם ממרחק שלושים צעדים?"

"חץ וקשת," צעק מישהו.

"כן," אמר קולק. "מה עוד?"

"חנית!" צעק מישהו.

"מה עוד?" יש יותר מרק אלו. באו נשמע אותם."

"מקלע," הוסיף טור.

"מה עוד?"

טור סרק את מוחו, אבל נגמרו לו האופציות.

"סכינים נזרקים," צעק ריס.

"מה עוד?"

הבנים האחרים התלבטו. לאף אחד לא נשרו רעיונות.

"ישנם פטישים נזרקים," צעק קולק. "וגרזנים נזרקים. ויש את הקשת המוצלבת. אפר להשליך כידונים. וכך גם חרבות."

קולק התהלך בחדר, צופה בפניהם של הבנים, אשר עמדו שקועים עמוק בתוך הקשבה.

"זה לא הכול. אבן פשוטה מהאדמה יכולה להיות החבר הכי טוב שלכם. ראיתי גבר, גדול כשור, גיבור מלחמה, נהרג במקום מאבן שנזרקה על ידי חייל ערמומי יותר. החיילים לעטים לא מבינים שגם במדי שריון אפשר להשתמש בתור נשק. אפשר להוריד את כפפת השריון ולזרוק אותה בפניו של האויב. זה עלול לעקב אותו, במרחק כמה צעדים. ברגע הזה, אתם יכולים להרוג אותו. המגן שלכם, גם אותו אפשר לזרוק."

קולק התנשם.

"חיוני לזכור את זה כשאתם לומדים להילחם במרחק ביניכם לבין יריבכם. עליכם להרחיב את יכולת הלחימה למרחק ארוך יותר. רוב האנשים נלחמים בתווך שלושה צעדים. לוחם טוב נלחם בתווך של שלושים. מובן?"

"כן, אדוני!" הגיעה מקהלה של צעקות.

"טוב. היום נחדד את יכולת הזריקה שלכם. סרקו את החדר והביאו כל כלי זריקה שתמצאו. כל אחד יתפוס אחד ויצא החוצה תוך שלושים שניות. עכשיו זוזו!"

החדר פרץ לתוך טירוף, וטור רץ אל הקיר, מחפש אחר משהו לתפוס. נתקלו בו ודחפו אותו מכל כיוון אפשרי הבנים המתרגשים, עד שלבסוף הוא ראה את מה שרצה לתפוס. היה זה גרזן זריקה קטן. אוקונור תפס פגיון, ריס חרב, ושלושתם רצו החוצה עם הבנים האחרים לתוך השדה.

הם עקבו אחר קולק אל צידו הרחוק של השדה, ששם היו מיושרים תריסר מגנים על כדים.

כל הבנים, מחזיקים את נשקיהם, התאספו סביב קולק בציפייה.

"אתם תעמדו כאן," הרעים הוא, מצביע על שורה של עפר, "ותכוונו על המגנים האלו כשתזרקו את נשקכם. ואז תרוצו אל המגנים, תחזירו נשק אחר, ותתאמנו לזרוק אותו. אל תבחרו באותו הנשק פעמיים. תמיד תכוונו אל המגן. אלו מכם שיפספסו את המגן, תדרשו לרוץ סיבוב אחד מסביב לשדה. התחילו!"

הבנים הסתדרו בשורה, כתף אל כתף, מאחורי קו העפר, והחלו לזרוק את הנשקים שלהם לתוך המגנים, שהיו במרחק שלושים יארדים טובים. טור הרגיש בשורה איתם. הבן לידו נשען לאחור והשליך את חניתו, מפספס בשערה.

הילד הסתובב והחל לרוץ מסביב לזירה. כשעשה זאת חבר מהכסופים של המלך רץ לצידו, והניח מעטפת כבדה של מדי שרשרת מעל כתפיו אשר הכבידה עליו.

"תרוץ עם זה, ילד!" פקד הוא.

הילד, כפוף מהמשקל, כבר מזיע, המשיך לרוץ בחום. טור לא רצה לפספס את המטרה. הוא נשען לאחור, התרכז, הניף את גרזן הזריקה שלו לאחור, ושיחרר אותו. הוא עצם את עיניו וקיווה שיפגע במטרתו, ונרגע כששמע את הצליל שהגרזן מתנגש בעור המגן. הוא בקושי הצליח, פוגע בפינה התחתונה, אבל

לפחות הוא הצליח. בכל מקום מסביבו, מספר בנים פספסו ושברו לתוך העקיפות. המעטים שפגעו זנקו אל המגנים לתפוס נשק אחר.

טור הגיע אל המגנים ומצא פגיון זריקה ארוך וצר, אשר אותו החזיר איתו חזרה אל קב הזריקה.

