הרפתקת הגיבורים

פירט פתח את פיו כדי לענות, אבל מקגיל נאנח והרים את כף ידו, היה לו מספיק. "אם זה הכול, כעת אני אעזוב, בכדי להצטרף לחתונת בתי."

"מלכי," אמר קלווין, מכחכח בגרונו, "כמובן, ישנו עוד עניין אחד. המסורת, ביום חתונת הבכור שלך. כל מקגיל נקב בשם יורשו. האנשים יצפו ממך לעשות את אותו הדבר. הם מזמזמים. לא יהיה זה מומלץ לאכזבם. במיוחד בעוד שחרב הגורל עדיין נייח."

"תרצה שאנקוב בשם יורשי בעודי בשיא כוחותי?" שאל מקגיל.

"מלכי, לא התכוונתי לשום עלבון," מעד קלווין, מביט בדאגה.

מקגיל הרים את כף ידו. "אני מכיר את המסורת. ואכן, אני אנקוב בשם אחד היום."

"התוכל לידע אותנו לגבי מי הוא?" שאל פירט.

מקגיל נעץ בו מבט מלמעלה, נרגז. פירט היה רכלן, והוא לא בטח בבן אדם הזה.

"תדע את החדשות בזמן הנכון."

מקגיל קם, והאחרים קמו גם הם. הם השתחבו, הסתובבו, והזדרזו החוצה מהחדר.

מקגיל עמד שם חושב במשך הוא לידע כמה זמן. בימים כאלה הוא חפץ שלא להיות מלך.

*

מקגיל ירד מהכס שלו, המגפיים מהדהדות בשטיקה, וחצה את החדר. הוא פתח את דלת האורן העתיקה בעצמו, משך בידית הברזל, ונכנס אל חדר צדדי.

הוא נענה משלווה ובדידות של החדר חמים הזה, כמו תמיד, קירותיו בקושי עשרים צעדים בכל כיוון, ועם זאת עם תקרה גבוהה מאוד וקמורה. החדר היה בנוי כולו מאבן, עם חלון זכוכית צבעונית, קטן ועגול בתוך הקיר. האור נמזג פנימה דרך הצהובים והאדומים שלו, מאיר חפץ יחיד בחדר שאחר היה ריק.

חרב הגורל.

הוא נמצא שם, באמצע החדר, שוכב אופקית על שיני ברזל, כמו אישה מפתה. כמו שעשה כשהיה ילד, מקגיל התקרב אליו, עקף אותו, בחן אותו. חרב הגורל. החרב האגדית, מקור העוצמה והכוח של הממלכה כולה, מדור אחד למשנהו. כל מי שהיה לו הכוח להניף אותו נהיה האחד הנבחר, האחד המיועד לשלוט בממלכה כל חייו, לשחרר את הממלכה מכל איומים, בתוך ומחוץ לטבעת. הייתה זו אגדה יפה לגדול איתה, וברגע שנמשח בתור מלך, מקגיל ניסה להניף אותו בעצמו, כיוון שרק מלכי מקגיל היה מותר להם לנסות. המלכים לפניו, כולם נכשלו. הוא היה סבור כי הוא שונה. הוא היה בטוח שהוא האחד.

אבל הוא טעה. כמו כל מלכי מקגיל האחרים שקדמו לו. וכישלונו הכתימה את מלכותו מאז אותו היום.

כשהביט בו כעת, הוא בחן את הלהב הארוך שלו, עשוי ממתכת מסתורית שאף אדם יכל לפענח. מקור החרב היה עוד יותר מעורפל, השמועה אמרה כי עלה מתוך האדמה בזמן רעידה.

בעת בחינתו, הוא חווה בפעם נוספת את עקיצת הכישלון. הוא יכל להיות מלך טוב, אבל הוא לא היה האחד. אנשיו ידעו זאת. אויביו ידעו זאת. הוא יכל להיות מלך טוב, אבל לא משנה מה עשה, הוא לעולם לא יהיה האחד.

במידה והיה, הוא חשד שהיה הרבה פחות אי שקט בחצרו, פחות מזימות. האנשים שלו היו בוטחים בו יותר ואויביו לא היו אפילו שוקלים לתקוף. חלק ממנו כיווה שהחרב פשוט תעלם, והאגד יחד איתו. אבל הוא ידע שהיא לא תעלם. זאת היית הקללה – והכוח – של האגדה. חזקה יותר, אפילו, מצבא.

"משקל החרב כבד," נשמע קול.

מקגיל הסתובב, מופתע שיש איתו מישהו בחדר הקטן.

שם, עומד בפתח הדלת, היה ארגון. מקגיל זיהה את קולו לפני שראה אותו והיה בו מנית מגורה מכך שלא הופיע מוקדם יותר ושמח שהיה איתו כאן עכשיו.

"אתה איחרת," אמר מקגיל.

"תחושת הזמן שלך לא תקפה עבורי," השיב ארגון.

מקגיל הסתובב חזרה אל החרב.

"האם אי פעם חשבת שאהיה מסוגל להניף אותו?" שאל הוא מהורהר. "שיום אחד אני אהפוך למלך?"

"לא," השיב ארגון יבש.

מקגיל הסתובב והסתכל עליו.

"ידעת שאני לא אהיה מסוגל. ראית את זה, נכון?"

"כן."

מקגיל הרהר על זה.

"מפחיד אותי כשאתה עונה ישירות. זה לא דומה לך."

ארגון נשאר שקט, ובסופו של דבר מקגיל הבין שהוא לא יגיד יותר דבר.

"אני נוקב בשם היורש שלי היום," אמר מקגיל. "זה מרגיש עקר, לנקוב בשם היורש ביום הזה. זה מפשיט את שמחת המלך מחתונת ילדתו."

"אולי שמחה כזו נועדה להיות מיתנה."

"אבל נשארו לי כל כך הרבה שנים למלוך," התחנן מקגיל.

"יתכן שלא כל כך הרבה כפי שאתה חושב," ענה ארגון.

מקגיל צמצם את עיניו, תוהה. האם היה זה מסר?

אבל ארגון לא הוסיף דבר.

"שישה ילדים. את מי אני אמור לבחור?" שאל מקגיל.

"למה לשאול אותי? אתה כבר בחרת."

מקגיל הסתכל עליו. "אתה רואה הרבה. ובכן, זה נכון. אבל אני עדיין רוצה לדעת מה אתה חושב."

"אני חושב שעשית בחירה נבונה," אמר ארגון. "אבל תזכור: מלך לא יכול לשלוט מתוך הקבר. ללא קשר במי אתה חושב שאתה בוחר, לגורל יש דרך משלו לבחור."

"האם אני אחיה, ארגון?" שאל מקגיל בכנות, שואל את השאלה שתשובתה רצה לדעת מאז התעורר לילה לפני כן מחלום רע נוראי.

"חלמתי בלילה שעבר על עורב," הוסיף הוא. "הוא בא וגנב את הכתר שלי. ואז אחד אחר סחב אותי הרחק. וכשעשה זאת, ראיתי את ממלכתי פרוסה מתחתי. היא הפכה לשחורה כשהלכתי. עקרה. שממה."

הוא הסתכל על ארגון, עיניו דומעות.

"היה זה חלום? או משהו יותר?"

"חלומות הם תמיד משהו יותר, לא כך?" שאל ארגון.

מקגיל נפגע על ידי תחושה טובענית.

"איכן הסכנה? רק תגיד לי את זה."

ארגון התקרב קרוב והביט בתוך עיניו עם אינטנסיביות כזו, שמקגיל הרגיש כאילו הביט לתוך מימד אחר לגמרי.

ארגון נשען קדימה, לחש:

"תמיד קרוב יותר ממה שאתה חושב."

פרק ארבע

טור התחבא בתוך קש באחור של עגלה בעוד שזו טלטלה אותו לאורך כביש הכפר. הוא עשה את דרכו אל הכביש לילה לפני וחיכה בסובלנות עד שעגלה גדולה מספיק שלא ישימו עליו לב תעבור ליד. אז היה כבר חשוך, והעגלה דהרה ממול בדיוק לאט מספיק בכדי שהוא ישיגו אותה בריצה טובה ויקפוץ פנימה מאחור. הוא נחת בתוך החציר וכבר את עצמו בפנים. למזלו, העגלון לא הבחין בו. טור לא ידע בוודאות אם העגלה נעסה אל חצר המלך, אבל היא נעה באותו הכיוון, ועגלה בגודל כזה, ואם סימולים כאלו, יכלה לנסוע לכמה מקומות אחרים.

בעוד שרכב טור דרך הלילה, הוא נשאר ער שעות, חושב על מפגשו עם הסיבולד. עם ארגון. על הגורל שלו. הבית הקודם שלו. על אמו. הוא חש שהיקום ענה לו, סיפר לו שהיה לו גורל אחר. הוא שכב שם, ידיים שלובות מאחורי ראשו, והביט למעלה בשמי הלילה, הנראים דרך הבד המרופט. הוא צפה ביקום, בהיר כל כך, הכוכבים האדומים שלו כל כך רחוקים. הוא היה נרגש כיוון שלראשונה בחייו, הוא החל במסע. הוא לא ידע לאן, אבל הוא נסע. בדרך זו או אחרת, הוא יעשה את דרכו אל חצר המלך.

כשפתח טור את עיניו היה זה בוקר, האור הציף פנימה, והוא הבין שנסחף. הוא התיישב בזריזות, מסתכל מסביב, נוזף בעצמו על כך שישן. הוא צריך היה להיות ערני יותר – היה לו מזל שלא גילו אותו.

העגלה עדיין נעה, אבל ללא טלטולים כמו לפני. זה יכל היה לומר רק דבר אחד: כביש טוב יותר. הם בטח היו בקרבת עיר. טור הביט למטה וראה עד כמה הכביש היה חלק, בלי אבנים, או בורות, ומיושר על ידי צדפות לבנות טובות. לבו פעם מהר יותר; הם התקרבו אל חצר המלך.

טור הביט החוצה מאחור העגלה והיה המום. רחוב ללא רבב היה מוצף עם פעילות. עשרות עגלות, בכל מיני צורות וגדלים הנושאות כל מיני דברים, מילאו את הדרכים. האחת הייתה עמוסה בפרוות; השנייה בשטיחים; האחרת בתרנגולים. ביניהן עברו מאות סוחרים, חלק מובילים בקר, אחרים סוחבים סלים של סחורות על ראשיהם. ארבעה גברים סחבו צרור של משי, מאזנים אותו על ישי מוטות. היה זה צבא של בני אדם, כולם הולכים לכיוון אחד.