הם המשיכו לזרוק במשך שעות, עד שידו של טור לא התחילה להרוג אותו והוא רץ יותר מדי סיבובים בעצמו. הזיעה טפטפה ממנו, כמו גם מכל האחרים מסביבו. היה זה תרגיל מעניין, לזרוק כל מיני נשקים, להתרגל להרגשה והמשקל של מוטות ולהבות שונים. טור הרגיש שהוא משתפר, מתרגל לזה, עם כל זריקה. אבל עדיין, החום היה מעיק, והוא התחיל להתעייף. נשארו רק תריסר בנים שעדיין עמדו מול המגנים, כאשר הרוב עשו עקיפות. היה פשוט קשה מדי לפגוע כל כך הרבה פעמים, עם כל כך הרבה כלי נשק שונים, והעקיפות עם החום הקשו על ההכוונה עוד יותר. טור התנשף, ולא ידע כמה עוד יוכל להמשיך. ובדיוק כשהרגיש שעומד להתרסק, לפתע, קולק צעד קדימה.

"מספיק!" צעק הוא.

הבנים חזרו מהעקיפות שלהם והתרסקו על הדשה. הם שכבו שם, מתנשמים, נושמים בכבדות, מורידים את המעילים של שריון שרשרת הכבדים שלהם אשר נתלה עליהם.

טור התיישב בתוך הדשה גם כן, ידיים מותשות, מטפטף מזיע. כמה מאנשי המלך באו עם דלים של מים והורידו אותם על הדשה. ריס הושיט את ידו אל אחד, שתה ממנו, ואז העביר אותו לאוקונור, אשר שתה והעביר אותו לטור. טור שתה ושתה, המים זולגים בסנטרו ועל חזהו. המים הרגישו מדהים. הוא נשם בכובד והחזיר את הדלי לריס.

"כמה זה יכול להימשך?" שאל הוא.

ריס הניד את ראשו, מתנשם. "אני לא יודע."

"אני נשבע שהם מנסים להרוג אותנו," הגיע קול. טור פנה וראה את אלדן, אשר בא והתיישב לידו. טור היה מופתע לראות אותו כאן, והמחשבה שאלדן באמת רוצה להיות חברים באמת שקע לתוך מוחו. היה מוזר לראות שינוי כזה בהתנהגותו.

"בנים!" צעק קולק, מתהלך ביניהם. "יותר מכם מפספסים את המטרה שלכם עכשיו, מאוחר ביום. כפי שאתם יכולים לראות, קשה להיות מדויק כשאתה עייף. זוהי הנקודה. במהלך הקרב, אתם לא תהיו רעננים. אתם תהיו מותשים. יש קרבות שנמשכים ימים. במיוחד אם אתם מתקיפים טירה. ועליכם לעשות את הזריקה המדויקת ביותר בעודכם עייפים ביותר. לפעמים תהיו חייבים לזרוק איזה נשק שיש ברשותכם. עליכם להיות מומחים בכל נשק, וכל מצב של תשישות. האם זה ברור?"

"כן אדוני!"צעקו הם בחזרה.

"חלק מכם יודעים לזרוק סכין או חניתה. אבל אותו האדם מפספס בפטיש או גרזן. האם אתם חושבים שתוכלו לשרוד על ידי זריקת נשק אחד?"

"לא אדוני!"

"האם אתם חושבים שזה רק משחק?"

"לא אדוני!"

קולק עיוות את פניו בעוד שהתהלך, בועט בגבם של בנים, שחשב שלו ישבו יזקוף מספיק.

"נחתם מספיק," אמר הוא. "חזרה על הרגליים!"

טור עלה על רגליו ברושי יחד עם האחרים, רגליו עייפות, לא בטוח כמה עוד יוכל לעמוד.

"ישנם שני צדדים ללחימה מרחוק," המשיך קולק. "אתם יכולים לזרוק – אבל כך גם אויבכם. הוא יכול להיות לא מוגן בשלושים צעדים – אבל גם את יכולים. עליכם ללמוד להגן על עצמכם משלושים צעדים. אם זה מובן?"

"כן אדוני!"

"בכדי להגן על עצמכם מחפץ נזרק, עליכם לא רק להיות ערניים וזריזים על רגליכם, להתכופף, להתגלגל, להתחמק – אבל גם להיות מיומנים בלהגן על עצמכם במגן גדול."

קולק אותת, וחיילים הביאו מגני ענק כבדים. טור נדהם – היה הוא כמעט פעמיים מגודלו.

"האם יש לי מתנדב?" שאל קולק.

קבוצת הבנים השתוקקה, מתלבטת, ומבלי לחשוב, טור עלה על רגליו בן רגע, מרחם את ידו.

קולק הנהן, וטור מיהר קדימה.

"טוב," אמר קולק. "לפחות אחד מכם מתומתם מספיק כדי להתנדב. אני אוהב את הרוח שלך, ילד. החלטה מטופשת. אבל טובה."