טור הרגיש חי. הוא מעולם לא ראה כל כך הרבה אנשים בבת אחת, כל כך הרבה מוצרים, כל כך הרבה מתרחש. הוא חי בכפר קטן כל חייו, וכעת הוא היה ברכזת, בלוע על ידי אנושות.

הוא שמע קול חזק, נהמת שרשראות, טריקה של חתיכת עץ ענקית, חזקה כל כך שהאדמה רעדה. רגעים מאוחר יותר צליל אחר, של פרסות סוסים מקישות על עץ. הוא הביו למטה והבין שהם חצו גשר; מתחתם הם עברו חפיר. גשר נע.

טור הוציא את ראשו החוצה וראה עמודי אבן עצומים, שאר ברזל ממוסמר למעלה. הם עברו דרך שער המלך.

היה זה השער הגדול ביות שראה אי פעם. הוא הביט למעלה על הקוצים, מתפעל שאם היו נופלים, היו פורסים אותו לחציים. הוא הבחין בארבעה מכסופי המלך שומרים על הכניסה, והלב שלו דפק מהר יותר.

הם עברו דרך מנהרת אבן ארוכה, ואז רגעים מאוחר יותר הרקיע נפתח שוב. הם היו בתוך חצר המלך.

טור בקושי יכל להאמין לכך. היה כאן אפילו עוד יותר עסוק, אם זה בכלל היה אפשרי – מה שנראה כמו אלפים של אנשים, מיילים בכל כיוון. היו כאן מתיחות ארוכות של דשא, קצוץ בצורה מושלמת, ופרחים פורחים בכל מקום. הכביש התרחב, ולצדו היו דוכנים, מוכרים, ובנייני אבן. ובתוך כל זה, אנשי המלך. חיילים, מקושטים במדי שריון. טור הצליח להגיע.

בהתלהבותו, הוא נעמד בהסח דעת; איך שעשה זאת, העגלה נעצרה לרגע, והשליחה אותו מתגלגל לאחור, נוחת על גבו בתוך הקש. לפני שהצליח לקום, נשמע הצליל של עץ יורד, והוא הביט למעלה וראה איש זקן כועס, קירח, לבוש בסמרטוטים וזועף. העגלון הושיט את ידיו, טפס את טור בקרסוליו עם ידיו הגרמיות, ומשך אותו החוצה.

טור עף באוויר, ונחת קשה על גבו בעפר הכביש, בעודו מעלה ענן של אבק. צחוק עלה מסביבו.

"פעם הבאה שתרכב בעגלה שלי, ילד, יהיו עליך האזיקים! יש לך מזל שאני לא קורא לכסופים עכשיו!"

האיש הזקן הסתובב וירק, ואז מיהר חזרה על עגלתו והכה בסוסיו להמשיך קדימה.

נבוך, טור אסף את מחשבותיו באיטיות וקם על רגליו. הוא הסתכל סביבו. עובר דרך אחד או שניים צחקקו, וטור לעג בחזרה עד שהם לא הסיטו את מבטם. הוא הבריש את העפר מעצמו ושפשף את ידיו; גאוותו נפגעה, אבל לא גופו.

מצב רוחו חזר אליו כשהסתכל מסביבו, מסונוור, ומבין כי צריך להיות שמח שלפחות הגיע עד כאן. עכשיו כשהיה מחוץ לעגלה הוא יכל להביט מסביבו בחופשיות, ומראה יוצא דופן היה זה: החצר התפרסה רחוק ככל שהעין יכלה לראות. במרכזה עמד ארמון אבן מפוארת, מוקף במגדלים, חומות אבן מבוצרות מכותרות בעקות, על גבי אלו, בכל מקום, סייר צבא המלך. בכל מקום מסביבו היו שדאות ירוקים, מתוחזקים היטב, רחבות אבן, מזרקות, חורשות עצים. זאת הייתה עיר. והיא הייתה מוצפת באנשים.

בכל מקום זרמו כל מיני אנשים – סוחרים, חיילים, מכובדים – כולם מהרו כל כך. לקח לטור כמה דקות להבין שמשהו מיוחד היה מתרחש. בעוד שנסחף אחרי כולם, הוא ראה הכנות שהיו נעשות – כיסאות הוקמו, הורם מעמד. נראה כאילו הם מתכוננים לחתונה.

לבו החסיר פעמה כשראה, במרחק, נתיב התכתשות, עם מסלול עפר ארוך שלו וחבל המחצה. בשדה אחר, הוא ראה חיילים משליכים חניתות במטרות רחוקות; באחר, קשתים מכוונים על קש. נראה כאילו בכל מקום היו משחקים, תחרויות. הייתה גם מוזיקה: עוד וחליל ומצלתיים, להקות של מוזיקאים מסתובבים; ויין, חביות ענקיות מגולגלות החוצה; ואוכל, שולחנות שהוכנו, סעודות מתפרסות רחוק ככל שהעין יכלה לראות. היה זה כאילו הגיע באמצע חגיגה עצומה.

מסנוור ככל שכל זה היה, טור הרגיש נחיצות למצוא את הלגיון. הוא איחר כמו שזה, והיה צריך להפוך את עצמו למוכר.

הוא מיהר אל האדם הראשון שראה, איש מבוגר הנראה, לפי גלימתו מוכתמת בדם, כקצב, שירד בזריזות בכביש. כולם כאן היו בכזו מהרה.

"סלח לי, אדוני," אמר טור, טופס בידו.

האיש הביט למטה על ידו של טור בזלזול.

"מה זה, ילד?"

"אני מחפש את לגיון המלך. אתה יודע איפה הם מתאמנים?"

"אני נראה לך כמו מפה?" שרק עליו האיש, ונסער הלאה.

טור הופתע מחוצפתו.

הוא מיהר אל האדם הבאה שראה, אישה המעמיסה קמח על שולחן ארוך. היו שם מספר נשים מאחורי שולחן זה, כולן עובדות קשה, וטור חשב שאחת מהן צריכה לדעת.

"סלחי לי, מיס," אמר הוא. "האם ידוע לך איכן מתאמן לגיון המלך?"

הן הסתכלו אחת על השנייה וצחקקו, כמה מהן רק כמה שנים מבוגרות יותר ממנו.

הבוגרת ביותר הסתובבה והסתכלה עליו.

"אתה מחפש בארמון הלא נכון," אמרה היא. "כאן אנו מתכוננות לחגיגות."

"אבל נאמר לי שהם מתאמנים בחצר המלך," השיב טור, מבולבל.

הנשים פרצו צחקוק נוסף. המבוגרת ביותר הניחה את ידיה על מותניה והנהנה בראשה.

"אתה מתנהג כאילו זוהי הפעם הראשונה שלך בחצר המלך. יש לך מושג כמה גדול המקום הזה?"

טור הסמיק בעוד שהנשים האחרות צחקו, ואז לבסוף נסער משם. הוא לא אהב כשצחקו עליו.

הוא ראה מולו עשרות דרכים, מתפתלות ופונות בכל מקום דרך חתר המלך. ממוקמות בתוך קירות האבן היו לפחות תריסר כניסות. הגודל וההיקף של המקום הזה היה מוחץ. הייתה לו הרגשה טובענית שיכל לחפש במשך ימים ועדיין לא למצוא אותו.

רעיון הכה אותו: מובן שחייל היה יודע איכן האחרים התאמנו. הוא התרגש לפנות לחייל המלך אמיתי, אבל הבין שהיה מוכרח.

הוא הסתובב ומיהר אל החומה, אל החייל העומד שומר בכניסה הקרובה ביותר, שלא יזרוק אותו החוצה. החייל עמד זקוף, מביט ישירות מלפניו.

""אני מחפש את לגיון המלך," אמר טור, קורא לקולו האמיץ ביותר.

החייל המשיך להביט ישירות קדימה, מתעלם ממנו.

"אמרתי שאני מחפש את לגיון המלך!" התעקש טור, חזק יותר, נחוש להיות מוכר.

לאחר מספר שניות, נחייל נעץ בו מבט מלמעלה, בז.

"ומה העסק שלך איתם?"

"עסק חשוב מאוד," הפציר טור, מכווה שהחייל לא ילחץ עליו.

החייל חזר חזרה להביט קדימה, מתעלם ממנו שוב. טור הרגיש את לבו שוקע, מפחד שלא יקבל תשובה לעולם.

אבל אחרי מה שהורגש כאינסוף, החייל השיב: "לך דרך השער המזרחי, ואז צפונה ככול שתוכל. כך את השער השלישי משמאל, אז במזלג ימינה, ובמזלג ימינה שוב. עבור במקמר אבן שני, ואדמותיהם הם מעבר לשער. אבל אני אומר לך, אתה מבזבז את זמנך. הם לא מכניסים אורכים."

היה זה כל שצריך היה טור לשמוע. מבלי לפספס פעימת לב אחת, הוא הסתובב ורץ דרך השדה, עוקב אחר הוראות, חוזר עליהן בראשו, מנסה ללמוד אותם. הוא שם לב שהשמש הייתה כבר גבוה יותר בשמיים, ורק התפלל שכאשר יגיע, לא יהיה זה כבר מאוחר מדי.

*

טור האיץ במסלול ללא רבב, עם מעקה מצדפות, מפתל דרך חצר המלך. הוא ניסה לערוב אחר ההוראות כמיטב יכולתו, מכווה שלא הוליכו אותו שולל. בצדו הרחוק של החצר, הוא ראה את כל השערים, ובחר את השלישי משמאל. הוא רץ דרכו ואז המשיך במזלגות, פונה בדרכו ממסלול למסלול. הוא רץ כנגד כיוון תנוע, אלפי אנשים נשפכו לתוך העיר, ההמון נהיה צפוף יותר ויותר כל דקה. הוא הבריש את כתפיו עם נגני העוד, להטוטנים, ליצנים, וכל סוגי הבדרנים, כולם לבושים בגדי פאר.

טור לא יכל לשאת את הרעיון של בחירות מתחילות בלעדיו, וניסה כמיטב יכולתו להתרכז כשפנה מדרך לדרך, מחפש אחר כל סימן של אדמות האימונים.הוא

עבר דרך מקמר, פנה לדרך נוספת, ואז, הרחק ממנו, זיהה את מה שיכל להיות רק היעד הסופי שלו: מיני-קולוסאום, בנוי מאבן בצורת מעגל מושלמת. החיילים שמרו על השער הענקי במרכזו. טור שמע תשואות מושתקות מאחורי חומותיו ולבו החיש. זה היה המקום.

הוא האיץ, הריעות מתפרצות. כשהגיע אל השער, שני שומרים צעדו קדימה והורידו את החניתות שלהם, חוסמים את הדרך. שומר שלישי התקדם והרים את כף ידו.