טור התחיל לתהות אם באמת עשה החלטה מטופשת, כשקולק הושיט לו את השריון המתכתי הענקי. הוא קשר אותו אל ידו האחת, ולא האמין עד כמה כבד הוא היה. טור בקושי הצליח להרים אותו.

"טור, המשימה שלך היא חרוץ מהקצה הזה של השדה עד לשני. בלי שריטה אחת. אתה רואה את חמישים הבנים המביטים עליך?" אמר קולק לטור. "הם כולם הולכים לזרוק עליך נשקים. נשקים אמיתיים. אתה מבין? אם לא תשתמש במגן כדי להגן על עצמך, תוכל למות לפני שתגיע לקצה השני."

טור הביט בחזרה מתקשה להאמין. קהל הבנים השתתק לחלוטין.

"זהו לא משחק," המשיך קולק. "זה עניין רציני מאוד. קרב הוא עניין רציני. זה החיים והמוות. אתה בטוח שאתה עדיין רוצה להתנדב?"

טור הנהן בראשו, קפוא מדי מפחד כדי להגיד משהו אחר. הוא בקושי יכל לשנות את דעתו בשלב הזה, לא מול כולם.

"טוב."

קולק אותת למשרת, אשר צעד קדימה ותקע בצופר.

"רוצו!" קולק צעק.

טור הרים את המגן הכבד עם שתי ידיו, אוחז בו עם כל שהיה בו. ברגע שעשה זאת, קול המום מהדהד, כל כך חמור שהוא ניער את ראשו. היה זה, כנראה, פטיש מתכתי. הוא לו חדר דרך המגן, זעזע את כל גופו. הוא כמאט הפיל את המגן, אבל אילץ את עצמו לאחוז בו ולהמשיך הלאה.

טור התחיל לרוץ, צולע מהר ככל שיכל עם המגן. בזמן שהנשקים והטילים עפו לידו, הוא אילץ את עצמו לצלוע עם המגן כמיטב יכולתו. המגן היה חבל ההצלה שלו. ובעוד שהוא רץ, הוא למד להישאר בתוכו.

חץ עף לידו, מחמיץ אותו בחלקיק של אינץ', והוא החזיר את סנטרו חזרה צמוד יותר. עוד חפץ כבד טרק על גבי המגן, מכה אותו חזק כל כך שהוא מעד כמה צעדים לאחור והתרסק על האדמה. אבל טור חזר על רגליו והמשיך לרוץ. תוך התאמצות עליונה, מתנשם לתפוס אוויר, לבסוף הוא חצה את השדה.

"הכנע!" צעק קולק.

טור הפיל את המגן, זיעה מטפטפת ממנו. הוא היה מעל אסירות תודה על כך שהגיע לצד השני; הוא לא ידע עם היה יכול להחזיק את המגן הזה עוד רגע.

טור מיהר חזרה אל האחרים, רבים מהם החזירו לו מבט של אהדה. הוא תהה כיצד הוא שרד.

"עבודה טובה," לחש לו ריס.

"עוד מתנדבים?" קרא קולק.

דממת מוות בקרב בנים. אחרי שצפו בטור, אף אחד אחר לא העז.

טור הרגיש גאה בעצמו. הוא לא היה בטוח שהיה מתנדב לולא היה יודע מה זה כרך, אבל עכשיו כשזה נגמר, הוא היה שמח שעשה זאת.

"בסדר. אז אני אנדב במקומכם," צעק קולק. "אתה! סאדן!" קרא הוא, מצביע על מישהו.

ילד רזה מבוגר יותר צעד קדימה, נראה מפוחד עד מוות.

"אני?" שאל סאדן, קולו נסדק.

הבנים האחרים צחקו עליו.

"בטח אתה. מי עוד?" אמר קולק.

"אני מצטער אדוני, אבל הייתי מעדיף שלא."

התנשמות מבוהלת בקרב הלגיון.

קולק התקרב אליו, מעוות את פניו.

"אינך עושה את מה שאתה רוצה," נהם קולק. "אתה עושה את מה שאני אומר לך לעשות."

סאדן נעמד קפוא, נראה מפוחד עד מוות.

"הוא לא אמור להיות פה," לחש ריס.

טור הסתובב והביט בו. "למה אתה מתכוון?"

"הוא מגיע ממשפת אצולה, והם שמו אותו כאן. אבל הוא לא רוצה להיות כאן. הוא לא לוחם. קולק יודע זאת. אני חושב שהם מנסים לשבור אותו. אני חושב שרוצי שיצא."

"אני מצטער, אדוני, אבל איני יכול," אמר סאדן, נשמע מבוהל.

"אתה יכול," צעק קולק, "ואתה תעשה!"

נהיה תיקו מתוח וקפוא.

סאדן הביט למטה על האדמה, תולה את הסנטר שלו בבושה.

"אני מצטער, אדוני. תן לי משימה אחרת, ואני אעשה אותה."

קולק נהיה אדום בפניו, נסער לכיוונו עד שהיה אינצ'ים ספורים מפניו.

"אני אכן אביא לך משימה אחרת, ילד. לא אכפת לי מי הם המשפחה שלך. מעתה והלאה, אתה תרוץ. אתה תרוץ מסביב לשדה הזה עד שתתרסק. ולא תחזור חזרה, עד שלא תתנדב לקחת את המגן הזה. אתה מבין אותי?"

סאדן נראה כאילו עומד להתפרץ בבכי, כשהניד את ראשו בחזרה.

חייל התקרב אליו, הטיל את שריון השרשרת על כתפיו, ואז חייל אחר הטיל עליו שריון שרשרת נוסף. טור לא יכל להבין איך יכל לשאת את המשקל של זה. הוא בקושי יכל לרוץ באחד מהם.

קולק נשען לאחור ובעט לסאדן חזק מאחור, וסאדן עף בהחלקה קדימה והחל את ריצתו הארוכה והאיטית מסביב לשדה. טור הרגיש רע עבורו. בעוד שצפה בו צולע מסביב, הוא לא יכל לגרום לעצמו לא לתהות אם הילד ישרוד את הלגיון.

לפתע נשמע צופר, וטור הסתובב לראות חבורה של אנשי המלך רוכבים על סוסים, תריסר כסופים איתם, מחזיקים חניתות ארוכות ולובשים קסדות עם נוצות. הם עצרו לפני הלגיון.

"לכבוד יום הנישואים של בתו של המלך, ולכבוד מפנה השמש, המלך הכריז שהמשך היום הוא יום צייד!"

כל הבנים מסביב לטור פרצו בקריאת עידוד ענקית. כאחד, הם זינקו בריצה, עורבים אחרי הסוסים בעוד שאלו דהרו דרך השדה.

"מה קורה?" שאל טור את ריס, בעוד שהחל לרוץ עם האחרים. לריס היה חיוך ענקי על הפנים.

"זהו מתת אלוהים!" אמר הוא. "אנחנו חופשיים להיום! נוכל לצוד!"

פרק עשרים ואחד

טור רץ בשביל היער יחד עם השאר, מחזיק בחנית שניתנה לו לתקופת הצייד. לידו היו ריס, אוקונור ואלדן, יחד עם עוד לפחות חמישים חברי הלגיון. לפניהם רכבו מאה כסופים, על סוסים ולובשים מדי שריון קלים, חלק מחזיקים חניתות קצרות, אבל הרוב חץ וקשת המוטלים ברישול מאחורי גבם. רצים ברגל ביניהם היו תריסרים של נושאי כלים ומשרתים.

רוכב מקדימה היה המלך מקגיל, נראה ענקי וגאה כמו תמיד, גיחוך מתרגש על פניו. לצידו היו בניו, קנדריק וגארט, וטור היה מופתע לראות, אפילו גודפרי. עשרות משרתי רצו ביניהם, חלק מהם נשענים לאחור ונושפים בצופרים העשויים מניבי שנהב; האחרים משכו בכלבים הנובחים, אשר רצו בהתלהבות קדימה כדי להשיג את הסוסים. הייתה זו מהומה ענקית. בעוד שקבוצה האדירה הסתערה דרך היער, הם החלו להתפצל לכל הכיוונים, וטור בשוקי ידע לאן הלכו, או אחרי איזו קבוצה לעקוב.

ארק עבר קרוב, וטור יחד עם האחרים החליטו לעקוב בעקבותיו. טור רץ לצדו של ריס.

"לאן אנחנו הולכים?" שאל הוא את ריס, מחוסר נשימה מהריצה.

"עמוק לתוך היער," השיב ריס בחזרה. "אנשי המלך מתכוונים להשיג חיות ציד כמו ביום שלם."

"למה חלק מהכסופים על סוסים, ואחרים על רגליהם?" שאל אוקונור את ריס.

"אלה על הסוסים צדים את ההריגות הקלות יותר, כמו צבי וציפור," השיב ריס. "הם משתמשים בחץ וקשת שלהם. אלה שרצים ברגל מתכוונים על חיות מסוכנות יותר. כמו החזיר בר צהוב זנב."

טור בו זמנית היה נרגש ועצבני מהזכרה על החיות. הוא ראה איך אחד גדל; היה זה יצור מגעיל ומסוכן, בידוע לקרוע בן אדם לשניים מהתגרות קטנה.

"הלוחמים המבוגרים ביותר נוטים להישאר על גבי סוסים ולצוד איילים וציפורים," הוסיף ארק, מביט למטה. "הצעירים יותר נוטים להישאר על רגליהם, ולצאת אחר חיות גדולות יותר. אתה חייב להיות בכושר טוב יותר בשביל זה, כמובן."