"עצור שם," פקד הוא.

טור עצר במקום, מתנשף חוסר נשימה, בקושי מסוגל להכיל את התרגשותו.

"אתם... לא... מבינים,"פלט הוא, המילים מתגלגלות החוצה בין נשימותיו, "אני חייב להיות בפנים. אני איחרתי."

"איחרת למה?"

"המבחר."

השומר, איש קטן, כבד, עם עור מצולק, הסתובב והביט על אחרים, אשר הסתכלו חזרה בציניות. הוא הסתובב חזרה וסרק את טור במבט מזלזל.

"המגויסים הוכנסו פנימה לפני שעות, ברכב ממלכתי. אם אתה לא הוזמנת, אינך יכול להיכנס."

"אבל אתה לא מבין. אני חייב – "

השומר הושיט את ידו וטפס את טור בחולצה.

"אתה לא מבין, ילד קטן חוצפן. איך אתה מעז לבוא לכאן ולנסות לאלץ את דרכך בכוח? עכשיו לך – לפני שאאזוק אותך."

הוא דחף את טור, שזז אחורה כמה צעדים.

טור הרגיש עקיצה בחזהו במקום שבו השומר נגע בו – אבל יותר מזה, הוא הרגיש את עקיצת הסירוב. הוא היה ממורמר. הוא לע עבר את כל הדרך הזו כדי להיות מושלך חזרה בידי שומר, מבלי, אפילו, שיראו אותו.

השומר פנה חזרה אל אנשיו, וטור הלך משם באיטיות, מכוון את דרכו בכיוון השעון מסביב לבניין המעגלי. הייתה לו תוכנית. הוא הלך עד שהיה מחוץ לשדה הראיה, ואז פתח בריצה, מתגנב בדרכו לאורך החומות. הוא בדק לראות שהשומרים לא הסתכלו, ואז האיץ עד שרץ ריצה מהירה. כשהגיע למחצית הדרך מסביב הבניין הוא זיהה פציחה נוספת אל הזירה – גבוה למעלה איכן שפתחים קמורים באבן נחסמו על ידי מוטות ברזל. באחד מהפתחים הללו היו חסרים מוטות. הוא שמע שאגה נוספת, הרים את עצמו למעלה על המסגרת, והביט.

ליבו החיש. מפוזרים בתוך זירת האימונים הענקית היו עשרות מגויסים – כולל אחיו. מסודרים בשורה, הם כולם הפנו את פניהם אל תריסר של כסופים. אנשי המלך התהלכו ביניהם, מגבשים עליהם את דעתם.

קבוצה נוספת של מגויסים עמדה בצד, תחת עיניו הערניות של חייל, זורקים חניתות למטרה מרוחקת. אחד מהם החמיץ.

עורקיו של טור בערו מזעם. הוא יכל לקלוע במטרות הללו; הוא היה טוב בדיוק כמו כל אחד מהם. רק בגלל שהיה צעיר יותר, טיפה קטן יותר, אין היה זה הוגן שנשאר בחוץ.

לפתע, טור הרגיש יד על גבו בעוד שהוא נמשך לאחור ונשלך עף באוויר. הוא נחת קשה על האדמה מתחת, קצר נשימה.

הוא הביט למעלה וראה את השומר מהשער, נועץ עליו מבט מלמעלה.

"מה אמרתי לך, ילד?"

לפני שהספיק להגיב, השומר נשען לאחור ובעט בטור בעוצמה. טור הרגיש חבטה חדה בצלעותיו, בעוד שהשומר התכונן לבעוט בו שנית.

הפעם, טור טפס את רגלו של השומר באמצע תנוע; הוא משך בה, מוציא אותו מאזנו וגורם לו ליפול.

טור קם על רגליו במהרה. באותו הזמן, השומר קם על רגליו שלו. טור בהה בו, המום לגבי מה שעשה הרגע. ממולו, זעף השומר.

"לא רק שאאזוק אותך," השומר לחש, "אבל אני אגרום לך לשם. אף אחד לא נוגע בשומרי המלך! תשכך מהצטרפות ללגיון – עכשיו אתה תתפלש בתוך הצינוק! יהיה לך מזל אם יראו אותך מתישהו שוב!"

השומר הוציא החוצה שרשרת עם אזיק בסופה. הוא התקרב אל טור, נקמה על פניו.

מוחו של טור זנק. הוא לא יכל לאפשר לעצמו להיות אזוק – אבל הוא גם לא רצה לפגוע בחבר של משמר המלך. הוא חייב היה לחשוב על משהו – ומהר.

הוא נזכר במקלע שלו. הרפלקסים שלו השתלטו בעודו אוחז במקלע, מכניס אבן, מכוון, ונותן לה לעוף.

האבן המריא דרך האוויר והעיפה את האזיקים מאחיזתו של השומר ההמום; היא גם פגע באצבעותיו של השומר. השומר צעד אחורה וניער את ידו, צועק מכאב, בעוד שהאזיקים קשקשו אל האדמה.

השומר, משליך אל טור מבט מוסר מוות, שלף את חרבו. הוא יצא עם צלצול מתכתי ייחודי.

"זו הייתה הטעות האחרונה שלך," איים הוא באפליות, והסתער.