"זו גם הסיבה שאנחנו מרשים את הציד הזה עבורכם, בנים," קולק, הרץ עם האחרים לא רחוק מהם, צעק, "זהו אימון עבורכם גם כן. אתם תצטרכו להיות על הרגליים במהלך כל הצייד, תחזיקו מעמד ליד הסוסים. כשנמשיך, תתפרקו לקבוצות קטנות יותר, וכל אחד תפנה בשביל שלה, וכל אחת תצוד את החיה שלה. תמצאו את החיה הרשעית ביותר שאתם רואים – ותלחמו איתה עד המוות. אלה הן אותן התכונות שעושות אתכם חיילים: סבולת, תעוזה, ואי נסיגה מיריבכם, לא משנה כמה גדול או מרושע. עכשיו לכו!" צעק הוא.

טור רץ מהר יותר, כמו גם כל אחיו, הרודפים אחר סוסים אשר קרעו את היער. הוא בקושי ידע לאיזה כיוון לרוץ, אבל הסיק שאם ישאר קרוב לריס ואוקונור, הוא יהיה בסדר.

"חץ, מהר!" צעק ארק למטה.

טור זינק לפעולה, בעודו רץ ליד סוסו של ארק, תפס בחץ המפרפר על האוכף, והושיט לו אותו. ארק הכניס אותו לקשתו בעודו רוכב, העט, וכיוון ביציבות על משהו ביערות.

"הכלבים!" צעק ארק.

אחד ממשרתיו של המלך שיחרר את הכלב הנובח, אשר צנח לתוך שיחים. להפתעתו של טור, ציפור גדולה עלתה למעלה, וכשעשתה זאת, ארק שיחרר את החץ.

הייתה זו ירייה מושמת, ישירות בתוך צוואר, והציפור נפלה למטה, מתה. טור נדהם מאיך שארק זיהה אותה.

"הציפור!" צעק ארק.

טור רץ, תפס את הציפור המתה, חמימה, דם דולף מצווארה, ורץ חזרה אל ארק. הוא הטיל אותה על אוכפו של ארק שיהיה תלוי בזמן שרכב.

בכל מקום מסביב לטור, אבירים רבים על גבי סוסים עשו את אותו הדבר, מבהילים ציפורים שיצוצו ויורים בהם על מנת שנושאי בכלים שלהם ישיגו אותם בחזרה.הרוב השתמשו בחצים; חלק השתמשו בחניתות. קנדריק משך את חניתו לאחור, כיוון, והשליך אותה על צבי. הייתה זו פגיע מושלמת, ישירות לתוך הגרון שלו, והוא נפל גם.

טור נדהם מהשפע של חיות ציד ביערות האלו, מכמות הטובות שיחזירו הביתה. יהיה זה מספיק בכדי להאכיל את חצר המלך למשך ימים.

"הייתה פעם בצייד לפני זה?" קרא טור לריס, בקושי נמנע מלהידרס על ידי אחד מאנשי המלך בזמן ריצה. היה קשה לשמוע עם כל הנביחות של הכלבים, צלילים של צופרים, וצעקות הגברים, צוחקים בקול ניצחוני, בזמן שהורידו חיה אחר חיה.

לריס היה חיוך גדול על פניו כשקפץ מעל בול עץ והמשיך לרוץ.

"הרבה פעמים! אבל רק בגלל האבא שלי. הם לא מרשים לנו להצטרף לציד עד גיל מסוים. זהו דבר מרתק – למרות שאף אחד בדרך כלל לא יוצא ממנו בלי שריטה. יותר מאדם אחד נפגעו, או נהרגו, במעקב אחר חזיר הבר."

ריס התנשם תוך כדי ריצה. "אבל תמיד הייתי רוכב על גבי סוס," הוסיף הוא. "מעולם לא הורשתי להיות על רגלי לפני, עם הלגיון, לעולם לא הורשתי לצוד חזיר בר. זוהי הפעם הראשונה עבורי!"

היער השתנה במפתיע, עשרות שבילים מתפרסים לפניהם, כל אחד התפצל לתריסר דרכים. נשמע צופר נוסף, והקבוצה הענקית החלה להתפרק לקבוצות קטנות יותר.

טור נצמד קרוב לארק, וריס ואוקונור הצטרפו אליהם; כל החבורה פנתה לתוך מעבר צר אשר עיכל בצורה חדה למטה. הם רצו ורצו, טור אוחז בחניתו חזק יותר בעוד שקפץ מעל נחל קטן. הקבוצה הקטנה שלהם כוללה את ארק וקנדריק על סוסים, טור, ריס, אוקונור ואלדן על רגליהם, סך הכול שישה אנשים – וכשפנה טור, הוא שם לב ששני חברי לגיון נוספים רצו מאחוריהם, מצטרפים אליהם. היו הם גדולים ורחבים, עם שיער צהוב אדמדם גלי אשר נפל על פניהם ארוך יותר מגובה עיניהם, וחיוכים רחבים. הם נראו כמה שנים מבוגרים יותר מטור – והיו הם תאומים זהים.