לטור לא הייתה בחירה; האיש הזה פשוט לא רצה לעזוב אותו. הוא הכניס אבן נוספת בתוך המקלע שלו ושחרר אותה. הוא כיוון במתוכנן – הוא לא רצה להרוג את השומר, אבל חייב היה לעצור בעדו. לכן במקום לכוון אל לבו, אפו, עיניו, או ראשו, טור כיוון אל המקום היחידי שידע שיעצור אותו, מבלי להרגו.

בין רגליו של השומר.

הוא נתן לאבן לעוף – לא בכוח מלא, אבל מספיק כדי להוריד את הבן אדם לרצפה.

הייתה זו פגיעה מושלמת.

השומר התמוטט, מפיל את חרבו, טופס את מפסעו בעודו מתרסק על האדמה ומתכרבל לתוך כדור.

"אתה תתלה על זה!" גנח הוא דרך נהמות של כעב. "שומרים! שומרים!"

טור הביט למעלה ובמרחק ראה כמה שומרי המלך רצים עבורו.

זה היה עכשיו או לעולם לא.

מבלי לבזבז רגע נוסף, הוא פתח במאוץ אל חלון המסגרת. הוא יצטרך לקפוץ פנימה, לתוך הזירה, ולהכיר את עצמו. והוא ילחם בכל אחד שימוד בדרכו.

פרק חמש

מקגיל ישב באולם העליון של ארמונו, האולם המפגשים הפרטיים שלו, האחד שהשתמש בו לעניינים פרטיים. הוא יש על כסו הפרטי, האחד הזה היה מעץ חרוט, והביט על ארבעת ילדיו העומדים לפניו. היה שם את בנו הבכור, קנדריק, בעשרים וחמש שנות גילו לוחם דגול וג'נטלמן אמיתי. הוא, מכל ילדיו של מקגיל, דמה ביותר למקגיל – מה שהיה אירוני, כיוון שהיה ממזר, יליד יחידי של מקגיל מאישה אחרת, אישה ששכך כבר מזמן. מקגיל גידל את קנדריק עם שאר ילדיו האמיתיים, למרות ההתנגדויות הראשוניות של המלכה, בתנאי שלעולם לא יעלה על הכס. העובדה הזאת הכאיבה את מקגיל כעת, משום שקנדריק היה האיש הטוב ביותר שהכיר אי פעם, הבן שגאה היה להולידו. לא היה יורש מתאים יותר למלכות.

לידו, בניגוד מוחלט, עמד בנו המולד השני – ועם זאת המן הבכור הלגיטימי הראשון – גארט, בן עשרים ושלוש, רזה, עם לחיים חלולות ועיניים חומות גדולות אשר מעולם לא הפסיקו לקפץ. אפיו לא יכל להיות שונה יותר מאחיו הגדול. צביונו של גארט היה הכול, אשר קנדריק לא היה: איכן שאחיו היה גלוי לב, גארט הסטיר את מחשבותיו האמיתיות, איכן שאחיו היה גאה ואציל, גארט היה לא ישיר ורימה. הכיב את מקגיל לשנואת את הבן הפרטי שלו, והוא ניסה פעמים רבות לתקן את אופיו; אבל לאחר נקודה מסוימת בשנות הנערות של הילד, הוא החליט שצביונו נגזר עליו מראש: מזמם, רכב לכוח, שאפתן בכל מובן שלילי של המילה. גארט, כמו כן, ידע מקגיל, לא הייתה לו שום אהבה כלפי נשים, והרבה מאהבים זכרים. מלכים אחרים היו מדיחים בן כזה, אבל למקגיל היה ראש פתוח יותר, ועבורו, לא הייתה זו סיבה שלא לאהוב אותו. הוא לא שפט אותו על כך. על מה שכן שפט אותו היה הרע שלו, האופי הערמומי, שמהם לא יכל להתעלם.

בשורה ליד גארט עמדה בתו המולדת השנייה, גוונדולין. בהגעתה לשנה השש עשרה לחייה, הייתה היא הנערה היפה ביותר מכול שאי פעם שנפל עליהן מבטו – ואופייה זהר ביותר יותר מהמראה שלה. הייתה היא טובת לב, נדיבה, כנה – הבחורה הצעירה הכי טובה שהכיר אי פעם. במובן הזה, היא הייתה זהה לקנדריק. היא הביטה במקגיל עם אהבה של בת אל אביה, והוא תמיד הרגיש את נאמנותה בכל מבט שלה. הוא היה גאה בה עוד יותר מאשר בבניו.

עומד ליד גוונדולין היה בנו הקטן ביותר של מקגיל, ריס, בחור גאה ואמיץ, אשר בארבע עשרה, רק התחיל להפוך לגבר. מקגיל צפה בגאווה רבה את טקס קבלתו אל הלגיון, ויכל לראות כבר עכשיו את הגבר שהוא הולך להיות. יום אחד, לא היה למקגיל ספק, ריס יהיה הבן המוצלח ביותר שלו, ושליט מעולה. אבל היום הזה לא היה היום. הוא היה צעיר מדי, ועדיין צריך היה ללמוד עוד הרבה.

למקגיל היו רגשות מעורבות בעודו סרק את ארבעת הילדים הללו, את שלושת בניו ואת בתו, העומדים מולו. הוא הרגיש גאווה מעורבבת עם תחושת כישלון. הוא הרגיש גם כעס ומרות רוח, כיוון ששנים מהילדים היו חסרים. הבכורה, לואנדה, כמובן התכוננה לחתונה של עצמה, ומשום שהייתה עתידה להינשא אל ממלכה אחרת, לא היה לה עניין לקחת חלק בדיון הזה של היורשים. אבל בנו הנוסף, גודפרי, בשנה השמונה עשרה לחייו, האמצעי, היה חסר. מקגיל האדים ההתנהגות המזלזלת.