"אני קובאל," צעק אחד מהם לטור.

"ואני קובן."

"אנחנו אחים," אמר קובאל.

"תאומים!" הוסיף קובן.

"מקווה שלא אכפת לכם אם נצטרף אליכם," אמר קובאל לטור.

טור ראה אותם בלגיון, אבל מעולם לא פגש אותם לפני. הוא היה שמח לפגוש חמרי לגיון חדשים, במיוחד כאלו שהיו חביבים אליו.

"שמחים לקבל אתכם," אמר טור.

"כמה שיותר, יותר טוב." הדהד ריס.

"שמעתי שהחזירי בר ביער הזה ענקיים," העיר קובאל.

"ורצחניים," הוסיף קובן.

טור הביט על החניתות הארוכות שהאחים סחבו, פי שלוש ארוכות יותר משלו, ותהה. הוא שם לב שהם מסתכלים על החניתה הקצרה שלו.

"החניתה הזו לא תספיק," אמר קובאל.

"לחזירי בר האלו יש ניבים ארוכים. אתה צריך משהו ארוך יותר," אמר קובן.

"קח את שלי," אמר אלדן, רץ אל טור והציע את החנית שלו.

"אני לא יכול לקחת את שלך," אמר טור. "במה אתה תשתמש?"

אלדן משך בכתפיו. "אני אהיה בסדר."

טור נרגש מהאדיבות שלו, והתפלא עד כמה שונה החברות שלהם הייתה עכשיו.

"קח אחת משלי," פקד הקול.

טור הביט למעלה וראה את ארק הרוכב לידו, מצביע על האוכף, אשר החזיק שתי חניתות ארוכות.

טור הושיט את ידו ותפס את החניתה הארוכה מתוך האוכף, אסיר תודה על כך שקיבל אותה. היא הייתה כבדה יותר, ולרוץ איתה היה יותר מביך – אבל הוא כן הרגיש מוגן יותר, ונשמע כאילו הוא יצטרך אותה.

הם רצו ורצוף עד שהאוויר בער בריאותיו של טור והוא לא ידע אם יוכל להמשיך רחוק יותר. הוא היה דרוך, מחפש סביבו כל סימן של חיה. הוא הרגיש מוגן לצד הגברים האחרים האלו שהיו סביבו, ובלתי מנוצח עם החניתה הארוכה. אבל עדיין היה הוא קופצני עד מאוד. הוא לא צד לפני זה, ולא היה לו מושם למה לצפות.

בעוד שריאותיו בערו, נפתחה לפניהם קירחת יער ולמרבה השמחה, ארק וקנדריק משכו את הסוסים שלהם לעצירה. טור הניח שזה הכנה להם לכולם רשות לעצור גם כן. הם עמדו שם כולם, כל שמונה מהם בקירחת היער, הבנים ל רגליהם, מתנשמים לתפוס אוויר, וארק יחד עם קנדריק ירדו מסוסיהם. הסוסים התנשפו, אבל חוץ מזה היה שקט, הצליל היחידי של הרוח בעצים. הצלילים של מאות גברים אחרים הרצים דרך היער נעלמו, וטור הבין שהם היו רחוקים מאוד מהאחרים.

הוא הביט סביב קרחת היער, מתנשף.

"לא ראיתי שום עקבות של חיות," אמר טור לריס. "מה איתך?"

ריס הניד את ראשו.

"חזיר הבר הוא חיה ערמומית," אמר ארק, צועד קדימה. "הוא לא תמיד ירא את עצמו. לפעמים הוא יצפה בך. הוא יכול לחכות עד שאתה לא מוכן, ולהסתער אז. תמיד תשמרו על ערנות."

"זהירות!" צעק אוקונור.

תור הסתובב ולפתע חיה גדולה פרצה לתוך קירחת היער עם רחש אדיר; טור נרתע, חושב שנתקפו בידי חזיר הבר. אוקונור צעק, וריס הסתובב והשליך את חניתו על החיה. החנית החמיצה, והחיה עפה באוויר. רק אז הבין טור שהיה זה רק תרנגול הודו, אשר נעלם חזרה לתוך היער.

כולם צחקו, המתח נשבר. אוקונור הסמיק, וריס הניח יד מרגיע על כתפו.

"אל תדאג, חבר," אמר הוא.

אוקונור הפנה את מבטו הצידה במבוכה.

"אין כאן שום חזיר בר," אמר אלדן. "בחרנו בשביל גרוע. הדבר היחידי בדרך הזו הם עופות. נחזור חזרה עם ידיים ריקות."

"אולי זה לא כזה דבר רע," אמר קובאל. "שמעתי שמאבק עם חזיר בר יכול להיות על החיים והמוות."

קנדריק סרק את היער ברוגע; ארק עשה את אותו הדבר. טור יכל לראות על פניהם של שני הגברים שמשהו היה שם. הוא יכל להגיד מהניסיון והנבונות שלהם שהם היו בכוננות.

"ובכן, נדמה שהשביל מסתיים כאן," אמר ריס. "אז אנחנו ממשיכים הלאה, היער יהיה לא מסומן. לא נמצא את דרכנו חזרה."

"אבל אם נחזור חזרה, הציד שלנו נגמר," אמר אוקונור.

"מה יקרה היה ונחזור עם ידיים ריקות?" שאל טור. "ללא חזיר בר?"

"אנחנו נהיה בדיחה לאחרים," אמר אלדן.

"לא, אנחנו לא," אמר ריס. "לא כולם מוצאים חזיר בר. האמת היא שנדיר יותר למצוא אותו מאשר שלא."

בעוד שהקבוצה עמדה שם בדממה, נושמת בכובד, צופה ביערות, טור הבין לפתע ששתה יותר מדי מים. הוא התאפק במשך כל הציד ועכשיו היה לו כאב כזה בשלפוחית, שבקושי יכל להחזיק מעמד.

"סלחו לי," אמר טור, והחל לעשות את דרכו לתוך היערות.

"לאן אתה הולך?" שאל ארק בדאגה.

"אני רק צריך להתפנות. אחזור מיד."

"לא רחוק," הזהיר ארק.

טור, מודע לעצמו, מיהר לתוך היערות והתרחק עשרים צעדים מהאחרים, עד שמצא לעצמו מקום מחוץ לשדה ראייתם.

בדיוק כשסיים להתפנות, לפתע, שמה ענף נשבר. היה זה צליל חזק ומובהק, והוא ידע – הוא פשוט ידע – זה לא היה שום בן אדם.

הוא הסתובב לאט, השיער נעמד על אחורית צווארו, והביט. מקדימה, במרחק של אולי עשרה צעדים נוספים, הייתה קירחת יער נוספת, סלע במרכזה. ושם בבסיסו של הסלע, הייתה תנוע. יצור קטן, הוא לא יכל להגיד איזה בדיוק.

טור שקל אם לחזור חזרה אל אנשיו, או לבדוק מה זה היה. מבלי לחשוב, הוא התגנב קדימה. מה שהחיה הזו לא הייתה, הוא לא רצה לאבד אותה, ואם היה חוזר חזרה, היא הייתה יכולה להעלם כשהיה חוזר.

טור צעד קרוב יותר, שיערות על הסף, בעוד שהיער נהיה צפוף יותר ונשאר פחות מקום לתמרון. הוא לא יכל לראות דבר מלבד יער צפוף, השמש נחתכת בזווית חדות. לבסוף, הוא הגיע אל קרחת היער. כשהתקרב, הוא שיחרר את אחיזתו בחניתו, והוריד אותה למטה למותנו. הוא היה מורתע ממה שראה לפניו בקירחת היער, בכתם של אור שמש.

שם, מתפתל בדשה ליד האבן, היה גור נמר קטן. הוא ישב שם, מתפתל ומילל, פוזל מהשמש. הוא נראה כאילו רק נולד, בקושי באורך של רגל, קטן מספיק כדי להיכנס לחולצתו של טור.

טור עמד שם, בתדהמה. הגור היה לבן, והוא הבין שבטח היה זה גור של נמר לבן, הנדיר ביותר מכל החיות.

שומע תזוזת עלים מהירה מאחוריו, הוא הסתובב וראה את כל הקבוצה ממהרת לכיוונו, ריס בראש, נראה מודאג. תוך רגעי, הם היו לידו.

"איפה הלכת?" דרש הוא. "חשבנו שאתה מת."

כשהגיעו כולם לעמוד לצידו והביטו למטה על הגור, הוא שמע אותם מתנשמים בהלם.

"אות רב משמעות," אמר ארק לטור. "מצאת את המציא של החיים. החיה הנדירה ביותר מכל. נטשו אותה. זה אומר שהיא שלך. מחובתך לגדל אותה."

"שלי?" שאל טור, מבולבל.

"זוהי חובתך," הוסיף קנדריק. "אתה מצאת אותו. או שעדיף שאגיד, הוא מצא אותך."

טור היה מבולבל. הוא טיפל בכבשים, אבל אף פעם בחייו לא גידל חיה, ולא היה לו מושג מה לעשות.

אבל באותו הרגע, הוא הרגיש קירבה חזקה לחיה. עיניה הכחולות הקטנות, נפתחו ונדמה היה כאילו הסתכלו עליו.