מאז שהיה ילד, גודפרי הראה חוסר כבוד כלפי המלוכה; היה זה ברור מאז ומתמיד כי לא היה אכפת לו ממנה ושהוא מעולם לא היה שולט. והאכזבה הגדולה ביותר של מקגיל,

גודפרי בחר במקום זה לבזבז את ימיו במסבאות עם חברים עבריינים, ולגרום לבושה וחוסר כבוד הולכים וגוברים של משחת המלוכה. היה הוא עצלן, ישן רוב ימיו וממלא את השאר במשקה. מצד אחד, מקגיל הרגיש הקלה שלא היה כאן; מצד שני, היה זה עלבון שלא מסוגל היה לסבול. למען האמת, הוא צפה לכך, ושלח את אנשיו מוקדם שיסרקו את המסבאות ולהביא אותו חזרה. מקגיל ישב בדממה, מחכה, עד שזה יקרה.

לבסוף, דלת האורן הכבדה נפתחה בטריקה ופנימה צעדו השומרים המלכותיים, סוחבים את גודפרי ביניהם. הם נתנו לו דחיפה, וגודפרי נכנס תוך החדר בעוד הדלת נטרקה מאחוריו.

אחיו ואחיותיו הסתובבו ונעצו מבט. גודפרי היה מרושל, מסריח מאייל, לא מגולח, וחצי לבוש. הוא חייך בחזרה. חצוף. כמו תמיד.

"שלום, אבא," אמר גודפרי,"האם פספסתי את כל הקיף?"

"אתה תעמוד יחד עם הרובי המשפחה שלך ותחכה שאני אדבר. אם לא תעשה זאת, יעזור לי האלוהים, אקשור אותך בשרשרת בתוך תאי הצינוקים יחד עם שאר העבריינים הפשוטים, ואינך תראה אוכל – שלא לדבר על אייל – במשך שלושה ימים שלמים."

מתנגד, גודפרי הנעץ מבט באביו בחזרה. במבט הזה, זיהה מקגיל איזשהו מאגר כוח, משהו מעצמו, ניצוץ של משהו שעלול יום אחד לשרת את גודפרי היטב. במידה, כמובן, שיצליח אי פעם להתגבר על אישיותו.

מורדן עד הסוף, גודפרי חיקה עשר שניות טובות עד שלבסוף הסכים והתנדנד לכיוון האחרים.

מקגיל בתבונן בחמשת הילדים האלו שעמדו מולו: הממזר, הסוטה, השיכור, הבת שלו, והצעיר ביותר. הייתה זו תערובת משונה, ובקושי יכל להאמין שהם כולם צאצאיו שלו. וכעת, ביום חתונתה של בתו הבכורה, נפלה עליו המשימה לבחור יורש מהחבורה הזו. איך היה זה אפשרי?

הייתה זו התנסות בחוסר תועלת; אחרי הכול, הוא היה בשיאו ויכל לשלוט עוד שלושים שנה נוספות. לא משנה איזה יורש היה נבחר היום, יתכן ולא היה עולה לכס במשך עוד עשרות שנים. כל המסורת הציקה לו. היא הייתה עדכנית אולי בימי אבותיו, אבל לא היה לה מקום כיום.

הוא כחכח בגרונו.

"אנו נאספנו פה היום על פי דרישת המסורת. כפי שידוע לכם, ביום הזה, יום חתונת הבכורה שלי, נפלה עלי המשימה לנקוב בשם היורש שלי. היורש לשלטון בממלכה הזו. במקרה ואמות, אין מי שמתאים יותר למלוכה מאמך. אבל חוקי ממלכנו מכתיבים שרק הצאצא של המלך יוכל להוריש את הכס. לכן, עלי לבחור."

מקגיל טפס נשימה, חושב. דממה כבדה נתלה באוויר, והוא יכל לחוש את כובד הציפייה. הוא הביט בעיניהם, וראה מבטים שונים בכל אחד מהם. הממזר נראה נכנע לגורל, יודע שלא יבחר. עיני הסוטה להטו בשאפתנות, כאילו ציפה שהבחירה טיפול עליו כמובן מאליו. השיכור הביט מחוץ לחלון; לא היה אכפת לו. בתו השיבה במבט של אהבה, מבינה שהיא לא הייתה חלק מהדיון, אבל אוהבת את אביה בכל מקרה. אותו הדבר היה עם הצעיר ביותר.

"קנדריק, אני תמיד חשבתי אליך כעל בן אמיתי שלי. אבל חוקי ממלכנו מונעים ממני מלהוריש את המלכות למי שהלגיטימציה שלו פחות מאמיתית."

קנדריק השתחווה. "אבא, לא צפיתי שתעשה זאת. אני מרוצה עם החלקה שלי. אנא, אל תיתן לזה להביך אותך."

תגובתו הכאיבה למקגיל, כיוון שהרגיש עד כמה אמיתי הוא היה וחשק לנקוב בשמו בתור יורשו עוד יותר.

"זה משאיר את ארבעתכם. ריס, הינך איש צעיר מעולה, הטוב מכול שאי פעם ראיתי. אבל אתה צעיר מדי כדי להיות חלק מהדיון הזה."