הוא ניגש אליו, התכופף, והרים אותו על ידיו. החיה נשענה וליקקה לו את הלחי.

"איך מטפלים בגור נמר?" שאל טור, המום.

"אני מניח שבאותה צורה שמטפלים בכל דבר אחר," אמר ארק. " תאכיל אותו כשהוא רעב."

"אתה חייב לתת לו שם," אמר קנדריק.

טור חשב לרגע, נדהם שהייתה זו הפעם השנייה שלו לתת שם לחיה תוך אותה הכמות של הימים. הוא נזכר בסיפור מילדותו על הנמר שהשליט טרור על כפר.

"קרון," אמר טור.

האחרים הנהנו בהסכמה.

"כמו באגדה,"אמר ריס.

"אני אוהב אותו," אמר אוקונור.

"אז קרון הוא השם," אמר ארק.

כקרון הוריד את ראשו אל חזהו של טור, טור הרגיש קשר חזק יוצר אליו מאשר הרגיש אי פעם למשהו. הוא לא יכל להתאפק מלהרגיש כאילו הכיר את קרון במשך כמה אורכי חיים, כשהחיה התפתלה ויללה אליו.

לפתע הופיעו צעדים מרוחקים, כאלו שהרימו את השיערות באחורית צווארו של טור, וגרמו לו למהר להסתובב ולהביט בשמיים.

גבוה למעלה, הייתה אסטופלס. לפתע היא צנחה למטה נמוך, ישירות לתוך ראשו של טור, צווחת, בזמן שעשתה זאת, לפני להמריא ברגע האחרון.

לראשונה טור תהה אם היא הייתה קנאית בקרון. אבל אז, עם רגע קצר להגיב בו, טור הבין: הבז הזהיר אותו.

רגע אחרי זה הגיע קול מרוחק מצגו השני של היער. הייתה זו התאבקות המלווה בהסתערות – והיא התרחשה מהר מדי.

עקב ההזהרה, לטור היה יתרון משמעותי – הוא ראה אותו קופץ החוצה וקפץ בעצמו מהדרך רגע האחרון, כשחזיר בר עצום מסתער ישירות עליו. החיה פספסה אותו בשיערה.

קירחת היער פרצה בכאוס. החזיר הסתער על האחרים, בלי רחמים, מנדנד את הניבים של לכל כיוון. במכה אחת, הוא הצליח לחתוך את ידו של אוקונור, ודם פרץ החוצה, בעודו מחבק את ידו, צועק.

היה זה כמו לנסות להילחם בשור, אבל ללא הנשק המתאים. אלדן ניסה להקות אותו עם החנית הארוכה, אהל החזיר רק הזיז את ראשו, צבט אותה בפיו הענקי, ובתנועה נקייה יחידה נשכה אותה לשניים. החזיר בר הסתובב והסתער על אלדן, בועט לו בצלעות; למזלו של אלדן, הוא פספס במעט מלהיות קרוע לגזרים על ידי הניבים של החיה.

החזיר היה בלתי ניתן לעצירה. הוא יצא לחפש דם, וברור היה שלא יעזוב אותם עד שימצא אותו.

האחרים פרצו בזעם וזינקו לפעולה. ארק וקנדריק הניפו את חרבותיהם, כמו שעשה גם טור, ריס והאחרים.

הם הקיפו כולם את החיה, אבל קשה היה לפגוע בה, במיוחד עם הניבים באורך שלוש רגל שלה, שלא אפשרו להם להתקרב קרוב אליה. היא רצה במעגלים, רודפת אחריהם מסביב לקירחת היער. בעוד שהם כל אחד לקחו תור בהתקפה עליה, ארק השיג פגיע ישירה, חותך את צידה; אבל החזיר היה צריך להיות עשוי פלדה, בגלל שהמשיך לנוע.

ואז היה זה השמן בו הכול השתנה. לרגע קצר, משהו תפס את עינו של טור, והוא הסתובב והביט לתוך היער. במרחק, חבוי מאחורי בעצים, הוא יכל להישבע שראה בן אדם בגלימה שחורה עם ברדס; הוא ראה אותו מראים חץ וקשת ומכוון ישירות אל קירחת היער. נראה היה שמכוון לא על החזיר אלה על הגברים.

טור תהה אם התחיל לראות דברים. היכלו הם להיות תחת מתקפה? כאן? באמצע שום מקום? על ידי מי?

טור אישר לאינסטינקט שלו להשתלט על המצב. הוא חש שהאחרים היו בסכנה, ורץ אליהם. הוא ראה את האיש מכוון את קשתו על קנדריק.

טור הנחית את קנדריק. הוא הכשיל אותו חזק, הפיל אותו על האדמה, ורגע אחרי שעשה זאת, חץ עף לידם, מחמיץ אותו בשיערה.