"לא ציפיתי ליותר, אבי," השיב ריס, עם כריעה קלה.

"גודפרי, הנך היחיד משלושת הבנים הלגיטימיים שלי – אומנם, בחרת לבזבז את ימיך במסבאות, עם הזוהמה. אם יש בחיי האלו אכזבות גדולות כלשהן, אתה אחת מהן."

גודפרי העווה את פניו בחזרה, בתזוזה של אי נוחות.

"ובכן, אם כך, אני מניח שסיימתי כאן, ועלי לחזור חזרה אך המסבאה, לא כך, אבא?"

עם כריעה מהירה, מלגלגת, גודפרי הסתובב והלך ביהירות מעבר לחדר.

"תחזו הנה!" התיז מקגיל. "מיד!"

גודפרי המשיך ללכת, מתעלם ממנו. הוא חצה את החדר ופתח את הדלת במשיכה. עמדו שם שני שומרים.

מקגיל רתח מזעם בעוד שהשומרים הביטו בו עם שאלה בעינים.

אבל גודפרי לא חיכה; הוא דחף את דרכו מביניהם, לתוך האולם הפתוח.

"עצרו אותו!"צעק מקגיל. "והשאירו אותו הרחק ממבט המלכה. איני רוצה להטריח את אמו במראהו ביום חתונתה של בתה."

"כן, מלכי," אמרו הם, סוגרים את הדלת בעוד שממהרים אחריו.

מקגיל ישב שם, נושם, אדום פנים, מנסה להירגע. בפעם האלף, הוא תהה מה הוא עשה כדי לקבל ילד כזה.

הוא הביט לאחור על הילדים הנוטרים שלו. ארבעתם הביטו עליו בחזרה, ממתינים בדממה סמיכה. מקגיל לקח נשימה עמוקהף מנסה להתרכז.

"זה משאיר את שניכם," המשיך הוא."ומבין השנים האלו, בחרתי את היורש."

מקגיל הסתובב אל ביתו.

"גוונדולין, זאת תהיה את."

אנקה עברה בחדר; כל ילדיו נראה במומים, יותר מכולם גוונדולין.

"האם אמרת נכון, אבא?" שאל גארט. "האם אמרת גוונדולין?"

"אבא, אני לכבוד הוא לי," אמרה גוונדולין. "אבל איני יכולה לקבל זאת. אני אישה."

"נכון, אישה אף פעם לא ישבה על כס המקגילים. אבל אני בחרתי שזהו הזמן לשנות את המסורת. גוונדולין, יש לך את השכל ואת הנפש הטובה ביותר מכל אישה צעירה שפגשתי. את צעירה, אבל ירחם האלוהים, אני לא אמות בזמן הקרוב, וכשיבוא היום, את תהיה נכונה מספיק בכדי לשלוט. הממלכה תהיה שלך."

"אבל אבא!" צעק גארט, פניו האפירו. "אני הבן הבכור הלגיטימי! תמיד, לאורך כל היסטוריית המקגילים, המלכות עברה אל הבן הבכור!"

"אני מלך," ענה מקגיל בטון אפל, "ואני מכתיב את המסורת."

"אבל זה לא הוגן!" הפציר גארט, בקול בכייני. "אני אמור להיות המלך. לא אחותי. לא אישה!"

"השתק את לשונך, ילד!" צווח מקגיל, רועד מזעם. "המעיז אתה להטיל ספק בשיפוטי?"

"האם הוקפת אותי אישה? זה מה שאתה חושב עלי?"

"אני עשיתי את החלטתי," אמר מקגיל. "אתה תכבד אותה, ותמלא אותה בצייתנות, כמו כל נתין ממלכתי. כעת, אתם רשאים לעזוב אותי."

ילדיו הרכינו את ראשיהם בזריזות ומהרו לפנות את החדר.

אבל גארט נעצר בדלת, לא מסוגם לגרום לעצמו לעזוב.

הוא הסתובב חזרה, ולבדו, פנה אל אביו.

מקגיל יכל לראות את האכזבה בפניו. מובן, שציפה להיבחר ליורש היום. יתרה מכך: הוא חשק בזאת. נואשות. מה שלא הפתיע את מקגיל אפילו קצת – ומה שהייתה בדיוק הזיבה לכך שלא העניק לו את הכתר.

"למה אתה שונא אותי, אבא?" שאל הוא.

"אני לא שונא אותך. אני פשוט לא רואה אותך מתאים לשלוט בממלכתי."

"ולמה זה?" התעקש גארט.

"כיוון שזהו בדיוק הדבר שאתה מחפש לעשות."

פניו של גארט הפכו לגוון כהה של ארגמן. ברור היה, שמקגיל נתן לו תבונה לגבי מהותו האמיתית. מקגיל צפה בעיניו, ראה אותן בוערות עם שנאה שלפיו אשר אף פעם לא יכל לדמיין לעצמו אפשרית.

ללא אף מילה נוספת, גארט נסער מתוך החדר וטרק את הדלת מאחוריו.

בתוך ההד המתהדהד, מקגיל רעד. הוא נזכר במבטו של בנו וחש בשנאתו העמוקה כל כך, עמוקה יותר מאשר זו של האויבים שלו. באותו הרגע, הוא חשב על ארגון, על ההכרזה שלו, של סכנה הנמצאת קרוב.

האם יכלה להיות קרובה עד כדי כך?